ב- 1925 ישב ליאופולד פיליכובסקי, הצייר הפולני היהודי, במורד המזרחי של הר-הצופים וצייר בדקדקנות ריאליסטית את הלורד בלפור נואם בטקס ייסוד האוניברסיטה העברית. כל המוני האח"מים הנוכחים יוצגו בפרטי-פרטים, כפי שמוכיח ציור-השמן הענק, התלוי בבניין-המנהלה בקמפוס האוניברסיטה, שם על ההר. פיליכובסקי אף כלל בתמונה, בצד שמאל למטה, את דמותו שלו במהלך הציור.
לתעד בציור אירוע היסטורי ספציפי? מאז המצאת המצלמה פחתה מאד המגמה הזו: צלמים מתעדים אירועים, במאי קולנוע מביימים התרחשויות בסרטים תקופתיים. לא עוד ציירים. כנגד עובדה זו, ציורי מופת רבים נוצרו בעבר בסימן הנצחת אירוע לאומי פרטיקולארי. רשימה חלקית:
דייגו ולאסקז צייר בין 1635-1634 את טקס כניעת העיר בְּרֶַדָה ההולנדית, שנפלה בידי הספרדים. פאולו אוצ'לו צייר בין 1440-1438 את "קרב סן-רומנו" (בין פירנצה לבין סיינה). איליה רפין הרוסי צייר בין 1891-1880 את הקוזאקים עונים במכתב לסולטאן הטורקי (אירוע מ- 1676, בו הציב הסולטאן אולטימאטום לכניעת הקוזאקים/ ראו התצלום להלן). יאן מאטייקו הפולני צייר ב- 1866 את "מפלתה של פולין", ציור בו מיוצג כינוס ה"סֵיים" הפולני לישיבת הכניעה. הנס מאקארט האוסטרי, צייר בין 1878-1877 את "כניעתו של קארל החמישי לאנטוורפן". עמנואל לוֹיצֶה האמריקאי צייר ב- 1851 את "וושינגטון חוצה את נהר דלאוור". פרנציסקו גויא צייר ב- 1814 את "ה- 3 במאי 1808" (הוצאתם להורג של הספרדים המורדים בנפוליון). הרשימה ארוכה ורבת ציורים מפורסמים.
כל אלה הם מה שקרוי "ציורים היסטוריים", ז'אנר שירדה קרנו עם עליית הציור המודרני ושוך גל הלאומיות. היחידים ששמרו אמונים לסוגה הזו היו אמני הציור הנאצי והריאליסטים הסוציאליסטיים בבריה"מ, בסין, בצפון-קוריאה ובשאר מקומות, שציירו בריאליזם אירועים פרטיקולאריים כגון לנין נואם, או מאו נואם, או סטלין המתקבל בפרחים על-ידי הנוער, וכו'. אולי, אנסלם קיפר "מתכתב" בדרכו עם ז'אנר הציור ההיסטורי.
ואצלנו? עוד קודם לתחילת התשובה, התהייה: הכיצד זה שלא צויר בישראל שום ציור המייצג את טקס הכרזת המדינה ב- 48? או, מדוע שום צייר לא הנציח את חתימת הסכם השלום עם ירדן (ולפחות, פגישת רבין וחוסיין בצמח)? ורצח רבין? כן, תגובות לרצח רבין היו, ולא מעטות, אך (ככל הידוע לי) לא ציור ריאליסטי של הפשע הנתעב.[*]
אלו הן תהיות מגוחכות, כמובן, בהכירנו את מגמותיה של האמנות המודרנית בכלל ושל האמנות הישראלית בפרט. בה בעת, ידועים לנו לא ציור אחד ולא שניים בישראל, שדווקא כן ביקשו להנציח בצבע או ברישום אירועים היסטוריים ספציפיים: לודוויג בלום צייר ב- 1949 מספר ציורים של טקס קבורת הרצל בהר-הרצל שבירושלים. באותה שנה צייר בלום את אסיפת הכנסת הראשונה בבניין-הסוכנות בירושלים (ראו התצלום להלן). כעבור שנתיים, ב- 1951, צייר את ישיבת הכנסת הראשונה ב"בניין פרומין" שבירושלים.
ל.בלום לא היה היחיד: ב- 1947 צייר יצחק פרנקל את הישיבה הראשונה של המטה הכללי (עם בן-גוריון במרכז). אסתר לוריא יצרה ב- 1948 תחריט של "אלטלנה בוערת" (ראו תצלום). שמעון צבר רשם ב- 1953 תמונה קבוצתית של אזרחים החותמים בעכו על עצומת שלום. אהרון גלעדי רשם ב- 1942 את ברל קצנלסון נואם בחדר-האוכל של קיבוץ אפיקים. משה קסטל צייר ב- 1948 את בית-הכנסת "החורבה" עולה בלהבות. אברהם נתון רשם באותה שנה את "צפת מקבלת את פני משחרריה". מוטי מזרחי יצר ב- 2012 בקירוב את הפסל החצוי של פגישת הרצל עם וילהלם השני, קיסר גרמניה.[1] גם זו רשימה חלקית.
ללמדנו, שהשנים הסמוכות (לפני ואחרי) למלחמת-העצמאות היו תור-הזהב הישראלי של הציור ההיסטורי, הגם שמדובר בציורים בפורמטים קטנים, רובם יצירות זניחות.
כמה מילים על ציור היסטורי: הז'אנר לבלב במערב בין הרנסנס לבין שלהי המאה ה- 19. זהו ציור המייצג רגע מתוך נרטיב היסטורי, רגע בעל משמעות לאומית לא אחת, להבדיל מציורים המושתתים על נתון סטאטי (דיוקן, נוף, טבע דומם). הציור ההיסטורי נוטה למידות גדולות מאד וכולל מספר רב של דמויות, חלקן בפעולה. לאורך תקופות ארוכות נחשב הציור ההיסטורי לנעלה שבסוגות הציור (כך טענו במפורש לאון בטיסטה אלברטי ב"דה פּיטוּרָה", או ג'ורג'ו ואסארי ב"חיי הציירים", ואחרים).
ז'אנרים עולים ויורדים במהלך ההיסטוריה של האמנות. יש שז'אנרים מתים וקמים לתחייה. מי יודע, ככל שזה נראה בלתי סביר, אפשר ש"הציור ההיסטורי" יחזור ועמו ייצוג האירוע הפרטיקולארי. ואכן, ראו זה פלא: רק לאחרונה, הופיעו ברשת פרסומים בנושא עלייתו מחדש של הציור ההיסטורי, כגון עדותו של הצייר האמריקאי הצעיר, אדם מילר (שתצלום ציורו מופיע להלן), או סקירה בשם "העתיד החדש של הציור ההיסטורי".[2]
לרקע מגמה זו בעבר ובהווה, ניצבת במלוא עוזה קביעתו של אריסטו ב"פואטיקה": המשורר אינו היסטוריון! המשורר , ואנו נרחיב ונאמר – האמן, עניינו ב"כללי" ולא בפרטים הבונים רצף התרחשויות. "כללי", משמע – אידיאה (שעשויה להיות אינטואיטיבית, עמומה ואף חושית), אידיאה על מצב עניינים אנושי אוניברסאלי, אף אידיאה מטאפיזית. על כך הסכימו כל הפילוסופים מכל המחנות. משימתה של האמנות הוא תרגומו של "רגע" לעל-זמן (דוגמת רגע שריכת נעלי הרקדנית בציורו של דגא).
שהרי, מה דינו של אירוע היסטורי X, מרגש ככל שהיה בשעתו/רגעו, כשהוא מנותק הרחק מהזמן והמקום של האירוע? עתה, כל שנותר הוא שאלת ערכו הצורני של הציור, כאשר, על-פי-רוב, עסקינן בריאליזם אקדמי בשירות התוכן ההיסטורי-לאומי. ציור היסטורי, ככלל, מוגדר על-ידי התוכן הנרטיבי שלו, יותר מאשר על-ידי תחבירו הצורני (מה שמבהיר, כמובן, את סלידת הציור המודרני מסוגה זו של ציור). נדירים הם הציירים, דוגמת איליה רפין, שממשיכים להמם אותנו בריאליזם שלהם גם ללא שום יחס לתוכן ההיסטורי.
ובאותו הקשר: ציור תיעודי מסוג כלשהו מחויב לריאליזם מסוג כזה או אחר, לאו דווקא אקדמי. וראו, לדוגמא, את ציורו של אלי שמיר מ- 2019, "קבורה בכפר-יהושע". ככל שיתרחק הציור מייצוג ריאליסטי, כן יהפוך תיאור האירוע לסמלי-כללי יותר, או להפך – למבע סובייקטיבי יותר: מרסל ינקו, לדוגמא, צייר ב- 1939, בעודו ברומניה, את "הגירוש מיאסי" בשפה אקספרסיוניסטית. יותר מתיעוד האירוע, הציור מסמל טרגדיה של גורל יהודי בצל אנטישמיות גוברת. או, דוגמא אחרת: ב- 1990 צייר אורי ליפשיץ את "בגין נואם" ומיזג את הדיוקן הריאליסטי בהפשטה אכספרסיוניסטית סוערת, שהטעינה את הציור במחאתו הפוליטית של האמן.
לא, אין סיכוי שהריאליזם הישראלי החדש יטפל בנושאים מהסוג הנדון. הריאליזם הישראלי החדש מכור מדי למושא הסטאטי והוא ספוג אינטימיות. וגם עם כל הלאומנות החוגגת במחוזותינו הימיניים, ספק רב אם יקום מישהו מאמנינו ויצייר את בנימין נתניהו נואם (במרכז-הליכוד? מעל מרפסת?). לאומנות, נכון לעכשיו, טרם פעפעה ללב עולם האמנות הישראלי.
אם כן, מדוע, באותו יום ו', ה- 14 במאי 1948, לא ציירו אצלנו את טקס הכרזת המדינה? אולי, פשוט משום שאיש לא חשב להכניס צייר לאולם-המוזיאון. לודוויג בלום היה עושה זאת בשמחה.
*
ישראל רבינוביץ שולח לי במייל את "מגילת העצמאות" שלו:
[1] גדעון עפרת, "הרצל מזרחי", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 5.5.2013.
[2] Adam Miller, "Contemporary History Painting", Internet. "The New Future of History Painting", Internet.
[*] לכל היותר, בוימה סצנת הרצח בסט של בועז ארד ומיקי קרצמן ובצילום של ניר הוד. עם זאת, דיוקן הרוצח עוצב במספר ציורים פיגורטיביים.
המחסן של גדעון עפרת 