ההיסטוריוגרפיה של האמנות בישראל 2014-1939
כיום, כאשר מדף הספרים בנושאי האמנות הישראלית מתחיל לכרוע תחתיו מרוב שפע מבורך, ניתן וראוי להשקיף על מפת ההיסטוריוגרפיה של האמנות בישראל ולתת את הדעת על מהלכיה – האג'נדות השונות שלה, זיקותיה התרבותיות השונות, מערכות הסיווג המתפתחות והיחסים ההדדיים בין החיבורים ההיסטוריים.
לפחות 14 ספרים, המתיימרים לשקף את תמונת התפתחותה של האמנות הישראלית מראשיתה ועד זמן הכתיבה, ראו אור מאז 1939 ועד היום:
- Art in Palestine, ספרו של אליאס ניומן מ- 1939.
- "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל", ספרו של קרל שוורץ מ- 1941.
- "ציור ופיסול בישראל", ספרו של חיים גמזו מ- 1951 (עברית ואנגלית).
- "אמנות ישראל", ספר בעריכת בנימין תמוז (פרק הציור והפיסול נכתב בידי יונה פישר) מ- 1963.
- Art in Israel, ספרו של רן שחורי מ- 1974.
- "סיפורה של אמנות ישראל", ספר בעריכת בנימין תמוז (כותבים: דורית לויטה וגדעון עפרת) מ- 1980.
- Artists from Israel 1920-1980,ספר בעריכתה של סוזן תומרקין-גודמן מ- 1981.
- Art in Israel, ספר מאת אמנון ברזל מ- 1988.
- One Hundred Years of Art in Israel, ספרו של גדעון עפרת מ- 1998.
- "90 שנה של אמנות ישראלית, ספר (בעברית ובאנגלית) בעריכת מרדכי עומר מ- 1998.
- Israeli Painting, ספר בעריכת רונלד פורר מ- 1998.
- Israele Arte e Vita, ספרו של אמנון ברזל מ- 2006.
- "100 שנות אמנות ישראלית" (עם גרסה מקבילה באנגלית), ספרו של יגאל צלמונה מ- 2011.
- "אופקים רחבים" ו"אופקים רחבים יותר" (בעברית ובאנגלית), 2 כרכי ספרו של גדעון עפרת מ- 2014-2013.
הרושם הראשון העולה מרשימה זו הוא, שכמחצית מספרי ההיסטוריה של האמנות הישראלית לא פנו לישראלים, אלא בעיקר לציבור יהודי דובר אנגלית בארצות האנגלו-סקסיות, ארה"ב בעיקר (גם ספרו של אמנון ברזל, שפורסם ב- 2006 באיטליה, הקפיד על איטלקית ואנגלית במקביל). שתי סיבות לעובדה זו: האחת, כלכלית, עניין של שוק קונים רחב יותר מחוץ לגבולות ישראל (מה שאמור לאזן את ההשקעה הגבוהה בספר אמנות). השנייה, התשוקה הישראלית העמוקה לזכות בהכרת העולם המערבי, תשוקתה המובנת והמוכרת של כל פריפריה.
עובדה נוספת העולה מהרשימה הנ"ל היא, שלא היסטוריונים, אנשי אקדמיה, חקרו וכתבו את הספרים, כי אם אוצרים (מוסדיים ועצמאיים) ומבקרים, אנשי מוזיאונים ועיתונות (למעט הספר הראשון, שנכתב בידי אמן), אף בעל גלריה. מרביתם "אנשי השטח" שעטו על עצמם, מזה שנים, גם את גלימת ההיסטוריון. עובדה זו היא עדות לנתק מוכר בין האוניברסיטאות הישראליות לבין עולם האמנות הישראלי. אפשר, שהתפתחותם של חוגים ללימודי ישראל באוניברסיטאות במערב תביא בעתיד לתרומה מחקרית חוץ-ישראלית בתולדות האמנות בארץ.
רוב גדול של ההיסטוריונים בספרים הנ"ל הם גברים. שתי נשים בלבד השתתפו בחיבור הספרים השאפתניים הנ"ל, אחת מהן אמריקאית. המהפכה הפמיניסטית בעולם האמנות הישראלי מאז שנות ה- 70, זו שהעלתה רוב נשי בולט בתחומי היצירה, לימודי האמנות, אוצרות ואף ניהול מוזיאונים – מהפכה זו אינה מורגשת בתחום כתיבת ההיסטוריה השלמה של האמנות הישראלית. עם זאת, יותר נשים שולבו בפרויקט שישיית התערוכות ההיסטוריות והספרים מ- 2008, שעליהם נפרט בהמשך המאמר, ועוד יותר יאותרו נשים בחיבורים נקודתיים ופרטיקולאריים בתחומי תולדות האמנות הישראלית (עבודותיהן של גליה בר-אור, אריאלה אזולאי, שרית שפירא, שרה חינסקי, גרסיאלה טרכטנברג, דליה מנור, טלי תמיר, יעל גילעת ועוד). האם קשורה תופעה זו למזג הזכרי בעל שאיפות ה"כיבוש" (קרי: ההתמודדות עם המאסה הכוללת והגדולה של ההיסטוריה המקומית), לעומת מזג נשי רך ומעשי יותר בשאפתנותו?
כשניים-שלושה ספרים ברשימה הנדונה הם ספרי אוסף פרטי. לא מעט ספרי אוסף וקטלוגים של אוספים פרטיים ראו אור בישראל, אחד הידועים שבהם הוא אוסף עמי וגבי בראון, שהוצג ב- 2009 במשכן לאמנות בעין-חרוד (הספר עב-הכרס נערך על ידי גליה בר-אור לרגל הצגת תערוכת האוסף במשכן). אך רק ספרי האוסף של יוסף חכמי ושל עופר לוין (לשעבר, אוסף המחבר) ביקשו לאחוז בשני הקרניים – תיעוד האוסף לצד פרישת ההיסטוריה של האמנות המקומית. בעיקרם, אישרו שניים אלה "כתיבה" חזותית, דהיינו – תיאור המהלך ההיסטורי באמצעות סידורם הכרונולוגי של הדימויים החזותיים. מובן מאליו, שהיסטוריות אלו ביטאו לא במעט את רוח האוסף (שהיא פרי רוחו האינדיבידואלית של האספן).
כותרות הספרים ברשימה הנ"ל מלמדות על מצוקה מסוימת באשר לתחולה המרחבית של ההיסטוריה הנחקרת: "בארץ-ישראל", "Palestine", "ישראלית", "בישראל", "אמנות ישראל"… כל עוד טרם קמה המדינה, שדה האמנות הוא Palestine או ארץ-ישראל. מאוחר יותר, היעדר הביטחון העצמי באשר ל"ישראליות", דהיינו – שאלת קיומה של זהות מהותית ייחודית – מנע את הנקיטה בביטוי המתבקש, "אמנות ישראלית", והמרתו בביטויים נוסח "בישראל" או "אמנות-ישראל" (אשר יש ראו בו נמלצות וחריגה אל היקף לאומי-יהודי שמעבר לגבולות הארץ). רק ב- 1998 וב- 2011, עם גְבור הביטחון העצמי התרבותי, חשים מרדכי עומר ויגאל צלמונה חופשיים לקרוא לספריהם בשם "90 שנה של אמנות ישראלית" או "100 שנות אמנות ישראלית".
בולט ברשימת הספרים הנ"ל התאריך 1998, שנה בה ראו אור לא פחות מארבעה ספרים שונים בנושא תולדות האמנות בישראל. סביר, שחגיגות 50 שנה לעצמאות המדינית עודדו את הסיכומים הללו (עם תקווה לעניין מוגבר של הציבור היהודי מעבר לגבולות המדינה), כמו גם הסמיכות לסוף המילניום – אירוע המזמין סיכומים. בהתאם, גם פרויקט שש התערוכות ההיסטוריות ושישה הספרים הנלווים משנת 2008 יסודו בחגיגות 60 שנה למדינה.
המחסן של גדעון עפרת 