"ציור הוא מקצוע של עיוור,
מפני שעיוורים רואים את
המציאות בצורה ברורה יותר."
(פבלו פיקאסו)
על העיוורון
בשנת 1990, 5 שנים קודם להופעת ספרו של ז'וז'ה סראמאגו, "על העיוורון", ירד הפילוסוף, ז'אק דרידה, למרתפי מוזיאון "לובר" בפאריז ודלה מאוספיו קבוצה נכבדה של עבודות על נייר, מרביתן בארוקיות, בנושא עיוורון. התערוכה לוותה בספרו של דרידה, "יומנו של עיוור", שהפך לטקסט רב-השפעה בחוגי הדעת והיצירה ברחבי העולם, ובהתאם, סוגיית העיוורון הנטוע במבט הפכה לנושא מדובר בשיח ההגות והאמנות.[1] אני מצטט מהספר:
"הציור עיוור, אם לא הצייר או הציירת. […] לתהליך הציור יש משהו משותף עם העיוורון. […] גם כשהציור מימטי, וכמו שאומרים, שיעתוקי, פיגורטיבי, ייצוגי, ואפילו אם המודל נוכח ממול האמן, שומה על הקו (trait) לנוע אל תוך חשכת הלילה. הוא חומק משדה הראייה. לא רק משום שעדיין אינו נראה, אלא משום שאין הוא נמנה עם תחום המופע, תחום האובייקטיביות הספקטקולרית."[2]
בהשפעת ספרו של מוריס מרלו-פונטי מ- 1964, "הנראה והבלתי נראה" ("יש להבין שהנראות היא עצמה טומנת בחובה את הבלתי נראה") ביקש דרידה להצביע על מהלך ציורי-רישומי המקביל לכתיבה, מהלך המושתת על הבלתי ניתן להנכחה (רפרזנטציה) ועל התהום הפעורה בין המקור המיוצג לבין המסמן המייצג. בהתייחסו לתהליך עיצובו של פורטרט הציע דרידה את הנוסחה trait-retrait-portrait , משמע – קו, נסיגה, דיוקן, או: קו, קו חוזר, לקראת קו; דהיינו – המהלך הרישומי-ציורי כמהלך הכולל את הנסיגה ואת ההשהייה של המיוצג, ולכן – את ה"עיוורון" המסוים ביחס אליו.
התגברות העניין האמנותי בנושא העיוורון מצאה ביטויה גם בישראל, בין אם בהקשר להגותו של דרידה ובין אם בהקשרים נוספים. יצוין הכנס "ראייה ועיוורון" שהתקיים ב"בצלאל" ב- 1992 (והגיב, בין השאר, גם ל"מלחמת המפרץ" ולאופני ה"ראייה/הדמייה" הטכנולוגיים של הלוחמים, שלא לדבר על אופני ההנכחה החזותית באמצעי התקשורת).
במאמר זה אבקש לבחון כיצד התמודדה האמנות הישראלית עם האידיאה של העיוורון. אתחיל בשורה של ציורים מימיה המוקדמים יותר של האמנות המקומית, כאלה המייצגים עיוורים, ואמשיך בעבודות עכשוויות המגיבות לאידיאה הפנומנולוגית של העיוורון. אבהיר כבר עכשיו: מושג העיוורון הפוסט-מודרני, יותר משמתייחס לאובדן כושר ראייה במובן הפיזיונומי, עניינו מושגי ומטאפורי: מעין "כתם שחור" שבלב המבט. שמושג העיוורון באמנות הפוסט-מודרנית הטמיע לתוכו את המפנה האנטי-רטינאלי של האמנות המודרנית שבעקבות מרסל דושאן. מעתה, משוכות האידיאה מקשות על תנועת המבט החושי. ברוח הדברים שכתב איתמר לוי ב"הארץ" (24.9.1994):
"הציור העכשווי שואף לעצור את המבט, להשהות אותו בנקודות שונות, לעכב את פענוח העלילה. […] הציור העכשווי מטיל ספק בתקפות הראייה."
יתר על כן, בתהליך הייצוג מתרחש עיקור הכרחי של העולם המקורי. נורמן ברייסון, מחבר הספר "ראייה וציור – הלוגיקה של המבט" (ניו-הייבן, 1983), כתב:
"הציור המערבי מכונן על […] היעלמות הגוף בבחינת מקום הדימוי. במובן הכפול – בעבור הצייר ובעבור הצופה המתבונן. […] בדין היטמעותו בתחילה ונסיגתו לאחר מכן מהמרחב הפיזי – הצילום נתפס בניתוחים כה רבים כסימן מוות." (עמ' 89)
ברייסון מרמז, כמובן, למחשבת רולאן בארת על הצילום, ובהתאם, יצויין ספרו הנודע של מרטין ג'יי, "עיניים עצומות", שראה אור בקליפורניה ב- 1993, ואשר מוקדש כולו למעקב אחר ביקורת המבט בעיקר במחשבה הצרפתית של המאה ה- 20, מברגסון, באטאיי ("סיפור העין") ובארת ועד דרידה, פוקו, לאקאן וליוטאר.
המחסן של גדעון עפרת 