הערה על פגישה בין מיכאל סגן-כהן ואברהם אופק (ומשה גרשוני)

     הערה על פגישה בין אברהם אופק למיכאל סגן-כהן (ומשה גרשוני)

 

יום אחד ב- 1972, במהלך שמונה חודשי העבודה בהם עמל אברהם אופק על ציור הקיר בסניף המרכזי של הדואר בירושלים (רחוב יפו), נכנס לבקרו חברו הירושלמי, מיכאל סגן-כהן. השעה הייתה, מן הסתם, שעת ערב (שכן, אופק התחייב שלא לעבוד על הקיר בשעות הפעולה של הסניף) ומיכאל, בחור בן 28, באותה עת מבקר אמנות צעיר (שעוד בשלהי שנות השישים פרסם רשימות ראשונות במוסף הספרותי של "הארץ"), היה סקרן. מאז 1969 חי סגן-כהן בלוס-אנג'לס, לומד לקראת תואר מוסמך בתולדות האמנות. עתה, בא לביקור מולדת.

 

"אל תזוז!", קרא אליו אופק מהפיגומים וירד אליו עם נייר ועיפרון, ותוך מספר דקות רשם את דיוקנו. מאוחר יותר, שילב את דמותו של מיכאל סגן-כהן בציור הקיר, כשהוא מושיבו בפניו המזוקנות אלינו, ליד דלעות ולמרגלות חומת ירושלים, כאחד מקבוצת כפריים המככבת במרכז העבודה. לא היה זה חריג בשיטת ציורי הקיר של אופק: הן, את ציורו בדואר פתח מימין עם דמות ידידו ותלמידו לשעבר, הפסל דני כפרי, בתפקיד מין משיח על סוס לבן. גם האמן מיכאל גיטלין, שהגיע לביקור, זכה להנצחה על הקיר, שלא לומר אחד מפקידי הדואר בסניף. קודם לכן, בציורי כפר אוריה מ- 1970 (במרכז התרבות), שילב אופק את דמויות בנימין תמוז, דודו יוסף ואחרים.

 

אך, הפגישה עם מיכאל סגן-כהן הייתה משמעותית יותר. שכן, תולדות שני האמנים, אופק וסגן-כהן, חרף הבדלי הגילים (אופק היה בן 37 כשצייר את ציור הקיר בסניף הדואר), הרקע המשפחתי והמזג האישי והאמנותי, שזורות באנלוגיות משמעותיות שראוי לתת עליהן את הדעת. נתחיל בכך, שסביב השנים 1977-1975 חווה אופק מפנה רוחני דרמטי, שהביאו ללימודי יהדות ב"מרכז הרב" ולפרק מטאפיזי-יהודי ביצירתו. והנה, גם סגן-כהן החל לצייר ציורים "יהודיים" ב- 1977. היה זה באותה שנה שהוא פרסם בכתב עת של אגודת הסופרים הירושלמיים, "ספרות והגות" (גיליון יא-יב) את מאמרו המפתיע והמכונן, "הנחות בדבר אפשרות לידה של אמנות יהודית-ישראלית". ברור, ששני האמנים פנו לאפיק היהודי – המדרשי והסמלי – באותה עת ממש. נדגיש: אופק שהה כל אותה תקופה בירושלים ואילו סגן-כהן שהה לאורך מרבית אותן שנים בארה"ב (עתה, כבר בניו-יורק, עובד על הדוקטורט), הגם – ואת זאת יש להדגיש – שבשנים 1978-1977 התגורר בתל אביב ולימד ב"בצלאל" שבירושלים ובחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. היו אלו אותן שנים בדיוק בהן החל אופק ללמד בחוג ליצירה שבאוניברסיטה על הכרמל. אני מבקש להניח, שהדיאלוג בין השניים, בירושלים ובחיפה, הפרה את המהלך ה"יהודי" המקביל של שניהם.

 

שרגא וייל שלא הכרנו

                       שרגא וייל שלא הכרנו

 

בקטלוג המכירה הפומבית מס' 4 של "קדם", מוסד ירושלמי המתמחה בעיקר בפריטים יהודיים וציוניים – אלמנכים, מכתבים, גלויות, כרזות וכיו"ב – הופתעתי לגלות שני פריטים הקשורים בשרגא וייל, הצייר מקיבוץ העוגן, שהלך לעולמו ב-  2009 בגיל 91. בעקבות פטירתו, עוד ועוד יצירות מעניינות מאד שלו צצות במכירות פומביות. כך, לשם הדוגמא, במכירה הפומבית הקרובה (מס' 146) של "תירוש", יוצע למכירה ציור בצבעי שמן על מזוניט מ- 1958, "חיילים באוהל", יצירה בגווני "הסוואה" (חום-ירוק), המייצגת בפיגורטיביות מסוגננת (בהפשטה פיקאסויית קלה) אפוס ישראלי של נוף ואדם. דוגמא לאחד מניסיונותיו של וייל לעצב שפה חזותית "ישראלית". במכירה הפומבית מס' 144 של "תירוש" נמכר לא מכבר ציורו הענק (כ-2 מטריםאורכו) של שרגא וייל, "הגירוש" משנת 1960: הציור, שהוצג באותה שנה בתערוכת היחיד של האמן במוזיאון תל אביב, מייצג בדרכו הפיגורטיבית ומופשטת גם יחד דמות לבנה גדולה הנושאת זרועותיה לשמים, ספק בייאוש וספק בתחנון, עת מימינה דבוקה אופקית של דמויות שפניהן אומרות סבל והן כמו נעות על גלגלים. אלה הם המגורשים והם נראים לרקע להבות הפורצות משמים אפלים. מה שנראה תחילה כתגובה ללכידת אדולף אייכמן, מתגלה לי עתה כהמשך לעיסוק עמוק של שרגא וייל בנושא השואה.

 

שום מחקר רציני לא פורסם עד כה על יצירתו של שרגא וייל, כשם ששום תערוכה רטרוספקטיבית שלו טרם בחנה את תרומתו לסאגה הישראלית החזותית. אישיותו הרכה, מגוריו בקיבוץ, השתייכותו למסורת הריאליזם החברתי (הלוחמת ב"אופקים חדשים" בשנות החמישים המוקדמות) ופנייתו המאוחרת לסימבוליזם יהודי (הנסמך רבות על התנ"ך) – לא הועילו לקידום מעמדו בעולם האמנות הישראלי. ספר על הדפסיו ראה אור ב- 2000 מטעם גלריה "ספראי", ירושלים, אלא שהוא התמקד בהדפסי המשי המאוחרים של וייל, וגם המבוא (פרי עטי) נאלץ להסתפק במועט לאורך אחד-עשר עמודים בלבד. ולמותר לציין, ששום עקיבה של יצירת שרגא וייל לא תאותר בתצוגות האוספים הישראליים במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל.

 

עיצוב הספר בחברת השפע הקפיטליסטית

אפתח בְציטוט: "כאשר התרבות הופכת ללא יותר מאשר סחורה, שוּמָה עליה להפוך גם ל-  star commodity (סחורת הכוכב) של החברה הספקטקולרית. […] רק שלילה אמיתית של התרבות בכוחה לשמר את משמעותה. אין היא יכולה להמשיך ולהיות 'תרבותית'. במובן-מה היא נותרת בְרובד התרבות, אבל במשמעות שונה לחלוטין." (גי דֶבּור, "חברת הספקטקל", פאריז, 1967)

ראו אותן, אכן, את סחורות התרבות: צעירות וזקנות, טריות ומשומשות… ראו אותן בִלבושן המפתה ובאיפורן הכבד, שם בָרובע (חלקן בָ"צומת"), קורצות אלינו ומשדלות אותנו מעל גבי המדפים והשולחנות עמוסי הספרים: "אותי! אותי!! בָחָרו בי, קחו אותי אתכם הביתה… דעו אותי… בָמיטה או בָכורסה… עונג מהיר או ארוך ואיטי…". הֵצַע הפיתוי שופע: התֲחַרות רבה, המחיר לא היה מעולם זול יותר: שעת עונג חינם על כל שעת עונג בשכר! Ménage a trois; ménage a quatre; מבצָעים לרגל החג…

 

ימים של חג בחברת השפע הקפיטליסטית. הקניון הענק גדוש במושאי פיתוי מכל הסוגים וכל המינים: מכוניות, פלאפונים, נעליים, בגדים, מחשבים, עוגות, משקפיים… ספרים – – –  כולם גם יחד פורטים נואשות על נימי יצרינו ורגשותינו בתקווה לְאֶתנן. קץ הדיאלקטיקה של תרבות וחרושת. שהספרים, ככל השאר, סחורה; תכליתם – שלילתם העצמית כמושא-מדף לטובת הענקת העונג בְשכר. המו"ל כְסרסור, בעל הרשת כמאדאם, אנחנו הלקוחות. באשר לסחורת העונג הספרותית, זו שהוצאה לתרבות רעה – חייה קצרים: אם לא תימָכר – תתפגר! שבועיים-שלושה בחלון-הראווה בָרובע, ואז – בחזרה לאפלת המחסן. ולאחר מכן – הגריסה. מין ומוות של הספר.

 

הקריפטה והמוזיאון

                    הקריפטה והמוזיאון    

                                                          

ב"חדר האוצָר" של כנסיית "עלייתה של מריה הקדושה לשמים", אשר בלב העיר העתיקה של דוברובניק, קרואטיה, אני מוקף במאות רליקוויות של קדושים. אלו מסודרות בוויטרינות קיר ענקיות ובארונות קטנים יותר, גודשות את האולם באוסף של אברי המתים הקדושים: גולגולות, זרועות, רגליים וכיו"ב. כל "שריד קדוש" נתון בקופסה מפוארת העשויה כסף או זהב, והאולם כולו זוהר ביופי בָרוקי מרהיב של פיתוחים, פסלים ומתכות נוצצות.

הנה תמצית תמציתו של המוזאון, אני מציין לעצמי: תצוגת ויטרינה סביבתית של שרידי גופות. תערוכה כבית קברות, בית קברות כתערוכה. האוצֵר הוא שומר האוצָר, והאוצָר הוא אברי מתים קדושים. מוות-יופי-קדושה = מוזאון.

*

א.

אסיזי, הקתדרלה על שם פרנציסקוס הקדוש. שרידי הקדוש בארון עץ מכוסה זכוכית: ויטרינה. בקומה מעליה, המזבח – מקום הקריאה בספר הקדוש ועריכת טקסי הלחם והיין, סמלי גופו ודמו של הצלוב. הציר האנכי הסמוי טעון באנרגיה דו-קוטבית: מלמטה – קברו של הקדוש; מלמעלה – מזבח הקידוש. כאן התפילה והפולחן מחברים את הסופי (גופת המת) עם האינסופי (אלוהים), מי שייצוגיו מעטרים כתערוכה את כיפת הכנסייה. מאדמה לשמים: ממוחשיות של גוף ואבן לערטילאיותה של רוח נוסקת ומתפשטת. דרגות הציר האנכי הן דרגות של הרחנה [למה הכוונה במילה הזאת? האם תוכל למצוא מילה יותר רווחת ונהירה? הכוונה, כמובן, ל"הפיכה לרוחני", ספיריטואליזציה. ]   וסימול: מסימן (קבר) לאיקון (הצלוב), לסמל (הדימויים הסובבים בציור ובפיסול: השה, הדג, היונה, השמש ושאר סמלי הפסיון) ועד לאינסוף השמימי. אל הקריפטה אתה יורד. אל המרחב החשוך, מקום השמירה על הגוף המופקד. פה כלאו החיים את הלא-חיים והטביעו את צו הזיכרון. ירדת על מנת לעלות. לעלות אל המזבח. עלייתך היא מסלולה של נשמת מת מקודשת, שמתאחדת עם נשמת הצלוב בואך שערי שמים. מסלול העלייה הוא מסלולו של אור גובר, ששמש וזהב סמליים מוליכים בו אל זיו עליון. הללויה.