Archive for מאי, 2011

מאי 7, 2011

טשרניחובסקי: הפסל

                            ה פ ס ל

 

במרכז שירו של שאול טשרניחובסקי, "הפֶּסֶל" (1925), טקס חנוכת פסל-זאוס במקדש אתונאי. מן הסתם, מקדש זאוס שבפרתנון. נראה, שבשירו, מחייה טשרניחובסקי את פסלו האגדי של פידיאס, גדול פסלי אתונה במאה ה- 5 לפנה"ס, מי שיצירתו המפורסמת מכל הייתה, אכן, פסל זאוס באולימפיה. היה זה פסל עצום-מידות: מבנה שלד-עץ המצופה זהב (בחלקי הבגד והשריון) ושנהב (בפנים, בידיים וברגליים), המייצג את זאוס בישיבה, אך ראשו נוגע בתקרת ההיכל. לפי דיוֹן כריסוסטוֹמוֹס – "מי שסובל בנפשו… בעומדו לפני פסל זה ישכח את כל הדברים האיומים והקשים שעליו לסבול בחיי אנוש." והוסיף קווינטיליאנוס הרומי, עדיין בהתייחס לאותו פסל, שפידיאס "הוסיף מימד חדש לדת המקובלת."[1] סטייתו של טשרניחובסקי מפסל-זאוס המקורי (כפי שמעידים עליו מעט שרידיו) היא בהעמדת האל על רגליו. סטייה נוספת היא בהגדירו את חומר-הפסל כ"גוף-השן", משמע שנהב, מבלי לציין את הזהב.

 

read more »

מאי 7, 2011

מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

המעבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהליך מורכב, הרווי בחשדות ובאי-אמון כלפי מרחב הסימנים החזותיים. כזכור לקוראי "פיידרוס" של אפלטון, עוד בעידן המיתולוגי המצרי של אָמוֹן ותוּת, בנו, סירב האב האלוהי למתנת הכתב של הבן. ניתוחו המזהיר של ז'אק דרידה את הפרשה המצרית ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968) איתר רעל בשפה הכתובה, ורעל זה עדיין המשיך לאיים על אפלטון, במאה ה- 5 לפנה"ס, משהוביל את המעבר הגדול מהדיבור של סוקרטס (מי שלא כתב מימיו) אל הכתיבה (הדיאלוגית, עדיין ה"דיבורית") של תלמידו, הוא אפלטון. וכפי שציין דרידה, הוראתו של אפלטון למכותבו הסירקוזי – "שרוף את המכתבים!", טומנת בחובה הטלת ספק גדול בכוחו של הכתב לאצור בתוכו אמיתות של ממש.

התנ"ך, המשתרע על פני מרחבים קדומים בואך העת הקלאסית העתיקה, חייב היה להדהד את המתח ההיסטורי הטעון בין הדיבור לבין הכתיבה, בין הביטוי הראשוני, הישיר, הבלתי-אמצעי, המקורי, האותנטי, החי לבין ייצוגו המשני, העקיף, המוסכמתי, המלאכותי, המת.

כיצד מתמודד התנ"ך עם דואליות תרבותית זו?

read more »

מאי 7, 2011

שקיעה מזרחית

 

               שקיעה מזרחית

 

קולו של אחד-העם עודנו נשמע:  "…עתידים על כן כל הרוצים באחדות האומה להיכנע סוף-סוף מפני ההכרח ההיסטורי ולשאת עיניים למזרח, אל מרכז החיקוי הקדמוני." ("חיקוי והתבוללות", 1893). מרכז החיקוי הקדמוני. מרכז קדמון, מילים קשות לאוזניים הפוסט-סטרוקטורליסטיות של שלהי המאה. במילים אחרות, הזמנה לדקונסטרוקציה נוספת של מקור רוחני אותנטי ושל הבטחת שיבה גואלת. המזרח כמקור? רחם החיים בכבודה ובעצמה: מזר"ח = מצד זה רוח חיים. הן מאז ימי קדם, לא חדל המערב לראות במזרח את מקור הרוח ואף זיהה אמת מטאפיזית עם אור-שמש. גם לא שכחנו: גן-עדן ניטע בקדם ("בראשית", ב', 8) ואילו ביתו של אלוה בקדם. שנאמר: "מעונה אלוהי קדם…" ("דברים", ל"ג, 26). מגן-עדן כבר גורשנו, אלוהים הסתיר פניו, והמזרח – האם הוא יכניס אורחים? והיכן היא קדם – בקדום (מאחור) או בקדימה? או, שמא, באחדות הפרדוקסלית של השניים גם יחד?

 

read more »

מאי 7, 2011

כבתוך שלו: תוכן עניינים

 

 

 

 

 

                    כִּבְתוֹך שֶלוֹ

          קריאות בתנ"ך ובמקורות

 

 

תוכן עניינים:

 

read more »

מאי 7, 2011

גדעון

               הקדמה: ג ד ע ו ן

 

אינני אוהב את גדעון. האישיות הנגלית בפרקים ו'-ח' של ספר "שופטים" רחוקה מלעורר בי הערצה ואפילו סימפטיה. פחדן, הססן, יהיר, "אדם שהולך רק על בטוח". הנה, בימים בהם מחביאים בני-ישראל את יבולם במנהרות ובמערות מפני החמס המדייני ("שופטים", ו', 2) אנו מגלים לראשונה את גדעון העפרתי כמי ש"חובט חטים בגת להניס מפני מדיין." (ו', 11) גדעון מתחבא ומחביא; כמוהו ככלל בני-ישראל; אם לא איש-העדר, כי אז, לפחות, שָרדָן. לפיכך, אין להבין על שום מה מכנה מלאך ה' את גדעון ברגע פגישתו עמו בשם "גיבור החייל" (ו', 12). שהרי, שום סימן גבורה לא הסתמן בגדעון בן-יואש, ולבטח לא בנסיבות אלו של ההסתתרות בגת. אלא אם כן, התואר מבקש לרמז לבאות.

 

read more »