Archive for ינואר, 2012

ינואר 25, 2012

על העיוורון

 

                                                                   "ציור הוא מקצוע של עיוור,

                                                                                מפני שעיוורים רואים את

                                                                                המציאות בצורה ברורה יותר."

                                                                                (פבלו פיקאסו)

 

 

 

                                             על העיוורון

 

בשנת 1990, 5 שנים קודם להופעת ספרו של ז'וז'ה סראמאגו, "על העיוורון", ירד הפילוסוף, ז'אק דרידה, למרתפי מוזיאון "לובר" בפאריז ודלה מאוספיו קבוצה נכבדה של עבודות על נייר, מרביתן בארוקיות, בנושא עיוורון. התערוכה לוותה בספרו של דרידה, "יומנו של עיוור", שהפך לטקסט רב-השפעה בחוגי הדעת והיצירה ברחבי העולם, ובהתאם, סוגיית העיוורון הנטוע במבט הפכה לנושא מדובר בשיח ההגות והאמנות.[1] אני מצטט מהספר:

"הציור עיוור, אם לא הצייר או הציירת. […] לתהליך הציור יש משהו משותף עם העיוורון. […] גם כשהציור מימטי, וכמו שאומרים, שיעתוקי, פיגורטיבי, ייצוגי, ואפילו אם המודל נוכח ממול האמן, שומה על הקו (trait) לנוע אל תוך חשכת הלילה. הוא חומק משדה הראייה. לא רק משום שעדיין אינו נראה, אלא משום שאין הוא נמנה עם תחום המופע, תחום האובייקטיביות הספקטקולרית."[2]

בהשפעת ספרו של מוריס מרלו-פונטי מ- 1964, "הנראה והבלתי נראה" ("יש להבין שהנראות היא עצמה טומנת בחובה את הבלתי נראה") ביקש דרידה להצביע על מהלך ציורי-רישומי המקביל לכתיבה, מהלך המושתת על הבלתי ניתן להנכחה (רפרזנטציה) ועל התהום הפעורה בין המקור המיוצג לבין המסמן המייצג. בהתייחסו לתהליך עיצובו של פורטרט הציע דרידה את הנוסחה trait-retrait-portrait  , משמע – קו, נסיגה, דיוקן, או: קו, קו חוזר, לקראת קו; דהיינו – המהלך הרישומי-ציורי כמהלך הכולל את הנסיגה ואת ההשהייה של המיוצג, ולכן – את ה"עיוורון" המסוים ביחס אליו.

התגברות העניין האמנותי בנושא העיוורון מצאה ביטויה גם בישראל, בין אם בהקשר להגותו של דרידה ובין אם בהקשרים נוספים. יצוין הכנס "ראייה ועיוורון" שהתקיים ב"בצלאל" ב- 1992 (והגיב, בין השאר, גם ל"מלחמת המפרץ" ולאופני ה"ראייה/הדמייה" הטכנולוגיים של הלוחמים, שלא לדבר על אופני ההנכחה החזותית באמצעי התקשורת).

במאמר זה אבקש לבחון כיצד התמודדה האמנות הישראלית עם האידיאה של העיוורון. אתחיל בשורה של ציורים מימיה המוקדמים יותר של האמנות המקומית, כאלה המייצגים עיוורים, ואמשיך בעבודות עכשוויות המגיבות לאידיאה הפנומנולוגית של העיוורון. אבהיר כבר עכשיו: מושג העיוורון הפוסט-מודרני, יותר משמתייחס לאובדן כושר ראייה במובן הפיזיונומי, עניינו מושגי ומטאפורי: מעין "כתם שחור" שבלב המבט. שמושג העיוורון באמנות הפוסט-מודרנית הטמיע לתוכו את המפנה האנטי-רטינאלי של האמנות המודרנית שבעקבות מרסל דושאן. מעתה, משוכות האידיאה מקשות על תנועת המבט החושי. ברוח הדברים שכתב איתמר לוי ב"הארץ" (24.9.1994):

"הציור העכשווי שואף לעצור את המבט, להשהות אותו בנקודות שונות, לעכב את פענוח העלילה. […] הציור העכשווי מטיל ספק בתקפות הראייה."

יתר על כן, בתהליך הייצוג מתרחש עיקור הכרחי של העולם המקורי. נורמן ברייסון, מחבר הספר "ראייה וציור – הלוגיקה של המבט" (ניו-הייבן, 1983), כתב:

"הציור המערבי מכונן על […] היעלמות הגוף בבחינת מקום הדימוי. במובן הכפול – בעבור הצייר ובעבור הצופה המתבונן. […] בדין היטמעותו בתחילה ונסיגתו לאחר מכן מהמרחב הפיזי – הצילום נתפס בניתוחים כה רבים כסימן מוות." (עמ' 89)

ברייסון מרמז, כמובן, למחשבת רולאן בארת על הצילום, ובהתאם, יצויין ספרו הנודע של מרטין ג'יי, "עיניים עצומות", שראה אור בקליפורניה ב- 1993, ואשר מוקדש כולו למעקב אחר ביקורת המבט בעיקר במחשבה הצרפתית של המאה ה- 20, מברגסון, באטאיי ("סיפור העין") ובארת ועד דרידה, פוקו, לאקאן וליוטאר.

read more »

ינואר 16, 2012

על חורבות האמנות העממית

                 על חורבות האמנות העממית

 

ב- 2002 הוצגה במוזיאון תל-אביב תערוכה קבוצתית בשם "הגובה של העממי". האוצרת, אלן גינתון, קיבצה יחד קבוצה של אמנים ישראליים עכשוויים – ציבי גבע, מאירה שמש, לארי אברמסון, אורי ניר ואחרים – הנוקטים ביצירתם בחומרים ובדימויים של "אמנות עממית": על פי רוב, לקט של מושאים ששימשו אי-פעם בעבר שימוש דקורטיבי, אך הושלכו כגרוטאuת תרבות וכקיטש, ואשר משמשים עתה כחומרי גלם ליצירה פוסט-מודרנית זו או אחרת. מאירה שמש, לדוגמא, יצרה קולאז'ים ואסמבלאז'ים של בובות פלסטיק המוניות, חרוזי עץ או חרוזי פלסטיק; ואילו אורי ניר פירק קבוצה נכבדה של פסלוני-קרן פסוודו-אקזוטיים על מנת להרכיב מהם בקשירות ארמדה ענקית של "ספינות", אותן כינה "צי יום כיפור".

 

הדברים שלהלן מבקשים לבחון, באורח עיוני ומעשי, את מעמדה של האמנות העממית בשנות האלפיים. בחינה שכזו תובעת, קודם כל, שיבה אל שורשי האידיאה של האמנות העממית (זו שנהוג לתרגמה כ- folk-art, או כ- primitive art, או כ- popular art). תחילה, הזיקה ההיסטורית-רומנטית שבין עממיות, עָם ו- folk, בבחינת אידיאה פילוסופית גרמנית. נציין לעצמנו בהקשר זה את האידיאליזציה ההיגליאנית של מושג ה- folk כביטוי העליון של אותה כלליות רוחנית השוכנת בשורש המוסר והמפקיעה כל פרט מהתבדלותו האינדיבידואלית:

"היסוד הכללי, הרוח, מצוי בתוך כל אחד ובשביל כל אחד […]. והכלליות הזו […] היא האלוהיות של העָם. […] כמוסריות מוחלטת, […] כחיים המוחלטים בָמולדת ובשביל העם […] היא האמת המוחלטת […] וכל אחת מתנועותיה היא החירות העליונה והיופי העליון […] כי בה-בתוכה בוטלו כל ההבדלים וכל הכאבים."[1]

 

ה"פולקלור" הוא הביטוי המהותי של "רוח-העם", ה- folk geist, האמנות העממית היא המפתח אל לב-לבו של העם. ולא במקרה, הפילולוגיסטים הרומנטיים, האחים – יָקובּ ווילהלם גרים, ינקו ממושג ה"פולק-גַייסט" של היגל את רעיון חקירתם של סיפורי עם כאמצעי להבנת ההוויה הרוחנית של עמים, זו החבויה מתחת לשכבות התחכום התרבותי.

 

read more »

ינואר 14, 2012

הנמרודים החדשים עוד יותר

                      הנמרודים החדשים עוד יותר

 

עוד בטרם יבש הדיו על מאמרי לקטלוג תערוכת "הנמרודים החדשים" בבית האמנים בירושלים וכבר החלו מגיעים אלי בדרכים מדרכים שונות "הנמרודים החדשים עוד יותר". אני, שאגרתי לאורך שנים, כנמלה חרוצה, כל בדל של "נמרודיות" באמנות הישראלית לדורותיה, נדהמתי לגלות, שהידיעה אודות התערוכה הוציאה ממחילותיהם עוד ועוד "נמרודים" נסתרים שנוצרו ללא שום קשר לתערוכה המתוכננת, ועל פי רוב, שנים קודם לכן.

 

את הד"ש הראשון מ"הנמרודים החדשים עוד יותר" קיבלתי מנועה ויעל גזית, שתי תלמידות בתוכנית ללימודי המשך ב"המידרשה" שבבית-ברל. במסגרת לימודיהן, יצרו השתיים את "נימי" ("נמרוד" הפך ל"נימי" – מין נמרודי חמודי, בן תפנוקים): על שפת הים בנו נועה ויעל בחול את פלג גופו העליון של "נמרוד" לדנציגר, ללא אגן-הירכיים ואבר-המין הבלתי נימול. "נימי" המתוק הוא אפוא פחות מתריס בזכריותו, ודומה שאף שרירי פחות מאביו הדנציגרי הגדול. הוא מעט נוטה על צדו, גם חסר את העדינות והחן של גיבור הצייד המקורי, אך העיקר – וכאן שוכן המסר, כך נדמה – הוא עשוי חול, כאותם ארמונות קיקיוניים שבונים זאטוטים על שפת הים. דומה, שעוד רגע קט, יבוא הגל וישטוף את "נימי" אל אובדנו. ואם לא הגל, הרוח. כך או אחרת, "נמרוד" של אבן החול הנובית התגלגל – 72 שנים מאוחר יותר – לבובת חול בבחינת איקון חביב ואהוב החולף עם רוח. אהבתי את צילומי "נימי" ששלחו לי נועה ויעל וראיתי בעבודתן פרדוקס של סגידה לאיקון הפיסולי המיתי, אך גם קבורתו הסופית, העברתו מעל פני האדמה. היום אני מצר על כך שלא תליתי צילום מוגדל של "נימי" במעלה המדרגות המוביל לתערוכת "הנמרודים החדשים" וממנה.

 

read more »

ינואר 12, 2012

הנמרודים החדשים

                   הנמרודים החדשים

 

לבימה נכנס בחור צעיר לבוש בחולצת T, חגור באשפת חצים ואוחז בידו ענף עץ. הוא מסיר את חולצתו ותולה אותה. על גב החולצה כתם. כשהוא מעורטל בחציו, ניגש הבחור לרשם-קול  המוצב על הבמה, מפעילו ומקיש עליו עם הענף בקצב "שאמאני" (כהגדרת האמן בשיחה עם המחבר). לאחר מספר דקות, משהוקלט התיפוף, לוחץ הבחור על כפתור rewind, מקלף את הענף שבידו ובונה קשת-ציידים. עתה, מששולף הבחור חץ מאשפתו, אנו מבחינים כי החצים אינם כי אם מכחולים. לצלילי הנקישות הקצובות העולות מהרשם-קול, הוא יורה מכחול אחר מכחול על חולצתו התלויה ופוגע בכתם אשר על גב החולצה. כל פגיעה מכתימה את הכתם בדיו, שהמכחול טבול בו, ועם כל פגיעה קורא הבחור "ברונזה!".

 

שם האמן הצעיר, בני קורי, ושם המיצג שלו, שהוצג ב- 2002 ב"בימת מיצג" בתל-אביב הוא Fixed Drug Eruption. הצופה במיצב מתקשה שלא לחבר את העבודה ואת גיבורה – הצייד השבטי – לפסל האבן המיתולוגי של יצחק דנציגר, "נמרוד" (1939), המייצג בסגנון ארכאי עלם עירום, גופו נערי וראשו חייתי, הנושא קשת ציידים ובז על כתפו. אלא, שהצופה גם אינו יכול שלא להבחין בהבדל העצום, היפוך של ממש, בין "גיבור הצייד" התנ"כי, סמל הנעורים העבריים החסונים של ילידי הארץ, לבין ציידו של בני קורי. כי הכתם שעל חולצתו הוא כתם מחלה (שם העבודה הוא שם המחלה) ומעשה ה"צייד" הוא מעשה של ריפוי באמצעות האמנות. לא, בני קורי אינו "כנעני" ואף אינו בא לספר בשבחי הילידיות (הוא עצמו יליד תורכיה, שעלה ארצה עם משפחתו ב- 1971). לא גבורה וארוס קולקטיביים קדומים מבוטאים במיצגו, ואף שקריאת ה"ברונזה!" שלו מתייחסת לתקופת המצאת הקשת והחץ, היא מעלה על דעת הצופה את מדיום הפיסול, מה שמקשרנו עוד יותר ל"נמרוד" הדנציגרי (שאמנם נוצר באבן חול נובית, אך נוצק בארד במחצית שנות התשעים). עתה, גם מהרהר הצופה בהמרה של ציפור הבז הפרעונית, הניצבת על כתף נמרוד הדנציגרי, במכשיר הרשם-קול, אביזר טכנולוגי עכשווי יותר המשמש לקשר בין הצייד והעולם.

 

                                        *

מה לנו נדרשים ליורשיו של "נמרוד", שבעים ושתיים שנים לאחר היווצרו? התשובה תאותר באינספור עיונים ודיונים בסוגיית הגוף היהודי והגוף הציוני, שפרסומם בספרים ובמאמרים תורגם לשורה ארוכה של יצירות אמנות יהודיות וישראליות מאז שלהי המילניום הקודם ועד עצם ימים אלה. נזכיר, בהקשר זה, את ספרו של דוד ביאל, "ארוס והיהודים", שראה אור בארה"ב ב- 1994; את ספרו של דניאל בויארין, "הבשר שברוח" ( Carnal Israel), שראה אור בארה"ב ב- 1995; את ספרו של סנדר גילמן, "פרנץ קפקא, הפציינט היהודי", שראה אור אף הוא בארה"ב; את ספרו של מיכאל גלוזמן, "הגוף הציוני", שראה אור בישראל ב- 2007; ועוד. ספרים אלה ואחרים (חלקם הגדול תורגם לעברית), לצד המוני מאמרים, בחנו את שאלת הגוף היהודי והציוני מנקודות מבט של מחקרי מגדר ושל תיאוריה ביקורתית בנושאי האידיאה הציונית. כל המחקרים וההגיגים הללו גם יחד ביקשו להאיר ולשקם מ"קברו" את הגוף היהודי הרפה, הרופס, אף החולני, תשובה "ניאו-יהודית-ישנה" למאמץ הציוני המוקדם לברוא "יהודי חדש" חסון, וירילי, עתיר און ועזוז. מכיוון אחר, הטקסטים הפוסט-מודרניים הנדונים שבו והאירו היבט "נשי" רך וסביל, לפחות הומו-ארוטי, של האידיאל הזכרי האומניפוטנטי.

 

read more »

ינואר 12, 2012

פריץ שיף: על אפשרותו של סגנון ישראלי

                  פריץ שיף: על אפשרותו של סגנון לאומי

 

ד"ר פריץ שיף (1964-1891) ייסד ב- 1953 את המוזיאון לאמנות חדשה בחיפה וניהל אותו עד יום מותו לאורך 11 שנים. מכבלי שיף, יליד ברלין, עלה ארצה ב- 1936 לאחר שלמד תולדות האמנות, ארכיאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטאות בברלין ובמינכן, לימד וכתב בברלין עד 1933 ושהה עוד שלוש שנים בפאריז. לאורך שנים ארוכות פעל בירושלים, הרצה על תולדות האמנות ב"בצלאל החדש", ושימש אוצר בבית הנכות הלאומי "בצלאל" בין 1955-1938. פריץ שיף אצר תצוגות ישראליות בבייאנלה בוונציה (1958 – 30 אמנים ישראליים, ללא השתתפותם של זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי, אך בהשתתפות ינקו וכהנא – שפרשו מ"אופקים חדשים"!), בבריסל (1959) ובפאריז (1960 – ציירים ישראליים במוזיאון לאמנות מודרנית). שיף הקדיש חלק ניכר מזמנו לחינוך לאמנות של בני נוער וחברי קיבוצים, הירבה להרצות וחיבר ספרים ומאמרים בנושאי האמנות בארץ ובעולם, בעבר הרחוק ובהווה. בתערוכותיו בחיפה הוכיח קו עצמאי, ליבראלי ואמיץ, שאינו מתיישר לפי הזרם הנוהג בתל-אביב, ומעל לכל – תר אחר הזיקה בין אמנות ותרבות בישראל: סמוך לכניסתו לתפקיד מנהל המוזיאון החיפאי, הוא הציג את "תערוכת הצעירים" הראשונה בישראל, או את התערוכה הכללית הראשונה של הקרמיקה הישראלית, תערוכה בנושא אמנות הפסיפס בישראל (1956), סדרת תערוכות "פסל בגן", ועוד.  

 

במבט לאחור, מצטייר ד"ר פריץ שיף כאינטלקטואל יוצא דופן בעולם האמנות הישראלי של שנות ה- 60-40, אדם שהיה משוחרר הפוליטיקה של האמנות המקומית ומוליכי מגמותיה ה"מנצחות", אוצר עצמאי ופלורליסטי שאינו נכנע בפני הגמוניות. ביוגרפיה פרטנית על ד"ר שיף, שנכתבה בידי בתו – מריאנה ברטון, נמצאת ב"מוזיאון הייקים" המסונף למוזיאון הפתוח בתפן.

 

read more »