הערה מצרית קטנה על "האריה השואג" בתל-חי
מה כבר לא נכתב על פסלו המונומנטאלי של אברהם מלניקוב, שנחנך בתל-חי ב- 1934, "האריה השואג". מה לא קראנו על תולדות האנדרטה, התחרות שנערכה בין הפַסלים הארצישראליים, המימון של הלורד מלצ'ט, הוועדה הציבורית, הסלע שנחצב וגולגל מכפר-גלעדי מטה, השפעת התבליטים האשוריים, התשובה העברית הגאה לאיור הלביאה הפצועה שיצר א.מ.ליליין (ל"איכה"), האידיאולוגיה הז'בוטינסקית שמאחורי הפסל, הפולמוס שהפסל עורר, ועוד ועוד. רק על דבר אחד טרם דובר: על חובו האפשרי של הפסל ליצירה מצרית מסוימת, בה פגש מלניקוב בקהיר במהלך ביקורו שם בשנת 1932. בספטמבר אותה שנה, לאחר שכבר החל בעבודתו על האנדרטה לזכר טרומפלדור (שהעבודה עליה תימשך עד שנתיים ימים), הגיע הפסל הארצישראלי לבירת מצרים. ופירט נתן זך ב- 1982:
"… בספטמבר 1932יוצא מלניקוב לקהיר, 'לעדכן' בגן-החיות שם את ידיעותיו בכל הנוגע למבנהו האנטומי של מלך החיות. לרוע המזל, לא נשתמרה גם אחת מן הסקיצות הרבות שהתקין. אבל, לעומת זאת, הכילה מזוודת ה'ארכיון' סדרת תצלומים אותם צילם בקהיר במצלמה פרימיטיבית, ובהם תמונות אריות וגורי-אריות. נראה, כי התקרב יתר על המידה לאחד הכלובים, שכן נשרט שריטה עמוקה בחזהו על ידי אריה שהושיט את טלפו אל מחוץ לסוּגר ופגע בו."[1]
אין כל ספק, שבמהלך ביקורו בקהיר, מלניקוב ביקר במוזיאון הארכיאולוגי. במסגרת הסתובבותו ברחובות העיר, גם אין כל ספק שראה בכיכר רעמסס את פסלו של מחמוד מוחטאר (1934-1891), אבי הפיסול המצרי המודרני, אנדרטה שהוצבה ב- 1928 ושמה "תחיית מצרים" (האנדרטה הועברה, מאוחר יותר, אל מול הגשר המוביל לאוניברסיטת קהיר, שם היא ניצבת כיום). פסל השחם הענק, בסגנון "אר-דקו" (מוחטאר למד בפאריז ב"בוז-אר"), שנוצר עוד ב- 1919, מזָוֵוג את הספינקס המצרי – אריה יושב בעל ראש פרעוני – עם דמותה הניצבת של כפרייה מצרית, ניאו-קלאסית בעיצובה (ידה האחת על הראש הפרעוני, ידה האחרת מסירה את רעלתה, בעודה צופה קדימה), המסמלת את האומה המצרית המתעוררת, משתחררת מהקולוניאליות הבריטית ומתחברת לשורשי תרבותה. מחמוד מוחטאר, שהיה לאומן בתפיסתו, נודע במיזוגיו הפיסוליים בין התרבות המצרית הקדומה לבין התרבות המערבית (ראו גם פסל האבן האחר שלו, "כלת הנילוס", מ- 1929). "תחיית מצרים", פסלו הקולוסאלי נחנך ברוב-עם חמש שנים לאחר שזכתה מצרים בעצמאותה. נהוג לזהות את בסיס האבן הירוק של "תחיית מצרים" עם גוון האסלאם, כשם שנהוג גם לפרש את בחירתו של מוחטאר בסלע השחם מאסואן שבמצרים-עלית – כבחירה באתר המסמל את אחדות מצרים.
יש לא מעט מהמשותף בין מחמוד מוחטאר לאברהם מלניקוב. שכן, גם זה האחרון היה לאומן בתפיסתו, ז'בוטינסקאי אנטי-קולוניאלי שנמנה על ראשוני "ההגנה" בירושלים; פַסל שדגל במיזוג משקעי התרבות המזרח-תיכונית הקדומה עם מודרניזם נוסח "אר-דקו" (בטרם התמסר לריאליזם). פסלו מ- 1925, "ראש אפנדי", ממזג דמותו של ערבי מקומי עם ראש פרעוני קדום. פסלו האחר מ- 1925, "יהודה המתעורר", מסמל בנושאו את עמדתו הלאומית הנלהבת, לה הקדיש מספר יצירות עד לנסיעתו ללונדון לעשרות שנים. אף לסלע ששימש ל"אריה השואג" יש משמעות לאומית, בהיותו חצוב בידי אנשי "גדוד העבודה" במחצבת כפר-גלעדי. שלא לומר, הערך העברי-הרואי שבהנצחת קורבנות תל-חי.
נכון, סקיצות האריה השואג כבר הוגשו לוועדה הבוחרת מספר שנים בטרם הגיע מלניקוב לקהיר ופגש את פסלו של מוחטאר. עם זאת, לא מן הנמנע, שהכיר את הפסל עוד קודם לכן, בזכות התהילה שליוותה את הצבת הפסל (ואת ההתגייסות הציבורית הגדולה במצרים למימונו). ונכון גם, שפסל האריה של מלניקוב חייב לתבליטים אשוריים מהמאה ה- 7 לפנה"ס (בחוראסאבד) ולא לאריה הספינקס המצרי (או לפסל האריה המצרי מהמוזיאון הבריטי). אלא, שביצירת מלניקוב ממחצית שנות ה- 20 אשוריות ומצריות קדומות נכחו במקביל (ראו תבליט העץ שלו מ- 1925, "יציאת מצרים"). איני טוען אפוא, ש"האריה השואג" הושפע מ"תחיית מצרים", אלא רק שסביר ביותר, שמלניקוב מצא תימוכין בפסלו ובגישתו האמנותית-לאומית של מוחטאר בבואו לעצב את ה"גור-ארי יהודה" שלו, המסב לועו הפעור לכיוון הבשן הירדני ושואג את שאגת ה"שלנו הוא!". שהרי, בהחלט ניתן היה לקרוא לאנדרטה מתל-חי – "תחיית ישראל".
[1] נתן זך, "…טוב האריה המת", "מוניטין", מס' 45, מאי 1982, עמ' 128.
המחסן של גדעון עפרת 