רוב מכריע של אמני השואה ייצגו ביצירותיהם את הקורבנות ולא את תלייניהם. הדבר מובן: מראות הזוועה מהכבשנים, ממחנות-המוות, מקרונות-הבהמות, מהגטאות וכו' – תבעו ותובעים את מתן העדות והזיכרון; שלא לומר, את זכות הקינה והאבל. דמות הנספים והמעונים היא דמות אמנות השואה, ויהיה המדיום אשר יהיה, ויהיה הסגנון ריאליסטי או סימבולי.
ואף-על-פי-כן, עניין בשאלה: מהו מראה המענים, הטובחים, קלגסי האס-אס, הגסטאפו וכל שאר הצוררים? כיצד מייצגים זדון? ואיך גוברים באמנות החזותית על הבנאליות של הרֶשע ועל העובדה, שאינה נותנת מנוח, שהצוררים הם בני-אדם, שלכל אחד מהם אם אוהבת.
ייצוג הנאצים כשלעצמם – אין בכוחו להמחיש לבדו את הרוע. רק בזכות הייצוג (ו/או הזיכרון) הבו-זמני של הקורבנות בנסיבות הטרנספורט, ההשפלה, הסלקציה, ההוצאה להורג וכו' – רק בזכותו תוטען דמות הנאצי ברוע. ללא ייצוג הנסיבות והפעולה הללו ייוותר הקלגס הנאצי כ"חייל", אייכמן יישאר "פקיד". ראו, למשל [תצלום לעיל], את ציורו של נפתלי בזם מ- 1953, "קבר-אחים": חייל במדים, חבוש בקסדה, רובה בידו, ניצב מאחורי יהודי חרדי (בטלית) החופר קבר לערימה של גוויות ילדים. שום דבר בדמות החייל האנונימי אינו מסגיר רֶשע. למעשה, אין לו פנים. ליהודי הקובר יש פנים, קרובות לעיני הצופה. ורק התקריב של הגופות והיהודי גוזר על החייל את תפקיד התליין. או, ראו בסדרת חיתוכי העץ של משה הופמן, "6 מיליון ואחד" (1969), את חייל-הגסטאפו, הניבט מגבו, כשהוא מוריד מצלב מוזלמן יהודי [תצלום להלן]: האנונימיות של לובש-המדים (עם מגפיים וקסדה נאציים, אך נטול פנים) נידונה להחמיץ את הרוע, שמומחש רק בדמות הנידון וסמל הצליבה. אלמלא ההקשר הידוע לנו, עוד עלולים היינו לסבור, שהחייל הגרמני הטוב עוזר ליהודי לרדת מהצלב.
בתערוכה החשובה, "שיקוף הרוע" (Mirroring Evil), שהוצגה ב- 2009 ב"מוזיאון היהודי" בניו-יורק (אוצר: נורמן קליבלנד) הוקדש אחד האולמות לשורה ארוכה של צילומי דיוקנאות של שחקני קולנוע ידועים, שגילמו תפקידי נאצים [ראו להלן תצלום פרט מהסדרה]. ביחד עם הגוונים ה"אנדי וורהוליים", הסדרה הזו,שיצר פיוטר אוקלנסקי ב- 1998, לא המחישה כל רֶשע, אלא רק פניהם של גברים נאים. את הרֶשע נשאנו אנו, הצופים, אל תוך הצילומים. ומכיוון ריאליסטי ממחוזותינו: האם רישומים ריאליסטיים, שרשם מירון סימה ב- 1961 את אדולף אייכמן במהלך משפטו [ראו תצלום להלן] – האם הם מבטאים, ולו במעט, את זוועות פועלו ומומי אישיותו?
אז, מה עושים, כאשר חפצים לעבור באמנות החזותית ממחנה המעונים למחנה המענים ולסמן את שטניותם?
ב- 2018 הוצגה במוזיאון שבאושווינצ'ים תערוכת ציורים של דויד אוֹלֶר, צייר יהודי-צרפתי, ניצול מחנה אושוויץ, שתיעד בציוריו את חוויותיו כ"זונדר-קומנדו". כאן, חייל בעל תווי פנים "מרושעים" (ושפם היטלרי) מניף אלַה על רב וכומר קשישים לרקע הכבשנים היוקדים וחלקי גופות [ראו תצלום לעיל], או – בציור אחר – משליך אסיר יהודי בלבוש-פסים לרקע ארובות עשנות, או – ציור של אנשי גסטאפו מפקחים על השלכת גופות תינוקות למדורה (אחד התינוקות ביד אחד החיילים). אין ספק: ייצוג מעשה הרשע, הפעולה הידנית/גופנית של המענים והרוצחים, בכוחם להמחיש את פני הרוע. אך, אלה הם ציורי זוועה ריאליסטים, אשר נדירים האמנים שיוכלו לעמוד באתגרם מבלי ליפול למלתעות הרדידות המביכה של "סרטי-אימה" (אמן נדיר שכזה הוא פרנציסקו גויא בציור ההוצאה להורג מ- 1810. ואולם, כלום אין האנונימיות החד-ממדית חלה פה על כיתת-היורים בציור? דהיינו, האם אין זוועת הציור נובעת, בעצם, ממבט האימה של הנידונים למוות ולא מייצוג הטובחים האנונימיים, שהצייר נטל מהם כל פרצוף?). לא לחינם, אמנים נטו להימנע מייצוג אקט הזוועה, מחשש מפני רתיעת הצופים (וכבר אריסטו תבע ממחברי טרגדיות להימנע מהצגה ישירה של זוועות, דוגמת מדאה השוחטת את ילדיה). בציור אחר של ד.אולֶר, לקלגס הנאצי (הרומס ערימת גוויות), שמדיו מוכתמים בדם, העניק הצייר פני גולגולת, ובזאת חצה את הגבול שבין הריאליזם של הזוועה לבין הדמוניזציה הגרוטסקית שלה. בציור אחר, מוזלמנים זועקים מרה לרקע תקריב ענק ומבהיל של פני היטלר, שעינו האחת מסומנת בסמל ה-אס.אס והאחרת בגולגולת (סמל משמר-היטלר).
בלית כל ברירה אחרת, מגמת הדמוניזציה היא האמצעי בו נקטו רוב אמני השואה: לאה גרונדיג רשמה ב- 1943 בדיו (כאחד מרישומי "בגיא ההריגה") את "המפלצת" [ראו התצלום בראש מאמר זה]: יצור עצום-ממדים ומחריד, בעל קלסתר בהמי החושף שיניים רצחניות, דורס בכף-רגלו האחת המונים ליליפוטיים הנסים בזעקות, תוך שהוא מניף בידו קבוצת תינוקות מתים. לבד מאסוציאציה הבעייתית לסרטי-אימה פופולאריים ("קינג-קונג", "גודזילה"), הרישום הגרוטסקי-זוועתי מעלה בזיכרוננו את דמות "סאטורן", שצייר פרנציסקו גויא – ובו ענק אימתני הטורף את בנו הקט. אפילו כאן האימה משיקה לקומי. ב- 1943-1941 רשם מרסל ינקו סדרת רישומים המייצגים התעללויות של נאצים רומניים ביהודים [ראו תצלום להלן]. לרישומיו אלה אופי קאריקטורי ובהם מעוצבת הברוטאליות הנאצית כשטניות חייתית גרוטסקית. בתחילת שנות ה- 50 צייר דן קידר ציור ריאליסטי אנטי-פאשיסטי, בו צועדים נציגי הפרולטריון בהפגנה לנגד דמותו של היטלר, המעוצב כמפלצת אדמדמה עירומה ומגוחכת, חושפת שיניים, שלמרגלותיה עשרות גולגולות (מאחורי גבה מציץ ה"קפיטליסט", המעוצב בסגנון "שטירמרי"). ראו תצלום להלן.
את הדמוניזציה של היטלר, והפעם בכיוון של הטְרָפָה אבסורדית, נמצא בעבודות-וידיאו של בועז ארד (2002-2000) בהן מפגין הקנצלר (האמן במסכת היטלר: שוב, הפנים המקוריות נעדרות) את שריריו לראווה [תצלום להלן], או ששפמו צומח-פלאים בהתפתלות-תזזית, או שמנהיג הרייך מבקש מחילה בעברית על מעשיו… ה"קומי" כאמצעי לשחרור אגרסיה של הצופה למראה הדמות המתועבת.
מנגד, מוכרת מהעשור האחרון מגמה הפוכה, זו של "היטלר החביב": ראינו אותה בסרט "ארנב ג'וג'ו", סרטו של טאיקה ווייטיטי מ- 2019. אצלנו, בעבודות-וידיאו מ-2010-2009, היה זה דב אורנר הקשיש, שהתחפש להיטלר באיפור גרוטסקי וגלימה אדומה של נידון למוות והגיע לביקור ידידותי במחוזותינו (אם לא ריחף מעל מחנה "בוכנוואלד" בגלימה מצוירת בשחור-לבן- ראו התצלום להלן[*]). הדיסוננס המזעזע כייצוג הרע בדרך ההיפוך. חווינו זאת גם במחברת הצביעה (לילדים…) שיצר רם קציר בנושא השואה ("בתוך הקו", 1997).
הקושי לייצג את הרוע הנאצי כשלעצמו מצא "פתרונו" בעבודות-אמנות העוסקות בהיעדרות הנוכחת של הכוח הדמוני, ואף יותר מזה – בהיפוך תפקידים: העמדת מבטו של הצופה כמבטו של הצורר. ב- 1999 ייצג שמחה שירמן את ישראל בביאנאלה בוונציה ("הזיכרון כהיסטוריה/ההיסטוריה כזיכרון", אוצר: מאיר אהרונסון). על קיר האולם תלו צילומי זיכרון של נופי מחנה אושוויץ, ואילו מולם, בנקודת מבטו של הצופה, הוצבה "עמדת-ירי" של מקלע. הצופה הפך לשומר-מחנה-ריכוז או מפקד-המחנה, הצולף באסירים היהודיים (במתכונת הסרט "שואה" של קלוד לנצמן). הרוצח הנאצי איננו. במקומו ניצב צופה התוהה על חידת האכזריות האנושית (ועל אפשרות קינונה באדם באשר הוא אדם). הצופה הוא גם הצלם (shot- יריה – צילום).
שנתיים קודם לכן, ב- 1997, הציג רועי רוזן במוזיאון ישראל את תערוכתו, "חייֵה ומות כאווה בראון" [ראו תצלום לעיל], בה האמן, וכמוהו הצופה, נמצאים בתפקיד אווה בראון או היטלר. כתבה אריאלה אזולאי:
"…ל'שואה', אם כן, אין נוכחות בתערוכה של רוזן. היא משליכה את הצופה אל תוך מבוך של מערכות סבוכות של יחסי ייצוג לא-סיבתיים, לא-תבוניים ולא-מנוהלים. הוא פוגש באפשרויות להיות סובייקט של מוזיאון, סובייקט של שליטה, סובייקט של ייצוג רוע, של מיניות, של תשוקה, של דחייה […]. מדובר בבליל חסר גבולות של היעשות-משהו או מישהו אחר. רועי שנהיה היטלר, שנהיה אווה, שנהיה אור-ירח, שנהיה שלולית […]. מול השטף הזה המוצג בתערוכה, כל שהצופה יכול לעשות זה סימולציה של ריבונותו כפרשן."[1]
ב- 2011 צילם משה ניניו את "זכוכית" [ראו תצלום להלן], שעליה כתבנו כאן בהזדמנות קודמת:
"התצלום הזה צולם מתוך תא-הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן במשפטו ב- 1961, ואף יותר מזה, שהוא צולם ממש מכיסאו של הצורר. דהיינו, שהמבט הנגלה בתצלום הוא מבטו של אייכמן, שהומר במבטו של משה ניניו, שעתה הוא גם מבטנו, מבט הצופים. מבטנו כמו ממקם את אייכמן בתאו, נוכחות נעדרת, הופעה נוספת של רוח-רפאים".[2]
הרע נוכח במו היעדרותו. בדומה לשפם ושיניים בלבד שמייצגים את היטלר בטריפטיכון "מיסה דורה" של מרדכי ארדון מ- 1958. וכמו בציורים ה"ארכיטקטוניים" של אנסלם קיפר משנות ה- 80-70, בהם אנו צופים בחללים מונומנטאליים, "פאשיסטיים" (ודמויי כבשן) ריקים. ההיעדרות נוכחת, כמובן, גם בעבודת ה"ספרייה" המפורסמת של מיכה אולמן (כיכר באבל, ברלין, 1995): הריק מדבר את שפת הרע ושפת הקורבן גם יחד.
*
כיצד מציירים, אם כן, "איש רע"? לכו ל"גוגל" וכתבו – 'how to depict evil in art'- ותגלו הרבה דיוקנאות מצחיקים, שאמורים לבטא רוע. לא, הרוע כשלעצמו אינו ניתן לייצוג באמנות החזותית, אלא רק בנסיבות מעשה הרֶשע וקורבנותיו. לרוע אין פנים. עורפי הראשים של "דאייש" הליטו פניהם. למעשה, הן הרע והן הטוב כשלעצמם אינם ברי-ייצוג, שעה שהופרדו מנשואי האסון או החסד. וכל זה ללא קשר לסוגיית הקשר או אי-הקשר בין האסתטי לבין המוסרי.
[*] כשותף-אורח בעבודת-וידיאו, בתערוכתו של גיל יפמן, "קיבוץ בוכנוואלד", מוזיאון תל אביב, 2020.
[1אריאלה אזולאי, "מי היה מאמין, אתה קראת גרמנית!", "תיאוריה וביקורת", מס' 15, 1999, עמ' 60.
[2] גדעון עפרת, "משה ניניו: הצילום האימה והישועה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 5 בספטמבר 2020.
המחסן של גדעון עפרת 