Archive for ‘Uncategorized’

פברואר 20, 2020

ותודתנו לרותי דירקטור

                         ותודתנו לרותי דירקטור

 

ימים לא פשוטים ימיך אלה, וספק אם בכוחה של האמנות להצמיח לך כנף-נחמות. וגם אם, פה ושם בגלריות של תל אביב, ממתינות לך כמה נשמות זכות וטהורות (מיכל בקי בגלריה "יאיר", טליה קינן בגלריה "נגה", ועוד) – רק במוזיאון תל אביב, מול יצירת הווידיאו המפוארת של וויליאם קיינטרידג' תחוש(י) במשק הכנפיים. כי מיצב-הווידיאו, "ביתר מתיקות נגנו את הריקוד", היא יצירה כבירה, מסוג אותן יצירות שמזכירות לך מה הביא אותך, בעצם, לעולם האמנות ומדוע עודך שם, ומאותן יצירות נדירות, שהיית טס(ה) לחו"ל ולו רק למען לראותן.

 

שמונה מסכי ענק ניצבים מולך בחצי גורן, מקצה האולם הרחב ועד קצהו, 40 מ'. מצד שמאל, נכנסת ספק-תהלוכת-אבל וספק שיירת פליטים, והיא צועדת אט-אט ימינה, ממסך למסך, לצלילי תזמורת כלי-נשיפה. למעט נגיעות נדירות ורגישות מאד של שמץ-צבע, הכול בשחור-לבן. אנימציה, מחול, צלליות ורישומי פחם. אמנות טוטאלית, אשר שום מדיום אמנותי אחר לא יוכל לה.

 

ראו אותם: הנה הם מְגָרְשי הרוחות הרעות – מרקדים לבדם לפני ההולכים; והנה טור החולים הסופניים ההולכים בסך, מחוברים כל אחד ואחת לעירוי ה"כימו"; והנה השלדים המדדים; והנה תזמורת-האבל; והנה הכמרים הנושאים מעל ראשיהם פרחי חבצלות; והנה נושאי הדגל והנסים (וכל נס הוא זיכרון-חיים במסע האחרון – חפצי בית, דיוקנאות, עצים). מאגיה שבטית קסומה ממוזגת בטקס הלוויה נוצרי. הלוָויַיתֵנו, הלוויית החיים ההולכים אל מותם. גרסה אפריקנית מרהיבה של "מחול-המוות", שאינו חדל לכשף את התרבות המערבית מאז ימי-הביניים. "הליכה אֶפּית של הקיום האנושי", ניסחה (ככל הנראה) רותי דירקטור, אוצרת התצוגה, ואני חותם על כל מילה.

 

זוהי אחת היצירות היותר יפות והיותר חזקות שראיתי מעודי, ואני תוהה אם האמנות הישראלית מסוגלת להפיק מתוכה עבודת-וידיאו טקסית ועוצמתית כגון זו. חומרים הרי אינם חסרים כאן: טקסים מאגיים מוסלמיים, דרוזיים, אתיופיים וכו', לצד טקסי מוות יהודיים; שיירות פליטים אף הן אינן חסרות באזורנו, תודה לאל; אמני וידיאו מוכשרים ורבים – גם הם יימָצאו פה. אבל, המיזוג הנסי הזה של כושר רישום מושלם, כאותם רישומי פחם של קיינטרידג' המשולבים בעבודתו, ביחד עם חוש אנימציה, תיאטרון וקצב, ומעל לכל – האמביציה המבורכת הזו של שיתוף הפעולה עם הרקדנית האפריקנית המעולה, דאדא מאסילו – היכן נמצא מרשם פלאי שכזה?!

 

בואו פשוט נודה: יש גאונות בקיינטרידג' והיא מפעימה אותנו עמוקות, בה במידה שזוהרת כמופת וכאתגר בעבור אמני הווידיאו שלנו. בינתיים, תערוכות ישראל מרכינות ראשן בענווה בפני הריקוד הלא-מתוק במוזיאון תל אביב, קומה עליונה של הבניין הישן.

 

ותודתנו לרותי דירקטור.

פברואר 14, 2020

ולתפארת אמנות ישראל!

1305116667.jpg

 

שימו לב לתצלום הזה: החברה' שרים, נכון, אבל מה מונח לפניהם על השולחן, שם בדירת-השרד של ראש-הממשלה? כן, שוב, הספר ההוא-ההוא שעליו דרך ביבי נתניהו באחד מראיונותיו ערב הבחירות האחרונות – הלא הוא ספרי מ- 1998,"100 Years of Art in Israel". אני נפעם. ביבי, מסתבר, אינו זז מהספר! מי שיער בדעתו, שבימים טרופים אלה של עוד ערב בחירות ושל המשפט הצפוי ימצא לו ראש-ממשלתנו פנאי לשבת למרגלות ציור של ראובן רובין ולהעמיק בתולדות האמנות הישראלית?! אבל, כלום אין זה נפלא, הצירוף האפלטוני הזה של מדינאי ושל איש-רוח? וכי אין בנתוני התצלום משום הוכחה לברית העמוקה בין האמנות הישראלית לדורותיה לבין זמרי הימין?

ינואר 30, 2020

הודעה לקוראים

הודעה לקוראים

 

ההפוגה בפרסום מאמרים חדשים ב"מחסן" יסודה בכתיבה אינטנסיבית אחרת, בה טרוד המחבר בימים אלה. עד לשובו ל"מחסן", מומלץ לקוראים למהר ולהגיע לירושלים לשתי תערוכות, הנראות למחבר כמרתקות מכל שראה בימים אלה: האחת, תערוכת "רשמים" בבית האמנים בירושלים, באצירתה המופתית של הדס מאור; והשנייה, תערוכתו של איתמר מנדס-פלור בחלל של "מעמותה" בבית-הנסן – תערוכה של אמן-קוסם, שמדהים אותנו בהמצאותיו היצירתיות במדיום המים.

 

דצמבר 22, 2019

נאום הגלריסטית

                          

"שמע, משבר עמוק כמו שעוברת האמנות הישראלית בתקופה זו לא זכור לי: עוד ועוד גלריות נסגרות – "נלי אמן", "שטרן", "ג'ולי מ.", ועוד ועוד. אחרות מצמצמות חללים, או שנודדות לחלל זול יותר; גם מחירי אמנות צנחו עמוק. אחרי שמחירי זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, יָנְקוֹ וכל שאר חברי "אופקים חדשים" ירדו פלאים, לשפל המדרגה ממש (סיפור שנמשך בהדרגה כבר כמה שנים טובות), התדרדרו מחיריהם של כל השאר. גם אריה ארוך, צייר שהיו לו מחירים פנטסטיים, ירד. קסטל, שרק אתמול נמכר בעשרות אלפים, נמכר עתה – אם נמכר – באלפים בודדים. ולא רק ציור מופשט: אפילו רובין ירד ביותר משלושים אחוז במחיריו, ולפעמים, גם בארבעים-חמישים אחוז. את לודוויג בלום כבר לא עוד קונים האוליגרכים. גוטמן איכשהו שומר על מחיר. ואתה זוכר את שיגעון המחירים הגבוהים של ציורי אורי רייזמן? ואתה זוכר את מחיריהם של יוסל ברגנר, נפתלי בזם, יוחנן סימון? תשכח מהחגיגה הזאת. אולי רק ארדון, אגם ואריכא שומרים על מחיר, וגם זאת בזכות תמיכת גלריות ואספנים מחו"ל. האמת, יוצאת דופן היא אולי גלריה כמו "גורדון", שמחזיקה מעמד ומצליחה למכור. אני מניחה, שזה בזכות אישיותו של אָמוֹן, בעל הגלריה, שגם השכיל לצמצם הוצאות: פחות עובדים ולא עוד שכר-דירה גבוה, עכשיו כשקנה חלל תצוגה בדרום-העיר. וגם הרפרטואר הרחב של אמנים עכשוויים שמטפח בגלריה. אבל, זהו חריג שמוכיח את השאר.

 

כן, כן, משבר חמור מאד עובר בארץ על הגלריות. ואתה יודע מה, אני מאמינה שהוא יימשך עוד לפחות ארבעים שנה, עד שהציור הישראלי, זה של ראשית המודרנה בישראל, יהפוך כה קלאסי, עד כי ישוב ויהפוך אטרקטיבי. ישנם שמאמינים שתוך שנתיים-שלוש יבוא השינוי לטובה. אומרים, כל עם חוזר לשורשיו, ולכן, אולי, בעוד עשר שנים, ציורים ארצישראליים מוקדמים יהיו מבוקשים עד השמים. אשרי המאמין. נכון לעכשיו, הציור המקומי, זה שקוראים "ארצישראלי", הוא לא עתיק מספיק ולבטח כבר לא עכשווי, ואם ישנם קונים בדור החדש, הרי שאין להם עניין בגיבורי האתמול. היום, הקהל הצעיר רוצה צבעוני וגדול. זהו. גם הבתים היום זה לא מה שהיה: פעם, היו מכסים את הקיר בהרבה ציורים; היום, האופנה זה קירות גדולים עם ציור אחד לכל קיר, לכל היותר. הנה, אתה רואה, אני יושבת לבד בגלריה, איש לא נכנס. לפני שנתיים-שלוש, עוד הייתי מגלגלת מאות אלפי שקלים בחודש. כיום, אם מתמזל מזלי, אני גומרת חודש עם 40,000 ש'; אך, ישנם חודשים שאני חוזרת עם אלפיים שקל, לא יותר.

 

מה קרה?, אתה שואל. ובכן, אגלה לך סוד: עד לפני כשנתיים-שלוש, כסף גדול זרם בגלריות, כסף שחור: אנשים הלבינו כספים שחורים באמצעות קניית ציורים. לרשויות-המס אמרו שקיבלו את הציור בירושה מהדודה… ביחד עם תקנות-המס החדשות – נגמר הסיפור הזה. הכסף הגדול נגמר.

 

והזיופים – אינסוף זיופים של אמנות ישראלית. הם גמרו אותנו. הם גמרו את יוחנן סימון, הם גמרו את משה קסטל.

 

ולא רק זאת: האספנים הגדולים, אלה שהיו מסורים לאמנות ישראלית וקנו אותה כמעט בלי חשבון, – או שחדלו לאסוף, או שמתו. נגמרו היוסף חכמי והעמי בראון למיניהם. אין יותר אספנים אובססיביים. ואלה שהיו, הילדים שלהם סובלים כנראה מאיזושהי טראומה הקשורה באספנות של אבא, והם רק רוצים להיפטר מהאוסף… בכלל, אספנים של אמנות ישראלית במיטבה, מיטב המודרנה של המאה העשרים, הזדקנו והולכים אט אט לעולמם. אספר לך, שלא אחת ולא שתיים, ציורים שארזתי ושלחתי לאספן או לאספנית בחו"ל, הוחזרו אלי עם ההודעה שהממוען מת. זה המצב.

 

אספנים צעירים חדשים? גם אם קונים ציור או שניים, לא עוד מדובר במחויבות טוטאלית, בשיגעון לדבר, כמו שהורגלנו בעבר מצד האספנים המובילים. אם תשים לב, אוסָפים שלמים מוצעים למכירה בשנים האחרונות. ומה לעשות, מה שהולך טוב היום, לצערי הרב, זה רק סוג של אמנות דקורטיבית, שטחית ועליזה, מהסוג שמוכרות גלריות "עדן" בבן-יהודה ובירושלים, או "Forte" בנווה-צדק. גם אני מחזיקה צייר אחד כזה ברוסיה, שמצייר לי ציורים עם הרבה "צחוקים". הזמנתי ממנו עשר עבודות והן נמכרו עוד לפני שהגיעו ארצה… וקצת עוד הולך ריאליזם, כיון שמדבר אל לב הציבור הרחב. השאר בנפילה. תאר לעצמך, שאפילו הכבשים האינסופיות של קדישמן – מחיריהן בשפל, למרות הפופולאריות האדירה שלו. ראה כיצד השתנתה הגלריה שלי: אין סימון, אין וכסלר, אין קסטל…

 

אספר לך: פעם, יכולתי למכור בלי שום בעיה צייר בינוני מאד במחיר גבוה מאד. אלא, שאז הגיע האינטרנט. בהתחלה, הוא פעל לטובתנו: הייתי נוסעת לחוץ-לארץ, לקנדה וכו', לחפש סחורה, כי מצאתי ממש "מציאוֹת" באינטרנט – ב"אִי-בֵּיי", ב"בּיד-ספּיריט" וכו': הייתי קונה בזיל-הזול ומוכרת בארץ בהמון כסף. אלא, שאז הגיע זמנו של הטלפון החכם. ומעכשיו, נכנס לו קליינט לגלריה, אני אומרת לו מחיר, ואז הוא מציץ ב"גוגל", משווה מחירים ומודיע לי כמה אני שילמתי בעד אותו ציור… ובקיצור: הפכנו לחנות-מכולת. אי אפשר לקבוע מחיר שעולה על תקדים כלשהו. יותר מזה: היום, בעזרת האינטרנט, אנשים משווים את שווי האמנות הישראלית לשווי האמנות הבינלאומית ומבינים שיותר כדאי להם להשקיע באמן חו"ל. וככה נמחקו רוב האמנים שלנו. פעם, את צבי שור, למשל, הייתי קונה ב- 400-300 דולר ומוכרת באלף-אלף וחמש-מאות דולר. היום, תמצא צבי שור במכירות-הפומביות במאה דולר.

 

גם המכירות הפומביות בירידה תלולה. בית-מכירות כמו "מונטיפיורי" – סגר את הבסטה. כן, הללו שחבטו בנו ללא רחם ואשר משכו אליהם את רוב הקליינטים שלנו, גם בהם – הרבה לא נמכר, ומה שנמכר – מחיריו נמוכים משמעותית מבעבר הלא רחוק. ושים לב לעובדה, שהמכירות הפומביות הרחיבו את ההיצע של הציור הריאליסטי. זוהי דרך ההישרדות שלהן. וגם אני מתאמצת לשרוד ולכן נאלצת לתלות בגלריה את העבודות הבידוריות עם הצבעים הזוהרים, גם כמה ראשי כבשים וגם איזשהו ריאליסט-מחמד… אלא, שכל זה הוא קָש לטובע. אז, הנה, אתה רואה אותי, יושבת בגלריה, פיטרתי את העובדת, מוקפת ציורים ופסלים, שחלקם אינם כלבבי ואשר איש-כמעט אינו חפץ בהם, מעבירה שעות-על-גבי-שעות בתקווה ללקוח, אך – בתוך תוכי – יודעת שתם ונשלם וכי מוטב אסגור את העסק ואלך הביתה.

 

ממה אני חיה, אתה תוהה? עכשיו חנוכה, אז אני אומר לך: נסים, רק מנסים אני חיה; שמישהו נכנס פתאום וקונה בהמון כסף. זה עוד קורה לפעמים. אבל, זהו נס חנוכה.

דצמבר 21, 2019

לגלות (מחדש) את גלי

איני יודע מדוע נזכרתי לפתע בצבי גלי, אמן שהתגורר בעשור האחרון לחייו במוצא, שליד ירושלים, ונפטר ב- 1962 ממחלת הסרטן בגיל 41 (ויש סבורים – 38).מאז ומתמיד הערכתי מאד את צבי גלי כצייר, כקרמיקאי וכמחברם של טקסטים איכותיים על אמנות (ביקורות אמנות שכתב שָבוּ והרשימו אותי ברמתן האינטלקטואלית הגבוהה). מעטים מאד עודם זוכרים את צבי גלי, אך – אני איני חדל להיתקל ביצירותיו: בין אם בקישוטי הפסיפס (בשילוב אבני זכוכית) המופשטים העוטפים את וילה-שרובר ברחוב מרכוס בירושלים (בתוך הווילה עיצב בסגנון גוטי קיר פסיפס של דמות אישה מזרחית האוחזת יונה בידה וניצבת בסמוך לעז. ראו הצילום), ובין אם בצלחת קרמיקה וקנקן קרמיקה (את השניים קניתי לפני עשרות שנים בתערוכת זיכרון שנערכה לגלי בגלריה "דבל" בעין-כרם והם נמצאים בביתי), או בציור-שמן על דיקט, הנמצא אף הוא אצלי (אגב, הציור, טבע דומם פוסט-קוביסטי-סינתטי, היה שייך במקורו לגיטה שרובר). ועוד: על קירותיי תלוי גם חיתוך-עץ נהדר המייצג עלה צבר פורח, שאותו יצר צבי גלי בהיותו כבן עשרים, כשעדיין נקרא גולדשטיין ולמד תחריט וחיתוך-עץ אצל הרמן שטרוק בחיפה. "צבי", הוא חתם באותיות דפוס בשולי ההדפס.

 

פגישתי הראשונה כאוצר עם יצירת גלי הייתה ב- 1984, כשאצרתי בגלריה של אוניברסיטת חיפה, בה אז לימדתי, את תערוכת "1948 – דור תש"ח באמנות ישראל". כאן כללתי ציור-שמן רחב-מידות של צבי גלי, "קוממיות", שצויר ב- 48 ונמצא באוסף מוזיאון פתח-תקווה. הציור (ראו צילום לעיל) משקף השפעה רבה של "גרניקה" לפיקאסו, הן בדימוי הסוס החוזר בו פעמיים, הן בדמות הקורבן השרוע, הן במונו-כרום השחור-לבן והן בהשטחה הקוביסטית המתונה. הציור הזה, שהוא אחד המרכזיים וה"אנדרטאיים"-יותר שבציורי תש"ח, הבהיר לי שבצייר כריזמטי עסקינן.

 

זמן לא רב לאחר מכן, ביקרתי במרתפי מוזיאון ישראל, כאשר לפתע נתקלתי על הרצפה בשני ארגזי עץ קשורים בחבל ובתוכם ציורים רבים של צבי גלי. "זהו עיזבונו", אמר לי המלווה, איש המוזיאון. לאורך השנים, תהיתי לא אחת אם מישהו טרח להתיר את החבל סביב ארגזי גלי אם לאו. עכשיו, כשאני פוגש מספר ציורים באינטרנט, המלווים בכיתוב "עיזבון האמן, מוזיאון ישראל", אני מבין שהארגזים נפתחו ותועדו, הגם ששום דבר נוסף לא נעשה לגביהם.

 

מי שזכר היטב את גלי היה, מי אם לא אחר, מאשר גבריאל טלפיר, שבספרו מ- 1971, "מאה אמנים בישראל שהלכו לעולמם", הקדיש פרק לצבי גלי. כך תיאר אותו:

"היה דמות סגפנית, גוף צנום, רזה, שבריר, קל-תנועה, פנים שקופות, עיניים עגמומיות, מתלקחות [ראו צילום דיוקנו ברשת ותיווכחו עד כמה טלפיר מדייק/ג.ע]. חי במחסור, בנדודים ובוויתור על חיים שלווים ורווחה. […] הסתפק במועט כדי שיוכל לעסוק באמנות […], היה עתים מסתפק בפת חרבה, ובלבד שיוכל להתמכר לייעודו האמנותי, שבער בו כאש אוכלת…" (עמ' 72)

 

אני מתמצת מתוך הטקסט של טלפיר: צבי גלי נולד ב- 1920 [מקורות אחרים מציינים – 1921, אף 1924/ג.ע] כגולדשטיין בחיפה, בה גדל. כתב שירים בנעוריו, צייר (אביו, הרוקח, "חטא" גם בציור), למד בבית-הספר העממי אצל הצייר פ.ק.הניך, ומאוחר יותר, בין 1942-1940, התמחה בהדפס אצל שטרוק. ב- 1945, לאחר שהיה מגויס לצבא הבריטי במלחמת העולם, נשאר באיטליה ולמד אמנות ופרסקו בפירנצה, סיאֶנָה ורומא. לימים, אחרי מלחמת העצמאות, שב לרומא, ולאחר מכן – בין 1953-1952 למד בפאריז באקדמיה לאמנות ו"ביקר אצל פיקאסו בוואלוריס ונתקבל אצלו בחמימות." (טלפיר, עמ' 73)

 

עם שובו ארצה ב- 1954, גלי התיישב  במוצא והחל בקריירה מרשימה כצייר, כאמן קיר וכקרמיקאי. בינו לבין "אופקים חדשים" לא נוצר כל קשר, חרף הפיגורטיביות המופשטת שלו, שהחלה בזיקה למודרנה האיטלקית (מורנדי, בעיקר: טבע דומם של בקבוקים) והמשיכה במיזוג עם הקוביזם הסינתטי. אך, עולם האמנות הישראלי הכיר-גם-הכיר בכישרונו: ב- 1956 הציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה ובבית-האמנים בירושלים. בין 1958-1957 התקין שלושה ציורי קיר בניו-יורק (בין השאר, בבניין "אל-על": ציורי שעווה על לוחות עץ ענקיים, כל לוח מורכב משישה ציורים לפי נושאים תנ"כיים). ב- 1958 ערך תערוכת-יחיד במוזיאון היהודי בניו-יורק (אחד מציוריו נרכש על-ידי ה- MOMA), עיצב עבודות לאניות צי"ם, וכן הוצג בביאנאלה בוונציה. ב- 1961, בימיו האחרונים, בהם נאבק בגרמניה במחלתו הקשה, נערכה במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה תערוכה נוספת של עבודותיו. ללמדנו, שצבי גלי היה הבטחה גדולה באמנות הישראלית, הבטחה ממומשת לא מעט ונציג בולט של הדור החדש באמנות המקומית.

 

פירוק טבע דומם או נוף אורבאני לצורות גיאומטריות מושטחות (עם זיקה לבראק, פיקאסו ואף פאול קליי), לצד משיכה לדקורטיביות ונקיטה בצבעי אדמה חמים, בין בז'-חום-כתום-אפור, אפיינו רבים מציורי גלי משנות ה- 50. תחביר זה שלט גם בציורים הקראמיים שלו. אני זוכר קנקן קראמי דק וגבוה שלו מ- 1955 בקירוב, שהצגתי ב- 1991 בתערוכת "ראשית הקרמיקה הישראלית", שאותו קיבלתי בהשאלה מהציירת איווט שצ'ופק (עוד אמנית מרתקת שהלכה לעולמה ונשכחה): בקבוק דמוי אישה עומדת, הממזג צורות דקורטיביות עם ראש-אישה המעוצב בפרימיטיביזם (ראו צילום). ארכאיות ים-תיכונית נחה על עבודות הקרמיקה של גלי, והיו מבקרי אמנות שאבחנו בעבודותיו זיקה לאמנות אטרוסקית. קראו את ישורון קשת (הוא יהושע קופלביץ):

"צ' גלי כאילו הרגיש כי ציור 'ישראלי' דורש קרבת סוג וצביון לציור הים-תיכוני העתיק, וכי דווקא לציור הקירוני שלנו יאה במיוחד ההסתגלות לאופיו המונומנטאלי-דקורטיבי של סגנון קדמוני זה […]. וכשהוא מלביש נושא עברי (מן התנ"ך או מן ההווי הישראלי) לבוש של מגוון ים-תיכוני עתיק זה, הרי הדבר נאה ויאה ומתקבל על הדעת כצירוף מוצלח."("הארץ", 2.3.1956)

 

חשיבות רבה יש למאמר שפרסם צבי גלי בפברואר 1959 ב"אופקים", "אמנות ציורי הקיר וראשיתה בישראל". גלי חזר כאן על תולדות ציור הקיר מאז ימי המערות ועד לרנסנס, אך שם דגש על שניות הפרסקו והפסיפס, תוך שמפרט מעט מן הטכניקות של שני המדיומים. התחדשות ציור הקיר, לאחר שקיעתו ההיסטורית, עלתה בדברי גלי בכפילות של הציור המודרני (פ.פיקאסו, ד.ריברה, ז'.מירו, ה.מאטיס ואחרים, שעסקו בציורי קיר) והתגליות הארכיאולוגיות בארצות הים-התיכון. גלי ביקש לממש שניות זו לאורך שנת 1956 בציורי קיר שיצר בישראל בבניינים ובספינות (כגון, "ציון"). ב- 1956 גם יצר קיר פסיפס מופשט בקפה "ניצה" בתל-אביב, ואילו ב- 1957 עיצב קיר פסיפס בביתן ישראל בתערוכה בינלאומית בניו-יורק. באוסף מוזיאון ישראל תמצאו עבודת פסיפס של טבע דומם שנוצרה בידי גלי ב- 1958. ביקורו בראוונה שבאיטליה בתחילת שנות ה- 50 השפיע רבות על הפסיפסים שלו.

 

אך לקראת 1960 חל מפנה בשפתו האמנותית של צבי גלי: הוא פנה לציור מופשט-חומרי, המשוחרר לחלוטין מכל דימוי פיגורטיבי. היה זה במקביל להתנסויותיו של יהודה בן-יהודה באותו כיוון, כמו גם במקביל לשובו של יגאל תומרקין ארצה (עם הפשטה חומרית, בין השאר) ובמקביל להקצנת ההפשטה של "אופקים חדשים" לכיוון ה"אנפורמל" (טאשיזם). גם רפי לביא החל לפזול לכיוון. עתה, שפך צבי גלי חומר פלאסטי אפור ועיצב משטח בעל טקסטורה עבה של "זרמי חומר מתפתלים וזורמים" (עמ' 73), לעתים אף בתוספת בלויי-שק. לעניות טעמי, צבי גלי של ההפשטה החומרית האנפורמלית הרבה פחות מעניין מגלי של שנות ה- 50. אבל, אי אפשר לקחת מהצייר את האקספרימנטאליות, את הסקרנות והעוז להתפתחות והשתנות.

 

אין לי ספק, שתערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, עבודות-קיר,  פסיפסים וכלי קרמיקה של צבי גלי היא דבר אתגר ראוי מאד-מאד למוזיאונים בישראל. קרוב ל- 60 שנים חלפו מאז מותו, ויצירתו כמעט ונגוזה מהזיכרון התרבותי שלנו. לא טוב.