על כמה עופות-חול באמנות הישראלית
על עוף-החול – פֶניקס בלעז – למדנו ממקורות שונים. ב"בראשית רבה (וילנא)", פרשה י"ט קראנו:
"(חוה) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הה"ד (איוב כט) וכחול ארבה ימים. דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי. ר' יודן בר"ש אומר: אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים."
המסורת היוונית העתיקה העניקה את השם "פניקס" לציפור המצרית האגדית שסימלה את השמש השוקעת והזורחת מחדש, ומאוחר יותר – הרודוטוס, פליניוס ואחרים העשירו את המיתולוגיה של הציפור הפלאית.[1] התרבות הישראלית הייתה סמוכה למקור היהודי, כאשר אימצה את עוף-החול כסמל מוות ותחייה לאומיים, משמע – סמל הישרדות מתוך אסון. בעיקר, זוהה סמל העוף הנדון עם השואה והתקומה, אך הוא שימש גם כסמל הנצחה לנופלים במלחמות. לא מקרי הוא שם הפואמה של יעקב כהן מ- 1953, שנים ספורות לאחר הכרזת המדינה, "עוף החול", בה קראנו:
"עוף החול נראה בארץ!/ עוף החול !/ וכי מי לא שמע את שם העוף הזה הפלאי ?/ זכות עמדה מיוחדת לו/ ומרבה ימים הוא, אלף/ חי שנים הוא ,/ ומקץ שנות אלף, כי יעוף מזוקן/ הוא שורף את עצמו לאפר./ מן האפר לתחייה קם,/ עצמיו ,כנפיו מצמיח ,עוף צעיר,/ בראשונה עוף רענן חיים וחשק !"
מה פלא, שהאמנות הישראלית נדרשה מספר פעמים לדימוי של "עוף החול" וזאת בהקשרים היסטוריים, לאומיים ואישיים גם יחד. באוגוסט 1957, השנה בה יצר את ציורו, "עוף החול" (צבעי שמן על בד, 65X181 ס"מ), הציג טמיר תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה. ציורי הפרסקו שלו מתחילת שנות החמישים פינו מקומם לציורי שמן חומריים מאד, הנעים לעבר יתר אקספרסיוניזם (יש שכתבו אז על הפשטה אקספרסיוניסטית). בביקורת בעיתון "הארץ" ציין אברהם רונן:
המחסן של גדעון עפרת 