Archive for אוגוסט, 2011

אוגוסט 5, 2011

1948 – דור תש"ח באמנות ישראל

                             1948 רבתי

 

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל פרסם נחום בנארי, הסופר וההוגה מעין-חרוד, קול-קורא ב"גזית", "התחדשות הרוח בישראל", שמו. בסיומו כתב:

"אין דרך אחרת אלא זו, שאנשי הרוח יראו את עצמם ביום הזה כחלוצי הרוח, ויוציאו את היצירה הרוחנית החיה והתוססת מכותלי החדרים הצרים אל הרחוב המפולש וההומה, אל החיים הסואנים. את אשר יצרה הרוח העברית במשך דורות רבים יש לתרגם עכשיו לשפת החיים. לא רק כינוס הרוח, […] כי אם החייאת הרוח ועשייתה למידת חיים בכל הווייתנו המתחדשת בחיי יום-יום, בשבת וביום מועד, גם בדפוסי החיים הנוצרים במדינה, בציבור וביחסי החברה ההדדיים. בדרך זו נרכוש את הנוער ונגבש את דמותה של העלייה החדשה, ותוך כדי כך ניצוק יסוד בריא יותר לחיינו המדיניים, כי נעמידם על בסיסם העיקרי."[1]

 

הקבילה לקריאה זו תחושת "רנסאנס" לאומי-תרבותי, כמעט ברוח הרנסאנס האיטלקי, כפי שבוטאה על ידי הסופר משה שמיר, המחנך צבי זוהר ואחרים.

 

השאלה הבסיסית העומדת לפנינו היא: האם עמדו אמני תש"ח באתגר, שהציב להם נחום בנארי (והציבה המציאות הלאומית החדשה בכלל)? מבט ראשון ביצירות הדור ההוא ייתפס למאמץ לברוא מין "גרניקה" ישראלית, תשובה תש"חית גאה העונה ליצירתו המונומנטאלית של פיקאסו מ- 1937. בהקשר זה, יבלוט הציור רחב-המידות, "מות החייל", שצייר מרסל ינקו ב- 1949 ואשר משלב ברוח "גרניקאית" מובהקת ועם הרבה כחולים את המקוננות והמקוננים בסמוך לחייל ההרוג (כולם בלבוש טוגה יוונית: כולם גיבורים טראגיים) לרקע חומת העיר העתיקה של ירושלים. יצירה בולטת אחר בכיוון זה תהיה ציורו הענק של אהרון כהנא מ- 1948, "מלחמה ושלום", ציור בשחורים ולבנים (בנוסח "גרניקה") המפגיש בשורה פרונטלית, אלה מול זה, את שונאי ישראל לדורותיהם (רומאים, אנשי כנסייה ועוד הדורכים על גולגלות) ולוחם יהודי (אפו השמי מודגש מתחת לקסדתו) אוחז בתת-מקלע סטן ולמרגלותיו פורחים פרחים. בין שני המחנות – נר דולק בפמוט וציפור נופלת. הוסיפו את השפה הקוביסטית הממותנת – והרי לכם "גרניקה" מקומית לכל דבר ועניין. יצוין בהקשר לזיקה זו גם ציורו הענק של צבי גלי, "מלחמת הקוממיות" מ- 1949, ציור קוביסטי אף הוא (במונוכרום חום-בז'), שבתחתיתו שרועה גופה, מעליו סוס קורס עם לוחם הרוג נוסף, ובחלק העליון לוחם דוהר על סוס (זרועותיו מונפות לימין ולשמאל עד כי מאזכרות תנוחת צליבה) ומימינו לוחם המניף כלי נשק. בכל המקרים הללו  וקרוביהם – שיתוארו להלן – השאיפה לעצב "גרניקה" דומה שאיימה לבלוע ולאבד את הביטוי האינדיבידואלי המקורי של האמנים.

 

read more »

אוגוסט 3, 2011

מיצב הבובות העירומות הנושמות מ- 1968

יהודה בן-יהודה של המחצית השנייה של שנות ה- 60 הפך מעורב ואהוד בבוהמה התל-אביבית. עם הצייר, אורי ליפשיץ (שיצר מספר תחריטים פיגורטיביים אקספרסיוניסטיים של בן-יהודה היושב ומצייר)[1], ועם הסופר והפסל, עמוס קינן, וחבר נוסף, גזי, הוא הקים בסמוך ל"הבימה" את מועדון "הצוללת הצהובה" ודאג לצבוע את כל קירותיו בצהוב. המועדון הפך, מיד עם היווסדו, למעוז בוהמי, ששימש גם מטֶה לריבים וחיכוכים בכיכובו של בן-יהודה (סופו שהמועדון הועלה באש). היה זה אך טבעי שיוזמן להציג ב"סלון הסתיו", שאורגן, דה פקטו, בידי אמנים תל-אביביים צעירים, ילידי שנות ה- 30, בני דורו. 

 

כדרכו מאז 1965, גם "סלון הסתיו" של 1968 נערך ב"ביתן הלנה רובינשטיין" (סניף של מוזיאון תל-אביב), כשהוא מרכז בעיקר קבוצה של אמנים צעירים אוונגרדיים המתנסים בצורות וחומרים חדשניים. בקטלוג התערוכה הקבוצתית ציין חיים גמזו, מנהל המוזיאון:

read more »

אוגוסט 3, 2011

מיידה האבן

             מ י י ד ה   ה א ב ן , או: אמנות ואינתיפדה

 בשנת 2001 הציג ציבי גבע במנהאטן, בגלריה "אנינה נוזֵיי", את ציורי ה"בלטות" שלו תחת הכותרת: "ימי זעם". הציורים בצבעי השמן –  טקסטורות מופשטות של רסיסי אבן, שנוצקו לאריחי רצפות מהסוג הישראלי המוכר – הובנו על ידי ביקורת האמנות הניו-יורקית כייצוג אבנים המושלכות בידי מפגינים פלסטינאיים בהפגנות האינתיפדה השנייה. קשה היה לביקורת הניו-יורקית לראות בציורים ביטוי של מתח בין דימוי דו-ממדי (לוקאלי, אכן) לבין הפשטה (הניזונה, בין השאר, מאסכולת ניו-יורק), מבלי להטעין את היצירות בתכנים ה"טלביזיוניים" דאז, שהרבו לשדר מ"השטחים הכבושים" תמונות של מיידי אבנים בכוחות צה"ל. אי הבנת מושג ה"בלטה" (ביחד עם הנטייה העיתונאית השטחית לתרגמו לשם מחנה הפליטים, "בלטה") היה חלק מהחטאת משמעותם של ציורי צ.גבע מהרגע בו יצאו את גבולות הארץ. לא פחות מהדגמת הקושי הקבוע אליו נקלעת האמנות הישראלית כשהיא חורגת מה"כאן", המקרה הנדון ממחיש את קושי הנזילות של איתור הדי האינתיפדות באמנות הישראלית.

 

 

read more »