קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

הקומי(קס) והטרגי(קס)

תשעה ציורי "אריק" (הלא הוא הקולגה הנצחי של בנץ מ"רחוב סומסום"), התלויים באורח מרשים ומדויק (אוצרת: מאיה במברגר) על קיר וחצי של גלריה "Rawart", הם מפגן של ציור איכותי ושל קליעה לטבור רוח-הזמן העכשווית, זו שעמדה מלכת בצל המגפה. תשיעייה זו של שגיא אזולאי היא רצף מונוטוני-לכאורה, ובעצם – וריאציות אינטימיות על אותו דימוי: אריק נראה מגבו, כשהוא  משקיף החוצה מבעד לחלון חדרו. אווירת החידלון, המורבידיות, המלנכוליה, המועקה והריק מוקרנת מציור לציור, כמו אקורד מינור חוזר. אבל איזה אקורד: הנחת הצבע, לוח-הגוונים, הקומפוזיציה המוקפדת – ביצוע מושלם. ומעל  לכל, הסטאטיות של הציור כבלימת מהלך הקיום.

אריק לבד. בנץ איננו. יותר מ"ריחוק חברתי", אריק חווה בדידות קיומית בדומה לחָָאם או קְלוֹב מ"סופמשחק" של בקט. כל ציור וציור מסדרת "אריק" הוא איקונה של הזמן הזה. שום קורטוב של עליצות לא נותר מהדמות הבובתית החביבה: רק תוגה קוסמית ופרטית בעת ובעונה אחת, תוגה חיצונית ופנימית גם  יחד. האופטימיות והתום הדינאמיים והמנחמים של "רחוב סומסום" התהפכו לבבואה קודרת וקפואה של מצבנו: כולנו אריק, כולנו בודדים, חרדים, כולנו  תקועים ומשקיפים החוצה אל הלא-כלום. מחכים.

אין ספק: עיקר הישגו של שגיא אזולאי בציורי "אריק" הוא בניואנסים הציוריים. בה  בעת, בחירתו בבובה הטלביזיונית הפופולארית מסדרת בידור לגיל הרך – מתחברת לשפת ציור מסוימת, שהפכה פופולארית ביותר מאז ה"פופ-ארט" האמריקני ועד לשיאה בשנות ה- 90 של המאה ה- 20. כוונתי למסורת הניכוס האמנותי של דימויי קומיקס וסרטי  אנימציה.

כזכור לרבים, ה"ניאו-פופ-ארט" של שנות ה- 90 שב אל מסלול ציורי הקומיקס של רוי ליכטנשטיין ושל אנדי וורהול (ראו בתצלום לעיל את "מיקי כפול 4" שלו מ- 1981) ומצא תימוכין בפסלים של ג'ף קונץ. לאורך העשור ההוא, הדיבור על אחדות ה- high וה- low הפך שגור מאד בשיח האמנותי (ובפרט, בעקבות תערוכת ""High & Low", שהוצגה ב- MOMA ב- 1991-1990 ואשר כללה, מלבדד אמני ה"פופ" המוקדמים, אמנים עכשוויים יותר כמו קית הרינג, מישל בסקיאט, קונץ, אליזבת מאריי ואחרים. במקביל, הצלחתו הבינלאומית הרבה של טאקאשי מורקאמי, היפני, ונקיטתו בפסליו בדימויי האנימציה של המאנגה (הקומיקס היפני) – חיזקה אף היא את פנייתם של אמנים צעירים רבים לכיוון ניאו-קומיקסי.

לקראת סוף 2008 אצר יובל כספי במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון תערוכה בשם "פוסט-פופ" ובה הוצגו אמנים ישראליים עכשוויים, ששילבו בציוריהם דמויות איקוניות מחוברות וסרטי קומיקס אמריקניים, דוגמת מיקי מאוס, דונלד דאק, פופאי, טינקרבל והסימפסונים. רפי לביא (ראו להלן תצלום ציורו מ- 1966, בו גזר דימוי מתוך חוברת קומיקס אמריקאית וצבע אותו מחדש בצבעים זוהרים. איננו שוכחים, כמובן, את "בלוני הדיבור" הרבים מציוריו באותו עשור), יאיר גרבוז, רועי רוזן, אדם רבינוביץ, דוד וקשטיין ונוספים הציגו ציורים, שמיזגו בין שפתם האמנותית האישית לבין דימויי אנימציה, קריקטורה וכו'.

פלישת הקומיקס לאמנות הישראלית של שנות ה- 90 ותחילת המילניום החדש הייתה רחבה הרבה יותר. זכורים, בין השאר, האובייקטים האנטי-קפיטליסטיים של אליעזר זוננשיין, חלקם בדמות פיגורה "קומיקסית" אמריקאית (ראו תצלום להלן), העטורים לכל אורכם בשמות מותגים אמריקאיים באדום-לבן. זכורים פסלי האסמבלאז' של צבי קנטור, שאימצו לא-אחת גם בובות וולט-דיסניות.  זכורה גם תערוכתה ב- 1997 של אתי  יעקובי במוזיאון תל אביב, "העולם המופלא 3" (האוצרת, אלן גינתון, הגדירה: "הציור שלה: היסטוריה דרדסית של האמנות"). כאן מיזגה אתי יעקובי ביצוע מחדש של ציורים קלאסיים (קורבא, טרנר,ג.דורא) עם גיבורי וולט דיסני מהחוברת "וולט דיסני: העולם הנפלא 3". וזכורים גם ציוריה של קרן שפילשר (ראו תצלום להלן), בהם דימויי קומיקס ואנימציה  בראו עולמות של  בלהות נפשיות פרטיות. ועדיין בעשור האחרון פגשנו בציורים של אלעד רוזן, בהם גובלת הגרוטסקה בקומיקס, שניים הטבולים עד צוואר בניאו-אכספרסיוניזם אגרסיבי, אלים(ראו תצלום להלן).

הנה כי כן, הרוח שנשבה ברוב הציורים הקומיקסיים הללו רחוקה מלהיות קומית. כי, יותר מעצם השילוב של "הגבוה" ו"הנמוך", העבודות הללו מבקשות להעמיד את הקומי(קס) בשירות הטרגי. די במבט מהיר בציורי "אירופה לא תלמד אותנו" של יאיר גרבוז (ובכלל, ברבים מציורי סדרת המופת, "אמנות ישראל איחוד/אמנות ישראל מאוחד", 2002) בכדי להיווכח כיצד דימויים קומיים, שהועתקו מאיורים אירופיים פופולאריים מלפני כמאה שנה, מופגשים (לצד ציטוטי אמנות ישראלית מתחילת שנות ה- 50) עם עותקי איורים אחרים המייצגים אסונות (שריפות בעיקר, אך גם תאונות, רצח, התאבדות וכו'). וראו התצלום להלן. גם בחירתו של אדם רבינוביץ בשנת 2000 בדמות האנימציה היפנית של מרקו הילד (ראו תצלום להלן), גיבור "הלב" של ד'אמיציס, היוצא לחפש את אמו –  גם בה פגש התום הילדותי במומנט האמפאטי הכאוב. "מעניינת אותי המלנכוליה של מרקו. הוא בודד, מחפש את אמא, […] מרקו הוא מין שאהיד.", כתב רבינוביץ ב"סטודיו", 119, נובמבר-דצמבר 2000.

רוצה לומר: החרדה הבוקעת מציורי "אריק" של שגיא אזולאי ממשיכה במסלול הנקיטה האמנותית בקומיקס לצורך העצמתו של מפגע נפשי ו/או חברתי כזה או אחר. אם בעבר, סיפרו לנו חוקרים (ברונו בטלהיים ועוד) על האימה המסתתרת בתוך-תוכן של אגדות ילדים מתוקות-לכאורה ("כיפה אדומה", "הנזל וגרטל" וכו'), ואם סיפרו לנו פסיכואנליטיקאים על החרדה המודחקת המשתחררת בקומי, הרי שבציורי הקומיקס של האמנות הישראלית העכשווית  – התוכן החביב/עליז/תמים/מצחיק מתפקד כהטעיה וכמנוף לקראת היפוכו במו גילוי התוכן המכאיב/מחריד וכו'. דימויי הקומיקס הם הסוכרייה המוגשת לנו רק למען נחוש ביתר שאת בטעם המר של הרעל הפנימי. זוהי פסיכולוגיה של דיסוננס: הלם מפגש הניגודים בין המתוק למר. כן, אנחנו מדברים על אירוניה – על הולכת השולל, על ההטעיה המכוונת לצורך חשיפת האמת. דימוי  הקומיקס בציור העכשווי מתפקד אפוא כשקרי, כ"כאילו", כפיתוי אל הגיהינום, שהוא האמת.

בשלב זה, אני חוזר אל מאמרי ב"המחסן של…" מ-  20 בספטמבר 2011, "צחוק-צחוק".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s