Archive for ‘Uncategorized’

נובמבר 2, 2019

אמנות ותקשורת

                       

ביום ה- 25 בנובמבר 1852 התפרסם ב"ניו-יורק טיימס" מאמר בולט תחת הכותרת – "פסל זוכֵה". כותרת-המשנה הייתה: "חירם פאוורס ((Powers – פֶּסֶל חדש." למאמר נלווה תצלום גדול של תחריט המייצג את הפסל – "השפחה היווניה" ((The Greek Slave – פסל שַיִש ניאו-קלאסי, ניצב על כן עגול בלב תצוגת סאלון, כשהוא מוקף בהמונים. מתחת לתחריט נכתב:

"חירם פאוורס, שגם זכה במדליה בתערוכה הגדולה ב- 1851, היה לפַסָל האמריקני הראשון שזכה בתהילה לאומית. הצגת 'השפחה היווניה' המעורטלת שלו עוררה שערורייה בעידן הוויקטוריאני הנוכחי. הפֶסֶל הוצג בסינסינטי רק לאחר שקבוצת אנשי-דת ביקרה ונתנה אישורה המוסרי."

 

חירם פאוורס, פַסָל מאוהיו, האם שמעתם אי-פעם את שמו? בטוח שלא. נשיא מכללת "מארייאֶטָה" מאוהיו, "הנשיא סמית" שמו, כתב על פאוורס (בן ה- 45 בקירוב) ופסליו בעקבות ביקור אצלו בפירנצה. מה התרשם הנשיא סמית מ"ראש וושינגטון" ודיוקנאות ריאליסטים-אקדמיים של גיבורים אמריקאיים נוספים, שאותם ראה בסטודיו של פאוורס בפירנצה, ומפסלי הנשים המיתולוגיות הניאו-קלאסיות – "חווה", "קליפורניה" ("דמות נשית מלאת-חן, המהווה אלגוריה לפיתוי הזהב" – בידה השמאלית מוט המכוון ארצה ובידה הימנית היא מסתירה זר קוצים מאחורי גבה). עוד ועוד פסלים ופרוטומות של גיבורי האומה האמריקאית (בהם פסלים המייצגים את טבח האינדיאנים, או את החלוצים האמריקאים) עוצבו בידי חירם פאוורס וזכו להתפעמותו של הנשיא סמית, שלא מצא מילים שיהלמו את גודל התפעלותו.

 

ועכשיו, התבוננו בפסל "השפחה היווניה", כפי שמיוצג בתחריט, והגידו אם אינכם רואים כמעט-פלגיאט של "ונוס ממילו", כלומר פסל ניאו-קלאסי בנאלי ונטול כל שמץ של מקוריות, גם אם עשוי היטב מבחינה טכנית. נכון, פאווארס הסיר לוונוס את הבד שעוטף את פלג גופה התחתון; ונכון, שלוונוס ממילו מקוצצות הזרועות, בעוד פאוורס השיב לגברת את מלוא-גפיה; אך, בסופו של דבר, לא לחינם פסלו של פאווארס, כשאר יצירתו, נמחקו מזיכרון-תולדות-האמנות ונקבר בה עמוק-עמוק.

 

טוב, אנחנו יודעים עד כמה תקועה הייתה האמנות האמריקאית עד שנות ה- 30-20 של המאה ה- 20, עד כמה לפותה הייתה בהשפעות אירופיות שמרניות. אנחנו גם יודעים, כיצד זינקה אל חזית האמנות העולמית ב- 1940 עם ההפשטה האקספרסיוניסטית של ג'קסון פולוק וחבריו; אך, כשאני מדפדף בדפי האלבום המצהיב מ- 1959, "טעם אמריקני" (ובו מאות מאמרים על תרבות ואמנות שפורסמו מעל דפי ה"ניו-יורק טיימס" מ- 1852 ועד 1959), אני מוצא את ג'קסון פולוק לא לפני 4 בדצמבר 1955: פיגור של כ- 15 שנים! היה זה בעקבות תערוכת 50 יצירות חדשות שנרכשו לאוסף ה-MOMA, ובהן הציור המופשט-אקספרסיוניסטי, "קתדראלה", של פולוק, מי שהוגדר בעיתון כ"אולי הצייר המפורסם או המושמץ ביותר, לפי הדעה הרווחת". ולמותר לציין, שהעיתון כתב עליו בטון אמביוולנטי למדי.

 

ומדוע אני מספר לכם כל זאת? משום ומחמת הצרה-צרורה הישראלית הקרויה – "יחסה של התקשורת לאמנות". שימו את "הארץ" לרגע בצד (יתרונותיו של היומון הזה כוללים גם את נושא הטיפול באמנות, הגם שיש לי הרבה מה לומר גם בתחום זה, לכאן ולכאן); גם התעלמו לצורך העניין מנטייתם של שאר העיתונים בישראל להעניק במה משמעותית לאמנות הישראלית (והאחרת), כולל היעדרותם של מבקרי אמנות (שהרי, אמנות אינה מועילה ל"רייטינג"). אני רק מַפנה את תשומת לבכם לקוד-הידרשותה של הטלוויזיה הישראלית לאמנות: העניין הנדיר באמנות מותנה בכך שהאמנות תהא כרוכה בשערורייה! אמן קטם את אוזנו? – ידיעה חדשותית. יצירת מופת נגנבה – ידיעה חדשותית. ציור נמכר בהון-תועפות. – ידיעה חדשותית. שרת-משפטים עורטלה בציור. – ידיעה חדשותית. אם אין האמנות מזוהה עם סנסציה – אין לה אצלנו זכות קיום טלוויזיונית. פשוט כך. כזה גם המצב במרבית ערוצי הרדיו.

 

פעם, כשעוד שיתפתי יתר פעולה עם התקשורת בכתב ובדיבור, כל עת שהיו מתקשרים אליי מ"גלי צה"ל", למשל, הייתי מיד שואל: "מי מת?". כי ידעתי: אם לא מת אמן ידוע, לא יתקשרו אליי. וכיום, אפילו מות אמנים חשובים כבר אינו נוגע לקצה שיקולי העריכה של עורכי המדיה. בה בעת, משהואילו להקדיש דקותיים לאמנות (בזכות השערורייה, כזכור, ו/או בזכות לחץ של יחצ"ן כלשהו-כלשהי, שלעתים הוא-היא האמן-אמנית הם עצמם), אני מתפלץ כל פעם מחדש למראה או למשמע או למקרא חוסר האחריות, והיעדר כל רצינות וידע מצד עורכים, מגישים וכותבים. ומה דל וכושל הדיון! הבוּרוּת והזלזול העמוק באמנות שמופגנים במדיה (בטלוויזיה יותר מכל) – פשוט גובלים בחרפה: מי שראוי להציגו לציבור – אינו מוצג; מי שאינו ראוי – מוצג-גם-מוצג. ובין לבין, שום עיון, חלילה, בתהליכים ומגמות באמנות בכלל ובישראל בפרט. פשוט, לא מעניין אף אחד. וכך, הטפטוף התפל והנדיר של אייטם אמנותי נידון למעמד של מצוות-אנשים-מלומדה, מס-שפתיים ריק ל"בון-טון" התרבותי.

 

כהיסטוריון אמנות ישראלית אני יודע-ידוע היטב: בעבר, נכתבו ספרי היסטוריה בנושאי האמנות המקומית בהסתמך על ביקורות עיתונות לדורותיהם (ראו, למשל, את "אופקים חדשים" של גילה בלס). לא עוד: בשממה התקשורתית העכשווית בכל הנוגע לאמנות – השיח האמנותי הודח למדיה הדיגיטאלית (בין אתרי האינטרנט ל"פייסבוק"), וגם שם – יש להודות – הוא מצומצם ובעייתי (כאשר הכתיבה הדמוקרטית מזמנת מאמרים, דעות ותגובות מצד מי שאינם תמיד ברי-סמכא). התקשורת, זו שלכאורה ידה על הדופק וכל-כולה בסימן תיעוד ההווה, נכה ועילגת כשהיא מגיעה (אם מגיעה) למרחב האמנותי.

 

והרי לכם מצב-העניינים בשנות האלפיים: בישראל, התקשורת המודפסת מתעלמת ברובה מהאמנות, בעוד התקשורת האלקטרונית מבזה אותה. הדרך האחת והיחידה לגאולה היא דרך השערוריות: אמני ישראל, אוצו-רוצו וחתכו את בדל-אוזניכם!

 

 

 

 

אוגוסט 13, 2019

המחסן יצא לחופשה לרגל כתיבת ספר על הדפסי משה גרשוני

יולי 17, 2019

יוכבד וינפלד: המרפסות שלי

 

גדעון יקר,

זה הרגע קראתי את 'מרפסת מול מרפסת' שלך והחלטתי, בניגוד לשיקול דעתי, לחלוק עמך את סאגת המרפסת שלי: כשהייתי בערך בת חמש, עברנו מלגניצה לוורצלאב (בעיקבות מחלת הטיפוס שנדבקתי בה) והתגוררנו בבית דו-משפחתי בסביבה יפה. על מעקה הברזל של המרפסת הייתה קבועה מונוגרמה. שאלתי את אבי מדוע לא הייתה זו מונוגרמה של משפחתנו, והוא ענה שהבית היה שייך פעם למשפחה גרמנית. תשובתו הפכה בעבורי סמל ל'אל-ביתיות' שלי: אחת שמתגוררת דרך-קבע במקום (ארץ) שאינו שלה.

 

ב- 1979 ניסיתי ליצור מהזיכרון רפליקה של המונוגרמה (עבודה מס' 5 בקטלוג השחור). הנה פרט:

 

ב- 2007, במהלך ביקור בפולין, הגעתי לשכונה הישנה שלי בוורצלאב בחיפוש אחר זיכרון המונוגרמה. ושם היא הייתה:

 

באחת מעבודותיי החדשות יותר, "בית", שוב מופיעה המונוגרמה:

 

עדיין, בהיותי בוורצלאב, גם הלכתי לראות את 'מלון מונופול' המפורסם, שאליו נהגה אמי לקחת אותי מפעם לפעם לטעימה מעוגות של אחה"צ. שנים לפני כן, מהמרפסת של המלון נשא היטלר נאום מפורסם.

 

איכשהוא הכול מתקשר.

 

אני גם נזכרת ב'בת הרב ואִמה' של טשרניחובסקי, שיר שלימדתי כמתנדבת במלחמת ששת הימים. שורות אחרונות:

'בתי, בתי! ברביד זהב, עוטה רקמות ושש/ בָּך יסתכל מן הגזוזטרה, כי יזרקוך באש.'

כיום זה מזכיר לי את המרפסת ב'רשימת שינדלר'.

 

אחת מהחוויות העזות ביותר הזכורות לי היא כשהאזנתי בישראל לשירים ידועים בלחן רוסי ובמילים עבריות בלתי מוכרות, ואז – שנים לאחר מכן – במהלך ביקור שביקרתי את אבי, שמעתי את אותם שירים, שעתה כבר היו לשירים עבריים מוכּרים, המושָָרים על מרפסות ברוסית פחות מוכרת.

 

וכאן, מסתיימת הסאגה שלי. אני רק חייבת להוסיף, שבטרם רכשתי את דירתי, אמרתי לסוכן שבמפורש איני מעוניינת במרפסת.

 

ג'וקי.

יולי 17, 2019

מרפסת מול מרפסת

                

מילה מוזרה, אם לא מסתורית, המילה "מרפסת" (גזוזטרא, ורנדה, בלקון). חשבו על כך: "מקלדת" – משורש "קל"ד, "מפלצת" – משרש "פל"ץ", "משמרת" – משורש שמ"ר, "מרשתת" – משורש רש"ת, וכיו"ב. ו"מרפסת" – משורש רפ"ס??? יצאתי לבדוק.

 

ובכן, הגם שהמילה "מִרפסת" מופיעה כבר במשנה, מילון א.בן-יהודה אינו כולל אותה, אלא רק את המונח "מַרפסת" (מ"ם בפָתח), שהוא מונח תלמודי המציין – "נסר וכיוצא בזה קבוע בכותל לפני הפתחים של העלייה שעולים עליה בסולם וממנה נכנסים דרך הפתחים אל חדרי העלייה." אם הבנתי נכון, מדובר במשהו כמו משקוף-עץ המקָדם את פתח העלייה לבוידעם. מילון א.אבן-שושן כבר כותב על "מִרפסת" ("יציע כעין גזוזטרה לפני בית") ומייחס את המילה לשורש רפ"ס. אלא, ששורש רפ"ס במילונו מוסבר במונחי "רופף", "חלש" (מרפסת גינדי?), "שם עצמו למרמס" ו"נתלכלך". מה הקשר למרפסות?! אולי, מלשון מדרס (כפי שהציע רמב"ם). אלא, שלא ברור מדוע המרפסת דווקא היא שזכתה להשתדך לדריסת-רגל.

 

דווקא הענקנו מעמד מכובד למרפסות: רומאו חיזר אחר יוליה בסצנת המרפסת בוורונה; והרצל שלנו נשען על מעקה המרפסת בבאזל, עת הגה בייסוד המדינה היהודית; ולא שכחנו אי-אלה מסיתים ומדיחים שניצבו על מרפסת בכיכר-ציון בירושלים. וגם מתולדות האמנות נזכור את אדוארד מאנה, שצייר ב- 1868 שתי נשים וגבר על מרפסת (לבטח, זכר את ציורו של פרנציסקו גויא מ- 1814, "מאיות על מרפסת" (שתי נשים ושתי ה"משגיחות" האפלות מאחוריהן). ובאמנות הישראלית?

 

                                 *

 

 

 

 

את המלון היפואי המפואר, "בלה ויסטה", בנה היזם, שלמה פיינגולד, בשנת 1904. לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. המלון, שהיה ממוקם על שפת הים, הפך למוסד היוקרתי של יפו, מקום בו שהו ו/או בילו שועים וגבירים, תיירים ובני המקום, בניין שנוגנו בו קונצרטים, שיחקו בו ביליארד, בית-מרחץ פעל בו ואף הראינוע הראשון בא"י הקרין בו סרטים. ב- 1921 שימש המלון מחסה ליהודי שכונת "נווה שלום", ואילו בקרבות 1948 נהרס גג-הבניין, ומאוחר יותר לא נותר ממנו כל זכר.

 

אלא, שנחום גוטמן לא שכח אותו.

 

אכן, את מלון "בלה ויסטה" ואת מרפסתו הארוכה ורבת-הקשתות אנחנו זוכרים מכמה-וכמה ציורים מתקופות שונות של נחום גוטמן. בחזית המבנה, מתחת למרפסתו, החנה בשנות ה- 60-50 את הכרכרה הערבית שתישא ערביות לוטות-רעלה לכיוון הפרדס, כפי שבמרפסת הפינתית בעלת הקשתות, זו המשקיפה אל הים, הושיב במחצית שנות ה- 20 ערביות מבלות בנעימים. ניתן לומר, כמדומה, שיפו של נחום גוטמן ידעה שני קטבים מרכזיים: הפרדס ומלון "בלה ויסטה". כך, כשצייר ב- 1926 את הפרש הערבי על הסוס הלבן, הוא מיקמו בסמוך למרפסות המלון הדו-קומתי, הגם שלא דייק ועיצב חלונות קשתיים גם בקומה השנייה. וגם כשצייר באותה שנה את "המשטרה התורכית", מחציתו השמאלית של הציור מייצגת את מרפסות וחזית מלון "בלה ויסטה". רק הבניין שבתוך הפרדס – רק הוא אייֵם בציורי יפו של גוטמן על בכורת "בלה ויסטה".

thn_1024x768_TID58218_ITEM_MAIN_PIC_354482.jpg

70241067.jpg

 

ומעניין, לא פחות משמשכו את לב גוטמן מבני המגורים הערביים (ראו אותם, למשל, בציור "בית-הבושת ביפו", אף הוא מ- 1926), נמשך הצייר לבניין שהוקם על ידי יהודי בתכנון יהודי, אף כי במתכונת מזרחית, ואירח בעיקר אנשים מערביים. שבעבור גוטמן, כך נראה, "בלה ויסטה", על מרפסתו הארקדית, היה ארכיטיפ של אידיאל ארכיטקטוני ים-תיכוני ולבנטיני, דהיינו אידיאל המפגיש מזרח ומערב.

 

לצד תל אביב הקטנה, שני מוקדים גיאוגרפיים ארצישראליים שבו ופיתו את נחום גוטמן: יפו וטבריה. והנה, גם בטבריה, מיקד גוטמן את מבטו בבניין דו-קומתי, הבנוי אבני בזלת והממוקם על הטיילת ופניו לאגם הכינרת, ובעיקר – בניין שמרפסתו העליונה והמתעגלת מאופיינת בשוּרה של שערים וחלונות קשתיים. היה זה ביתו של הצייר, שמשון הולצמן, ידידו הטוב של גוטמן, שעמו הירבה להיפגש במהלך שהיותיו בצפת, ואף צייר עמו לא אחת. כיום, מוכּר הבניין כמלון-בוטיק בשם "שירת הים", אך בעבר אירח ביתו זה של הולצמן (מאז 1950) לא צייר ארצישראלי אחד ולא שניים, בה במידה ששימש נושא – במבטי בפנים וחוץ – לאקוורלים ארצישראליים לא מעטים. כך, ציורי-שמן אביביים ועליזים של גוטמן ממחצית שנות ה- 50 בנושא הטיילת בטבריה, מכוונים את המבט אל עבר המרפסת העגולה ההיא שבקומה השנייה, בה במידה שאקוורלים מוארים וקלילים מאותו עשור ("אביב בטבריה", 1958) מתבוננים כמעט רק בבניין, מרפסתו (ועליה בני זוג אוחזים ידיים) ו"נתח" קטן של הכינרת.

 

בניין דו-קומתי, עתיר קשתות, אל מול ים – את הנוסחה הזו נשא עמו גוטמן מיפו לטבריה. כאילו צייר את מלון "בלה ויסטה" שעה שצייר את מה שיהיה, לימים, מלון "שירת-הים".

 

 

 

*

"סצנת המרפסת" עברה מן העולם. פעם, אתם זוכרים, שימשה אצלנו המרפסת מפלט של אחה"צ מחום-הקיץ, אך כיום ישנם המזגנים ואילו בחוץ ישנו זיהום-האוויר. כן, אם בעבר הייתה המרפסת מסמן אדריכלי ים-תיכוני מובהק ("זו עיר של מרפסות", כתב ע.הלל בשירו "מרפסות"), הרי שלמדנו לסגור אותה בתריסול ולהרוויח עוד חדר, ולבטח שהבינוי העכשווי לא עוד מעניק לה מעמד מרכזי. "כל בית צריך מרפסת", קראה כותרת הרב-מכר של רינה פרנק מיטרני מ- 2005, אך המציאות האורבאנית דיברה אחרת. כך, גם נוכחותה האמנותית של המרפסת חלפה ואיננה: אם ראובן רובין מיקם ב- 1929 את עצמו ("זר" מכחולים בידו) ואת רעייתו (זר פרחים בידיה), שזה אך נישאו, על מרפסת ברחוב יונה הנביא בתל אביב (בציור מעט קודם מיקם טבע דומם על אותה מרפסת), ואם ישראל פלדי הניח עציץ על חלון הצופה למרפסת ביפו בחיתוך עץ שלו מ- 1925, ואם גוטמן והולצמן ציירו מרפסות ביפו ובטבריה, או משה קסטל צייר בשנות ה- 40 "מרפסת בצפת", הרי שדוּדוּ גרשטיין הוא כמעט-אחרון ציירי המרפסות בישראל (בציוריו ה"חנוך-לויניים" מ- 1979, ראשי דמויותיו השמנמנות-הגרוטסקיות מגיחים ממעקה המרפסת התל אביבית). ב- 1981 כבר היו אלה מרפסות בתים בעזה שאותן צייר מיכאל קובנר.

 

                                *

אם תרצו, כל הרשימה הזו היא אלגיה למרפסת. ברם, שלא להותירכם עם טעם חמצמץ, הבה נפצח בשיר אופטימי: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות…" (מילים: אהוד מנור). או, מוטב, שיר קצת יותר ריאלי:

"הנה הם באים ימים של שקט/ אחרי שכבר איבדנו את הכול/ תשב איתי עכשיו על המרפסת/ תבכה איתי ביחד על אתמול." (מילים: ירדן בר-כוכבא).

 

 

 

 

 

 

יוני 27, 2019

מראֶה האושר

112863@2x.jpg

 

"Hic Habitat Felicitis" – כאן שוכן האושר – היא כתובת שנחרטה על קיר מאפיה בפומפיי, מעל ומתחת לתבליט של פאלוס. מסוג הכתובות שנקבעו בכניסות לבתים רומיים. כידוע, מגורי האושר בפומפיי לא החזיקו מעמד זמן רב: ב- 79 לספירה, התפרץ וזוב וקבר את העיר ואת מאושריה. בישראל, אומה המפורסמת במדד-האושר הגבוה של אזרחיה היהודים, לא תמצאו את הכתובת הזו (לכל היותר, תחליפה הבלתי-אחראי וקצר-המועד: "כאן גרים באושר…"). ובאמנות?

 

פעם, ב- 17 בפברואר 2016 (12 יום בטרם מתה אהובתי), שאלתי פה: "האם האמנות היא אושר?", ואתם יכולים לנחש את התשובה. עתה, כיון שאושרי עולה על גדותיו, אני שב לנושא מכיוון אחר ושואל: כיצד עוצב האושר באמנות?

 

התשובה, כפי שמלמד, בין השאר, ספרו של דארין מקמהון מ- 2006, "אושר: היסטוריה"[1], מובילה אותנו אחורנית אל עיצוב דמותה של האלה פֶליסיטאס, הלא היא אושר, על גב מטבעות רומיות מהמאות ה- 1 וה- 2 לספירה. כיצד נראתה גברת אושר הרומית? האלה, עטויה בגלימה, אוחזת בידה האחת מטֶה (או שרביט)-נחש, המסמל שלווה, ובאחרת – קרן-שפע מלאת פירות. שלווה ושפע – תמצית חלום האושר (ואם נדייק, Felicitas פירושו מזל טוב, ולפיכך תזוהה האלה לא אחת עם Fortuna – אלת המזל). בפומפיי, אתם זוכרים, סברו שסוד האושר בסקס. כן, הרבה מדי מפתחות לאושר, ואף לא אחת מהן פותחת את הדלת.

 

פליסיטאס המשיכה לככב גם במספר פסיפסים ביזנטיים, כגון בראוֶונה של המאה ה- 6 לספירה (כאן היא כבר מיוצגת בדמות אישה חסודה). אך, את הקריירה האמנותית הגדולה היא תעשה בזכות ספרו רב-ההשפעה של סֶזארֶה ריפָּה, "איקונולוגיה" (1593), בו עוצבו מאות דימויים אלגוריים, כולל זה של פליסיטאס היושבת על כס מלכותה. כזה, למשל, ציורו של אניולו ברונזינו מ- 1564 (הציור מוצג ב"אופיצי", פירנצה; וראו הרפרודוקציה לעיל), בו שולטת אלת האושר, חשופת-השדיים, ישובה על כס-מלכותה ועודנה אוחזת בשרביט-הנחש ובקרן-השפע. גבוה מעליה, מרחפת "תפארת" (Glory)העירומה ועוטרת לה זר, בעוד "תהילה" ((Fame המעורטלת מריעה לה בחצוצרה. משמאל לאלת האושר, ניצבת "צדק" ((Justice, מעורטלת אף היא, בידה האחת מאזניים ובשנייה חרב. לרגלי פליסיטאס ניצב ארוס הקטן, שכמעט שדוקר את "אושר" בחרבו הקצרה. מימין לפליסטיאס, יושבת "זמן" )  (Time – חריגה מהמסורת של ייצוג אל הזמן כישיש (עתה גם העניק לה ברונזינו פני יאנוס כפולים) – האוחזת בכדור היקום; ומתחת-מימין, יושבת "פורטונה" ובידה גלגל-המזל. אך, אין זה הסוף: "קנאה" העיוור, "טיפשות" במצנפת שוטה, "זעם","רמאות" ועוד – כולם שרועים מובסים למרגלות אלת האושר – – –

 

האושר מהו אפוא, לפי ברונזינו? תערובת של תפארת, תהילה, צדק, אהבה, זמן ומזל (כל הערכים שייחס לפטרונו, שליט פירנצה… וראו אותו כורע למטה בגבו אלינו). היכן מוצאים את הדייסה הזאת? וכיצד מתגברים על קנאה, כעס, סכלות וכל השאר?

 

ב- 1799 צייר ריגוֹ ((I.F.Rigaud, הצרפתי, ציור בשם "אושר": אלת האושר (שרביט-הנחש בידה) יושבת בלב הטבע, זר לראשה, מוקפת בחמישה מלאכים תינוקיים, המשחקים ומשתובבים, ולצדה מזון ומשקאות בשפע, כלי נגינה ו… תכשיטים למכביר. גם זהו אושר: טבע אביבי, חדוות תינוקות, אוכל טוב, יין, אבנים טובות – – –

 

ציירת צרפתייה, לה-מארטינייר ((Constance Mayer La Martinière, ציירה ב- 1819 את "חלום האושר" (ציור התלוי ב"לובר" שבפאריז): אישה מנמנמת על סירה, תינוקה על חזה, והיא נשענת על אלת האושר (עטורת הזר), שעה שאלה אחרת (האהבה?) חותרת בעזרת ארוס/קופידון. האם חלום האושר הוא חלום המסע לקיתרה? שמא, באימהות סוד האושר? על כך הדעות חלוקות.

 

ועוד אושר אחד, והפעם בווינה, בבית ה"סצסיון", ציור-הקיר שצייר גוסטב קלימט ב- 1902, "בטהובן": בקטע המוגדר בקטלוג במילים – "הכמיהה לאושר מוצאת סיפוקה באמנות" – נראית דמות קלסיציסטית פורטת על קתרוס מוזהב ופניה אומרות ריכוז של התעלות. מימינה, זרם נשים יפיפיות קולח אל מחוז האושר והאהבה, שאודותיו הלחין בטהובן את "האוֹדָה לשמחה". אני תוהה כמה אנשים נכונים לחתום כיום על ההבטחה זו של "הכמיהה לאושר מוצאת סיפוקה באמנות", לעומת אלה שיחתמו כיום על טענה הפוכה.

 

פחות ופחות צוירו ציורים אלגוריים בכלל, ובנושא האושר בפרט. אירועים מרים רבים מדי אירעו בעידן המודרני, שהעיבו על חלום האושר והכמיהה לו. אפשר, ש"שמחת החיים" של אנרי מאטיס (1906) היא שירת הברבור של יחסי אמנות ואושר. שכידוע, הייאוש, המלנכוליה, האבל, המורבידיות, האפוקליפטיות – אלה הדיחו את פליסטיאס וכבשו את השלטון באמנות המודרנית. תנאטוס הוא המלך החדש.

 

מכאן גם היעדרות נושא "האושר" מהאמנות הישראלית, וזאת אם לא נקבל את ציורי "שמחת תורה" ו/או ציורי "אידיליה" אוריינטלית כייצוגי אושר עליון. אך, מחיקת נושא האושר מהאמנות הישראלית אינה מדויקת: כי האושר "הולאם" בישראל וגויס לשירות האידיאולוגיה הציונית בשחר דרכה. במידה לא מועטה, את דמותה האלגורית של "אושר" המירה באמנות הציונית המוקדמת דמותה האלגורית של "גאולה" (ושל "האומה").

 

אנחנו זוכרים את מילות שירו של ישראל דושמן מ- 1908, שלא רחוק היה ויהפכו להמנון לאומי:

 

"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה."

כלום ישנו אושר גדול מזה? הגשמת כל התקוות! חיי יצירה, חירות וזוהר! וכל זה – בארץ המובטחת שהיא גם הארץ המבטיחה. מה פלא, שעוד ועוד יצירות חזותיות שבשירות המוסדות הלאומיים (כרזות, איורים, כרטיסי שנה-טובה, תעודות למיניהן וכו') ביקשו להמחיש את האושר הלאומי הצפוי ועשו זאת באמצעות ייצוגם של ילדים רועים, מחללים לצאן, רוקדים במעגל, שותלים – – –

 

ומה שפר מזלנו, שמדדי-האושר הנסקרים אצלנו לבקרים אכן מאשרים, שהבטחת האושר הלאומי הוגשמה-גם-הוגשמה. כירושלמי, אני יכול להעיד: "פה תפרח גם שפת התורה".

 

[1] Darrin McMahon, Happiness: A History, Grove Press, New-York, 2006.