על עבודה אחת של יגאל תומרקין

              

               על עבודה אחת של יגאל תומרקין

 

ב- 1987 יצר יגאל תומרקין את האסמבלאז' הטריפטיכוני, "סוס העץ מיכאל", אחת מעבודותיו המאוחרות החשובות ביותר (אוסף "הפניקס הישראלי", תל-אביב). היצירה מגיבה, כמובן, לשירו הידוע של נתן זך, "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" ("שירים שונים", 1960), שפורסם לראשונה ב"הארץ" ב- 27.7.1958. די בכותרת היצירה כדי ללמדנו, שתומרקין מבקש לטפל בנושא העומק של השיר, המוות הנוטל את נפש הילד:

"המוות בא אל סוס העץ מיכאל בהשכמת הבקר/ וסוס העץ מיכאל עדיין לא היה מוכן לגמרי/ ללכת איתו. בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו/ המוות, אבל סוס העץ מיכאל עלה בהרים וירד/ בבקעות. […]// סַפֵּר את אגדת סוס העץ מיכאל./ ואיך אבוי לכולנו, יכול לו הצל."

 

מלבד הכותרת המלווה את עבודתו של תומרקין מאז הצגתה לראשונה בגלריה "מבט", תל-אביב, הלוח הימיני של הטריפטיכון נושא עליו את שם שירו של זך, רשום בגיר(?) בכתב ידו של האמן. גם הלוח השמאלי נושא עליו בחריטה את המילה "מיכאל". מבט כולל ביצירה מאתר בה תגזירים של שלושה ראשי סוסים בצהוב, אדום וכחול (שלושת צבעי המודרנה) ביחד עם שברי תגזירים נוספים, אולי שרידי חלקיו של סוס-העץ. במרכז בולטת דמות פרש בעל ראש גולגולתי (חלקו רשום ב"גיר", חלקו הדבקת זרוע מתכת) שצבע אדום וסרט אדום "ניגרים" מצווארו. בידו הימינית אוחז הפרש מטאטא של ממש והוא נדמה, לפיכך, כמכשפה הרוכבת על מטאטא. מאחורי הדמות רישום "גיר" פרימיטיביסטי של ספק-גוויה ספק-מלאך. מספר סרטי בד לבנים תולים על הלוחות השונים. באחד מאלה נאתר את המילים בגרמנית "לילה ורוח", ובאחר "סוס עץ" ובסרט נוסף – "יוסף טל". אנו זוכרים, שיוסף טל הלחין אופרה לפי שירו הנדון של נתן זך. את "לילה ורוח" אנו ממהרים לחבר לשירו של גיתה מ- 1782, "שר היער", אשר אליו נדרש תומרקין במספר עבודות שלו. השיר, כזכור, מתאר את המוות האורב לילד הרוכב ביער (לעת ליל ורוח-סער) עם אביו:

על ציור אחד של רפי לביא

                     על ציור אחד של רפי לביא

                                                    

בשנת 1976 פנה דב שטיר, אז בעל "גלריה שטיר" ברחוב גורדון בתל-אביב, אל לא פחות מ- 88 אמנים ישראליים, שנענו להזמנתו ליצור הדפס משי קטן מידות (35/25 ס"מ) לפי פסוק כלשהו מ"שיר השירים", לפי בחירתם האישית. רבים ממיטב אמני ישראל ממגמות שונות ורחוקות זו מזו, וותיקים וצעירים – אורי רייזמן, אהרון גלעדי, בתיה לישנסקי, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין, יאן ראוכוורגר, אליהו גת, משה פרופס, מיכאל ארגוב ונוספים – רתמו עצמם לאתגר, שבסופו נולדה תיקייה בת 118 הדפסים. בין אמני התיקייה נמנה גם רפי לביא.

 

הגם, שלימים, ב-1998, נכיר את תגובותיו השרבוטיות של לביא לתמונות

התנ"ך של גוסטב דורא (1896), שידוכו של הצייר התל-אביבי לתנ"ך נראה מאד בלתי סביר ב- 1976, שנים בהם ביססה עצמה מכיוון "המדרשה" (ורפי לביא במרכזה) מגמת האמנות הענייה, הקולאז'ית-מושגית, זו שתזכה לימים לתואר "דלות החומר". שידוך שכזה בין לביא לתנ"ך כאילו הזמין מראש איזושהי התעללות מתלוצצת מצדו של הצבר התל-אביבי האולטימטיבי. אך, דווקא משום ציפייה מוטעית זו, מעניינת תגובתו של לביא ל"שיר השירים".

 

יפו המופלאה והנוראה

                         יפו המופלאה והנוראה

                                                       

לאורך עשרות בשנים שבנו ודשנו עד לעייפה ביחסי תל-אביב וירושלים. את תולדות אמנות ישראל מדדנו במונחי המתחים התרבותיים בין עיר הקודש לעיר החול (תרתי משמע), מבלי תת דעת על ה"אחרת" האמיתית של תל-אביב,סמוכה, זו שמרחמה בקעה העיר העברית הראשונה: יפו.

 

מה מציעה יפו לתל-אביב? קודם כל, עומק היסטורי העונה למאה שנותיה של תל-אביב באלפי שנים של עיר נמל קדומה. לא פחות מכן, יפו עשויה לספק לתל-אביב של דיונות נֵפח מיתי (ולא, לא שכחנו את תל-קסילה) מרחב מיתולוגי מסעיר, ששורשיו ביפת בן-נוח שבנה את העיר לראשונה. זוהי יפו של העיר בנחלת דן, שגבולה – "…ומי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו." ("יהושע", י"ט, 46). מכאן קם יונה "לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה…" ("יונה", א', 3). לכאן, לים יפו, על גבי רפסודות, שלח חירם עצי לבנון  ("דברי הימים ב'", ב', 15). פה, לצוק הסלע הבוקע מהים, נכבלה אנדרומדה בידי אביה, וכמעט שנטרפה חיים על ידי מפלצת הים…

 

הקריפטה והמזבח

הקריפטה והמזבח                                                          

א.

אסיזי, הקתדרלה על שם פרנציסקוס הקדוש. שרידי הקדוש בארון עץ מכוסה זכוכית. ויטרינה. קומה מעליה, המזבח – מקום הקריאה בספר הקדוש ועריכת טקסי הלחם והיין, סמלי גופו ודמו של הצלוב. הציר האנכי הסמוי טעון באנרגיה דו-קוטבית: מלמטה, קברו של הקדוש; מלמעלה, מזבח הקידוש. כאן, התפילה והפולחן מחברים את הסופי (גופת המת) עם האינסופי (אלוהים), מי שייצוגיו מעטרים כתערוכה את כיפת הכנסייה. מאדמה לשמים. מקונקרטיות של גוף ואבן לערטילאיותה של רוח נוסקת ומתפשטת. דרגות הציר האנכי הן דרגות של הרחנה וסימול: מסימן (קבר) לאיקון (הצלוב), לסמל (הדימויים הסובבים ברמות ציור ופיסול: השה, הדג, היונה, השמש ושאר סמלי הפאסיון) ועד לאינסוף השמימי. אל הקריפטה אתה יורד. אל המרחב החשוך, מקום השמירה על הגוף המופקד. פה כלאו החיים את הלא-חיים והטביעו את צו הזיכרון. ירדת על מנת לעלות. לעלות אל המזבח. עלייתך היא מסלולה של נשמת מת מקודשת, שמתאחדת עם נשמת הצלוב בואך שערי שמים. מסלול העלייה הוא מסלולו של אור גובר, ששמש וזהב סמליים מוליכים בו אל זיו עליון. הללויה.

 

ארונות. ארון מתים (סרקופג, ויטרינה, קבר) כנגד ארון מזבח. שהמזבח אף הוא ארון, שדלתותיו נפתחות כדי לגלות את ציורי הפאסיון, דהיינו את דימויי "הברית החדשה".

 

מאשה יוזפולסקי: עיניים עצומות לרווחה

        ע י נ י י ם   ע צ ו מ ו ת   ל ר ו ו ח ה

 

                                                       

 

ב- 1995 הציגה מאשה יוזפולסקי בגלריה "קדמת עדן" בתל-אביב סרט וידיאו בשם "בקרוב" (soon) ובו הקרינה מאמץ מתמשך להירדם. כאן, במרחב השרעפים, באזור הדמדומים שבין עֵרות לשינה, או – אם תרצו – בין חיים למוות, צפו דימויים הזויים במילים ובתמונות, רוויים באין שמעֵבר, מתרפקים ועורגים אליו. "להימצא בגבול, על סף חלימה […], קיום הנגוז אל הריק", כתבה האמנית בשולי עבודתה, "אפריל 1964" (חודש לידתה בלנינגרד), יצירה שהוצגה במוזיאון הרצליה ב- 2004. שבע שנים מאוחר יותר, ב- 2011, היא עודנה שבה ומבהירה בדו"אל: "בשלוש השנים האחרונות המראָה עמומה ונטולת בבואות. אין זה הריק הבודהיסטי, וגם לא ה'אף אחד' של בקט ב'מחכים לגודו'. זהו ריק סתמי, שרירותי ומוצף בה בעת. דבר לא מקושר שם לדבר."