Archive for נובמבר, 2011

נובמבר 30, 2011

עוף-החול באמנות הישראלית

                על כמה עופות-חול באמנות הישראלית

על עוף-החול – פֶניקס בלעז – למדנו ממקורות שונים. ב"בראשית רבה (וילנא)", פרשה י"ט קראנו:

"(חוה) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הה"ד (איוב כט) וכחול ארבה ימים. דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי. ר' יודן בר"ש אומר: אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים."

המסורת היוונית העתיקה העניקה את השם "פניקס" לציפור המצרית האגדית שסימלה את השמש השוקעת והזורחת מחדש, ומאוחר יותר – הרודוטוס, פליניוס ואחרים העשירו את המיתולוגיה של הציפור הפלאית.[1]  התרבות הישראלית הייתה סמוכה למקור היהודי, כאשר אימצה את עוף-החול כסמל מוות ותחייה לאומיים, משמע – סמל הישרדות מתוך אסון.  בעיקר, זוהה סמל העוף הנדון עם השואה והתקומה, אך הוא שימש גם כסמל הנצחה לנופלים במלחמות. לא מקרי הוא שם הפואמה של יעקב כהן מ- 1953, שנים ספורות לאחר הכרזת המדינה, "עוף החול", בה קראנו:

"עוף החול נראה בארץ!/ עוף החול !/ וכי מי לא שמע את שם העוף הזה הפלאי ?/ זכות עמדה מיוחדת לו/ ומרבה ימים הוא, אלף/ חי שנים הוא ,/ ומקץ שנות אלף, כי יעוף מזוקן/ הוא שורף את עצמו לאפר./ מן האפר לתחייה קם,/ עצמיו ,כנפיו מצמיח ,עוף צעיר,/ בראשונה עוף רענן חיים וחשק !"

 

מה פלא, שהאמנות הישראלית  נדרשה מספר פעמים לדימוי של "עוף החול" וזאת בהקשרים היסטוריים, לאומיים ואישיים גם יחד. באוגוסט 1957, השנה בה יצר את ציורו, "עוף החול" (צבעי שמן על בד, 65X181 ס"מ), הציג טמיר תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה. ציורי הפרסקו שלו מתחילת שנות החמישים פינו מקומם לציורי שמן חומריים מאד, הנעים לעבר יתר אקספרסיוניזם (יש שכתבו אז על הפשטה אקספרסיוניסטית). בביקורת בעיתון "הארץ" ציין אברהם רונן:

read more »

נובמבר 30, 2011

מחיקת אהרון אבני מההיסטוריה

       מחיקתו של אהרון אבני מההיסטוריה

 

ב- 1975 בקירוב פרסמה שרה ברייטברג, אז מבקרת אמנות ב"ידיעות אחרונות", מאמר ביקורת בשם "ציור העומד במבחן הזמן". במאמרה, שהגיב בהערכה לציורים בצבעי מים של אהרון אבני, שהוצגו בגלריה "אביאור" (אז, ברחוב גורדון התל-אביבי), התייחסה המבקרת למנגנוני "עולם האמנות" המכריעים גורלם של אמנים וציינה:

"יש מי שנוהגים לקרוא לקבוצה רבת פנים זו בכינוי המפחיד 'בית הדין הגבוה של ההיסטוריה'. אם זהו בית דין אפשר להמשיך את הדימוי ולטעון שאהרון אבני הוא מקרה לבג"ץ… אני באה להפנות את תשומת לבו של אותו 'בית דין של ההיסטוריה' על שלא נעשה לו צדק היסטורי. "[1]

 

הקולות לגאול את יצירת אהרון אבני משיכחה חזרו מדי עת לאורך עשרות השנים שחלפו מאז פטירת הצייר ב- 1951, אך דבר של ממש לא ארע. למעט, קומץ תערוכות זיכרון מוגבלות (האחרונה הוצגה ב- 1992 בגלריה של "מכון אבני" בתל-אביב, לרגל חנוכתה), שום תערוכה רטרוספקטיבית של אבני לא הוצגה במוזיאונים בשלושים וחמש השנים האחרונות. עיזבונו, למעט גרעין שהונחל לבני משפחה, נפוץ ונעלם בין סוחרי אמנות ומכירות פומביות, ללא שום תשומת לב מוסדית לייחוד ולערך של יצירת אבני. כך, תערוכה מקפת ויסודית שלו תחייב היום מאמץ מחקרי וליקוטי לא פשוט. "ציורים רבים 'הלכו לאיבוד' בנסיבות שונות", ציינה זיווה רון, אוצרת תערוכת הזיכרון ב- 1992.

 

read more »

נובמבר 26, 2011

הוולאסקזים של אורי ליפשיץ

            הווֶלָאסקֶזים של אורי ליפשיץ

 

במחצית ינואר 1972 הציג אורי ליפשיץ במקביל בשתי הגלריות דאז של "גורדון", תל-אביב, תערוכת יחיד, שהיא –  להערכתי – האיכותית שבכל תערוכותיו. לא מכבר שב הצייר מחודשים ארוכים בספרד, ועתה הציג את מרכולתו – ציורי שמן על בדים גדולים ותחריטים. בלט בתערוכה השיג-ושיח הציורי שניהל ליפשיץ בציוריו אלה עם מספר קלסיקונים של הרנסנס (ליאונרדו), הבארוק (וורמיר, ולאסקז) והרומנטיקה (גוייא), שביצירותיהם פגש במסעותיו באירופה, ובעיקר כמה יצירות שחווה ב"פראדו" שבמדריד.

 

מעניינת וחידתית ההעדפה ה"קלאסית" של ליפשיץ. לכאורה, סביר שהצייר הדיוניסי מתל-אביב יתחבר לחושניות הסוערת של פאול רובנס ולבככנליות של טיציאן. אך, לא: דווקא הרמוניה אידיאלית של דה-וינצ'י ושלווה טרנסצנדנטלית של וורמר גירו את עיניו, שלא לדבר על פרטים מאד לא דרמטיים בכל היצירות שמהן "טעם". להלן, אנסה להבין את המהלך הליפשיצי בכל הקשור להידרשותו לדייאגו ולאסקז בשלושה ציורי שמן מתערוכת 72.

 

read more »

נובמבר 25, 2011

הקרקס הקיומי של מרדכי מורה

                         הקרקס של מרדכי מורה

 

בעבור התחריט המעולה שלו מ- 1964 –  "רצח החפים מפשע" – זכה מרדכי מורה בפרס הביינאלה בפאריז, 1968. כאשר יצר את התחריט, היה מורה בן 27, חמש שנים לאחר סיומו את "בצלאל החדש", ומזה שנתיים (לאחר השתלמות נוספת בת שנתיים ב"אקדמיה לאמנויות יפות" בפירנצה) אמן החי ויוצר בבירת צרפת, בה הוא ממשיך לפעול עד עצם היום הזה. כשהוא מתמחה בתחריט יבש, החל מורה להמשיל משלים הגותיים-קיומיים בהדפסיו, תוך נטייה למרחב הדתי ובשילוב של טרגדיה וקומדיה.

 

במיחברי התחריטים של מורה הרבו להופיע תהלוכות, במות ומופעי קרקס, בהם כיכבו חיות למיניהן שעברו התעללויות אלימות ביותר, כולל צליבות. ואכן, הזיקה למיתוס הנוצרי אינה זרה לציוריו של מורה, יליד בגדד שבעשרות השנים האחרונות קרוב אצל המסורת היהודית. ראו ברקע "רצח החפים מפשע" את שורת העטלפים הצלובים לצד הציפור הצלובה; ראו את ציפור הטרף בקדמה הימינית של התחריט, שהמוני חצים נעוצים בגופה כמו הייתה מין סבסטיאן הקדוש; ואף ראו את החולדה בפינה השמאלית של קדמת התחריט, שעולה באש המוקד כמו הייתה קדושה נוצרית מוקעת. כמובן, שכותרת התחריט – "רצח החפים מפשע" – מהדהדת את גזירת השמָד שגזר הורדוס על תינוקות יהודיים, כמסופר ב"ברית החדשה".

 

מורה, כאמור, אלגורי בכל דימויי העינוי ה"נוצריים" הללו, ונושאו הוא המצב הקיומי האנושי בסימן סבל והתעמרות. בהתאם, כאשר ציפור הטרף הגוססת שלו שואלת "לאן?" (מילה הבוקעת בכתב ממקורה), לא שאלה ציונית פיירברגית היא שואלת (הגם שמוטיב "היהודי הנודד" יעלה בעוצמה בתחריט מ- 1968, בו יהודי זקן מעוצב כצלוב וכלהטוטן על חד-אופן מעל תמונת חיות הטובעות במבול ולצד ציטוט מ"תהלים" – "ממעמקים קראתיך ה'…"), כי אם מבטאה, בדרכו ההומוריסטית של הצייר, גרוטסקה קיומית של חוסר מוצא.

 

read more »

נובמבר 21, 2011

אני זוכר את יהושע נוישטיין כאן

                    אני זוכר את יהושע נוישטיין כאן

 

באוקטובר 2011 השתתף נוישטיין בתערוכת רישומים יוקרתית ב"Untitled Gallery" שבניו-יורק והציג מסדרת "ניירות הפחם", שביצירתה החל עוד בשחר שנות ה- 70 ואשר אליה חזר במהלך השנים ועד לאחרונה. בביקורת, שפורסמה ב- 29.10  בכתב-העת המקוון, “The Daily Beast” מצאנו כתוב:

"כמובן, שהסדרה אומרת כיום משהו שונה ממה שאמרה בעת שנוישטיין החל לעסוק בה: אז היא עסקה בטרנספורמציה של פריט יומיומי; עכשיו היא מבטאת מנה גדולה של נוסטלגיה לשיעתוק הקדם-דיגיטאלי. השחור של הנייר מרעיש יותר מתמיד."

 

סיכום שכזה את סדרת "ניירות הפחם" מחמיץ לחלוטין את המורכבות והעומק של הרישומים הללו. כי נוישטיין אינו עוסק בהם בשאלת השיעתוק, לא בהקשר הוואלטר-בנימיני הנודע, ולבטח לא בהקשר של נוסטלגיה לעידן האנלוגי. להלן ניסוחו של האמן עצמו ב- 1992 את פשר עניינו בניירות הפחם:

"אני משתמש בנייר פחם משום שהוא מעביר דימויים תוך קישור המשטחים המרובדים, ומשום שזהו חומר להשלכה לאחר שימוש ונטול הילה של אמנות. […] השחור של הפחם הוא קרום שמנוני, מצבור של אפשרויות רישום. בדומה לסרט במכונת הדפסה ולאבקת צילום-עותקים, השחור של הפחם נושא בחובו את המהות – הארומה – של אינספור היפעלויות."[1]

 

אני מבקש לטעון, שניירות הפחם של נוישטיין אומרים אף יותר מזאת. לשם כך, חובה עלינו לחזור לרגע קט ללונדון, 1972: ב"גלרי-האוס" שבווייטצ'אפל הוצגה תערוכה קבוצתית של שישה ישראליים, "אפידיוויט" (הצהרה בשבועה) שמה, ובה תלה נוישטיין, בין השאר, צילום שחור-לבן של עצמו כשהוא משעתק על קיר הגלריה באמצעות נייר פחם צילום של ציור מעשה ידי ג'ורג' גרוס, שתלה בעבר באותה נקודה בדיוק. "אני זוכר את ג'ורג' גרוס כאן", קרא נוישטיין לעבודתו, שכמו ביקשה לשחזר את הנוכחות הנעדרת של האמן היהודי הפוליטי ההוא, הפליט שנמלט מגרמניה לרקע עליית הנאציזם. נייר הפחם תפקד בעבודתו זו של נוישטיין כמגשר בין עבר להווה, או – במילים אחרות – כאמצעי זכירה. נייר הפחם תפקד כמדיום הנחלה: הוא העביר מידע מרובד עליון לרובד תחתון לצורך קיבועו. בתפקידו כיוצר עותקים, נייר הפחם תפקד כארכיון, ובתור שכזה, שב והבטיח את ה"כתיבה" כזיכרון: נייר הפחם כאמצעי להדפסת מסמנים בהכרה הזוכרת. משהו בסגון "דפדפת הפלא", שעליה כתב זיגמונט פרויד ב- 1925.

 

read more »