Archive for נובמבר, 2013

נובמבר 28, 2013

הערה על ציור לא מוכר של נחום גוטמן

             הערה על ציור לא מוכר של נחום גוטמן

 

גיליתי את צילומו בקטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "מצא", ירושלים. בהקשר הגוטמני המוכר, הציור נראה לי מוזר למדי: שבע נשים מהלכות בקבוצה ביום בהיר לרקע שדה מוריק (שבקצהו הרחוק מבנה מזרחי רב-קשתי ולידו דקלים), נושאות סלי נצרים כבדים עמוסים באשכולות ענבים, באבטיחים (?) וביונים צחורות. הן יחפות, לבושות בגלימות ארוכות בעלות חזות "תנ"כית", למרביתן חזות מערבית, מיעוטן מזרחיות (עגילים גדולים לאוזניהן). בראש החבורה, בקצה השמאלי של הציור, צועד עלם כהה עור, לבוש רק באזור-בד למותניו ומניף בזרועותיו מוט גבוה שאיננו יודעים מה בקצהו. זהו. הקטלוג מציין: "נשים נושאות מוצרי חקלאות (הבאת ביכורים), שמן על בד, 1938 […], על ציור זה זכה האמן ב- 1938 בפרס-דיזנגוף…".

 

אני מכיר ומוקיר היטב את נשות הפרדס הערביות של גוטמן משנות ה- 20 וה- 30, אבל לא זה המקרה. אין כאן לא פרדס ולא ערביות. לכל היותר, בכוחי לשדך את הציור ל"אישה עם סלים" מ- 1930 – עלמה ספק-מזרחית ספק-מערבית יושבת בין שני סלי נצרים גדושי ענבים; או, לציור "נערה עם חמורים" מ- 1933 – עלמה דומה הנוהגת בשני חמורים הנושאים סלי נצרים מלאי ענבים. אבל, האמת היא, שהציור הנוכחי יוצא דופן בנושאו הטקסי וברוחו התנ"כית כלשהי, הגם שהרוח הארצישראלית האידילית אינה זרה ליצירת גוטמן. אבל, מה פשר הציור הזה?

 

העובדה שהנשים נושאות סלי פירות ויונים, מה גם שה"כרוז" הולך בראשן, מלמדת שאומנם עסקינן בטקס הבאת ביכורים. בדיקה במקורות מלמדת, שטקסי הבאת ביכורים חודשו בהתיישבות העובדת הארצישראלית ב- 1924, ותחילה בקיבוצי עמק יזרעאל (עין-חרוד, כפר יחזקאל וגבע). הייתה זו חגיגה משותפת שנערכה בשבתות או במהלך חג השבועות, בה הופגנו הישגי ההתיישבות ואשר נשאה את השם "חג הביכורים". והנה, מסתבר, שמרגע חידוש החגיגות החילוניות הללו (כידוע, חלק ממהלך רחב של ניסוח מחודש של חגי ישראל בתנועה הקיבוצית, חגיגות העומר, למשל), התעורר פולמוס גדול לרגל ביקורת קשה שהוטחה מצד החוגים החרדיים נגד המוסדות הלאומיים, ההנהלה הציונית והנהלת הקרן הקיימת לישראל (שגיבו את החגיגות. זו האחרונה אף נהנתה מהתמורה הכספית של ה"ביכורים").

 

read more »

נובמבר 26, 2013

אמנות לא הכרחית

                            אמנות לא הכרחית

 

האמנות הזו כל כך לא הכרחית, בכלל בלתי הכרחית, עד כי מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל ליצור אותה ולהציגה?! אני פותח בשאלה הקטלנית הזו, שהיא גם תשובה, כיון שביקרתי בתערוכת "טובין" במוזיאון בת-ים (אוצרים: יהושע סימון וליז חג'ג'), שעות ספורות לאחר קריאת מאמר הביקורת של גליה יהב ב"הארץ" (25.11.2013).

 

"טובין" היא תערוכה קבוצתית צעירה של חפצים (במקבץ או ביחיד, בחלל או בווידיאו), שניתן להקיש ממנה על מצבה של האמנות ב- 2013. מבחינתי, אשרור מדכא למה שכיניתי ב- 2010: "אמנות מינורית":

"…עתה, דומה שמבקשים אמנים צעירים רבים להתעטף בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמן המתכנס-מצטנע בעולמו האישי הזערורי, מתגדר ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עת שפתו האמנותית אף היא חיווריינית ודהויה. […] הסטאטוס האונטולוגי המהוה/מוקטן של הציור החדש […], דור של ציירים המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר, תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה. לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל…"[1]

 

בשנת 1958, התבונן דוד בן-גוריון בציור מופשט ענק של יוסף זריצקי, "עוצמה", ומלמל: "אפשר עם ואפשר בלי." או שמלמל הבל אלמותי דומה. המלמול הזה לא מש מפי ב"גוגנהיים" הבת-ימי, אותו מוזיאון עגול החוסה בצלו של מגדל-מים. האמת, תערוכת "טובין" לא הפתיעה אותי. אם לדייק: לצערי, לא הופתעתי. לא הופתעתי עד דיכאון. שהלא התערוכה הזו פוסעת בנתיב העניין האמנותי בחוסר העניין, בשולי, במופחת, במשעמם, זה המוכר לנו לעייפה עוד מאז תערוכת "מראית אין" (שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל, 2000, ועמדה בסימן נופי שוליים החומקים מהמבט, "אתרי משנה", "טווח של אילמות", "אלמנטים תלושים הנעים מהקצה", "השעמום של השגרה", "חזות סתמית של התקן", "עקבות חיוורים", "אתרים המיטיבים להיתאר על דרך השלילה".[2]). גליה יהב מזכירה בביקורתה הנ"ל את תערוכת "Unmonumental", שהוצגה ב- 2007 ב"מוזיאון החדש" בניו-יורק. זיכרון רלוונטי לא פחות הוא תערוכת הפיסול שאצרה רותי דירקטור ב- 2009 – "מה רוצה פיסול?" – 29 אמנים צעירים שהציגו בגלריה של "בצלאל" (לימודי המשך, תל אביב). אך, הנה: מה שנראה אז כתערוכה רעננה, מתגלה עתה כרפרפת מרפרפת,שאין שום מנה עיקרית לפניה או אחריה. אני נזכר גם בתערוכת צעירים בבית סרז' תירוש ביפו, 2012, ובה הוצגו עבודות אשר החביאו עצמן אל הכלים וכמו ביטלו את עצמן בשפתן הזניחה-מקטינה-רעועה. והייתה באותה שנה גם תערוכת "אורוזקו היה פה" (שוב, הגלריה של "בצלאל" בסלמה 60), בה מיקמה דירקטור את גבריאל אורוזקו המכסיקני כדמות מכרעת במסלול ישראלי עכשווי, שראשיתו ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן וגלגולו המאוחר באנטי-נוכחות של המושאים המוצגים.

 

read more »

נובמבר 7, 2013

ספר אורי ליפשיץ

 

  א ו ר י    ל י פ ש י ץ

  

                     2011-1936

 

 

 

 

תוכן עניינים

 

מבוא: להגיע אל אורי ליפשיץ

קורות חיים

התחלות: הפשטה 1965-1960

סכיזופרניה: פיגורטיביות חדשה 1967-1966

הדיאלוג ליפשיץ-בייקון

מיסטר רבינוביץ': פופ-ארט 1970-1968

מסע לספרד: דיאלוג עם הבארוק 1973-1971

הספורטאים: 1977-1973

דיוקנאות עצמיים: סוף שנות ה- 70

על השחיטה: 1985-1983

שררה: שליטים, דירקטורים, שופטים

מלמד, לבב ושאר חברים:

בחזרה לעתיד: 2009

פסלים: 2011-1967

דיבוק ההדרה: 2011-1998

אפילוג: הפֶה

 

 

 

 

read more »