1948
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל פרסם נחום בנארי, הסופר וההוגה מעין-חרוד, קול-קורא ב"גזית", "התחדשות הרוח בישראל", שמו. בסיומו כתב:
"אין דרך אחרת אלא זו, שאנשי הרוח יראו את עצמם ביום הזה כחלוצי הרוח, ויוציאו את היצירה הרוחנית החיה והתוססת מכותלי החדרים הצרים אל הרחוב המפולש וההומה, אל החיים הסואנים. את אשר יצרה הרוח העברית במשך דורות רבים יש לתרגם עכשיו לשפת החיים. לא רק כינוס הרוח, […] כי אם החייאת הרוח ועשייתה למידת חיים בכל הווייתנו המתחדשת בחיי יום-יום, בשבת וביום מועד, גם בדפוסי החיים הנוצרים במדינה, בציבור וביחסי החברה ההדדיים. בדרך זו נרכוש את הנוער ונגבש את דמותה של העלייה החדשה, ותוך כדי כך ניצוק יסוד בריא יותר לחיינו המדיניים, כי נעמידם על בסיסם העיקרי."[1]
הקבילה לקריאה זו תחושת "רנסאנס" לאומי-תרבותי, כמעט ברוח הרנסאנס האיטלקי, כפי שבוטאה על ידי הסופר משה שמיר, המחנך צבי זוהר ואחרים.
השאלה הבסיסית העומדת לפנינו היא: האם עמדו אמני תש"ח באתגר, שהציב להם נחום בנארי (והציבה המציאות הלאומית החדשה בכלל)? מבט ראשון ביצירות הדור ההוא ייתפס למאמץ לברוא מין "גרניקה" ישראלית, תשובה תש"חית גאה העונה ליצירתו המונומנטאלית של פיקאסו מ- 1937. בהקשר זה, יבלוט הציור רחב-המידות, "מות החייל", שצייר מרסל ינקו ב- 1949 ואשר משלב ברוח "גרניקאית" מובהקת ועם הרבה כחולים את המקוננות והמקוננים בסמוך לחייל ההרוג (כולם בלבוש טוגה יוונית: כולם גיבורים טראגיים) לרקע חומת העיר העתיקה של ירושלים. יצירה בולטת אחר בכיוון זה תהיה ציורו הענק של אהרון כהנא מ- 1948, "מלחמה ושלום", ציור בשחורים ולבנים (בנוסח "גרניקה") המפגיש בשורה פרונטלית, אלה מול זה, את שונאי ישראל לדורותיהם (רומאים, אנשי כנסייה ועוד הדורכים על גולגלות) ולוחם יהודי (אפו השמי מודגש מתחת לקסדתו) אוחז בתת-מקלע סטן ולמרגלותיו פורחים פרחים. בין שני המחנות – נר דולק בפמוט וציפור נופלת. הוסיפו את השפה הקוביסטית הממותנת – והרי לכם "גרניקה" מקומית לכל דבר ועניין. יצוין בהקשר לזיקה זו גם ציורו הענק של צבי גלי, "מלחמת הקוממיות" מ- 1949, ציור קוביסטי אף הוא (במונוכרום חום-בז'), שבתחתיתו שרועה גופה, מעליו סוס קורס עם לוחם הרוג נוסף, ובחלק העליון לוחם דוהר על סוס (זרועותיו מונפות לימין ולשמאל עד כי מאזכרות תנוחת צליבה) ומימינו לוחם המניף כלי נשק. בכל המקרים הללו וקרוביהם – שיתוארו להלן – השאיפה לעצב "גרניקה" דומה שאיימה לבלוע ולאבד את הביטוי האינדיבידואלי המקורי של האמנים.
המחסן של גדעון עפרת 