בין המצי"ר לבין המפסל
זה אירע לפני כשנתיים: סיבות כבדות משקל מנעו ממני להישאר להמשך הרצאות האירוע – "חלום בהקיץ" – יום עיון שנערך ב"בצלאל", הר הצופים, במלאת 110 שנים לייסוד המוסד. מאחר שהייתי הדובר השני, זכיתי להאזין להרצאתו של ד"ר איגור ארונוב, שהעמיק אל הערכים ההגותיים הרוסיים שבשורש תפיסת האמנות של בוריס שץ בשלהי המאה ה- 19. רבות השכלתי מהרצאה זו של ד"ר ארונוב, שחשפה בפנינו מקורות שהיו עלומים מחמת אי שליטה בשפה הרוסית. אכן, ידענו על אודות תפקידו של ולדימיר סטאסוב בקידום רעיון האמנות הלאומית-עממית (כולל זו היהודית) ברוסיה הצארית; ידענו, כמובן, על השפעת מארק אנטוקולסקי – הפסל היהודי הדגול ומורו של שץ בווילנה ובפאריז (אף כי ספק אם נתנו דעתנו לתפיסתו האוניברסליסטית שבסימן האחווה האנושית; וספק אם אי פעם בחנו את היחס בין פסל ישו המניף צלב – פסלו של אנטוקולסקי – לבין פסל מתתיהו המניף חרב – פסלו של שץ[*]); אך, לבטח לא ידענו (כלומר, לא ידעתי) על הגיגיהם של ניקולאי צ'רנישבסקי, בילינסקי ובני זמנם בנושא האידיאה של האמנות הריאליסטית, הלאומיות באמנות ועוד. יש לקוות שד"ר ארונוב יפרסם בקרוב את הרצאתו כמאמר.
כל זאת כמבוא לפרט קטן אחד שנעדר מההרצאה הנדונה ואשר נראה לי משמעותי להבנת מחשבת האמנות של בוריס שץ בסוף המאה ה- 19. כוונתי למאמר שפרסם ב- 1882 ההוגה המשכיל והמשורר היהודי, מרדכי צבי מאנה (שזכה לכינוי, המצי"ר: מרדכי צבי יליד רדיקוביץ'), מי שהלך לעולמו והוא בן 27 שנים בלבד. מאמרו, "חוכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט", שנכתב בסנט-פטרבורג, נחשב כהגות האסתטית הראשונה בתרבות היהודית המודרנית, והוא מקדים בארבע שנים מאמר שכתב בוריס שץ ב- 1888 בוורשה ופרסמו בעיתון "הצפירה" ושמו "מלאכת מחשבת".[1] כפי שאראה להלן, רעיונות שביטא שץ במאמרו מקבילים לרעיונות שביטא מרדכי צבי מאנה ואשר אותם פרסם אף הוא בעיתון "הצפירה", גיליונות 13 (18 באפריל) ו- 14 (25 באפריל), 1882.
עוד אציין, בטרם נפנה להשוואה, שמאמרו של המצי"ר מוכּר לעושים במלאכת ההיסטוריה של הספרות העברית והאמנות הישראלית. בספרו החשוב של אבנר הולצמן, "מלאכת מחשבת: תחיית האומה" (אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן, 1999) תמצאו עיון נרחב בדמותו, יצירתו ומחשבתו של מרדכי צבי מאנה, כולל הפניות לעיונים עבריים קודמים, ואילו הצייר אריה ארוך הקדיש, בערוב ימיו, 1973, ליתוגרפיה מרגשת – "2 עצים לזכר המצי"ר"", שאותה ואת המתוות לה ניתחתי בספר "בספרייתו של אריה ארוך" (בבל, תל אביב, 2000). עוד אציין, שגם מאמרו של בוריס שץ מ- 1888 אינו, לכשעצמו, בחזקת חידוש מרעיש בעבור מי שקרא, למשל, את ספרו של יגאל צלמונה על בוריס שץ (מוזיאון ישראל, 2006). אך ההשוואה בין שני המאמרים אינה זכורה לי ממקור כלשהו, אף כי אפשר שאני טועה בגילי המופלג.
ובכן, אציג תחילה את "מלאכת מחשבת" של שץ: ראשית עניינו במאמר זה היא מקורה של חוויית היופי בטבע: מעין תפיסה דרוויניסטית, שתפותח, לימים, על ידי קונרד לורנץ:
"כל אשר בו רגש חיים מן האדם והבהמה עד רמש ועד עוף השמים, יחוש את היופי ואת הנחמד למראה עין או למשמע אוזן: התוכיים הזכריים יעברו לאחד אחד לפני העלמה יפת העין, ולאשר ישא חן בעיניה תתן דודיה, […] או האדם אשר יחוש שווי הערך (הארמאנייע) ויוקירו מאד, וכמעט יגלה לעיניו מחזה יקר ומראה מחמד והנה כל נפשו נשואה אליו, ובעבורו ישכח תבל ומלואה."[2]
אם כן, האוניברסאליות של החוויה האסתטית בבחינת צורך המאחד חיות ואדם גם יחד. לרקע האמור, פונה שץ (שעיקר עניינו בפיסול!) אל הציירים, אותם שכישרונם לא התפוגג במהלך התבגרותם ו/או שלא הסתפקו בייצור תשמישי קדושה אסתטיים לבתי כנסת (נוסח "מזרח" וכדו'). שנוכח מגמת התחדשותה של האמנות היהודית והתרחבותה בזכות האמנציפציות למיניהן, שץ מבקש לבחון את ערכה וייחודה של מלאכת הציור. ובכן:
"אחות היא חוכמת הציור לחוכמת הניגון ולחוכמת השיר והמליצה, שלושתן תרוממנה את נפש האדם ותחיינה את רוחו העולה למעלה, תעוררנה בקרבו רגשות עדינות ונעלות, הנשגבות משפל מבטו פה עלֵי ארץ."[3]
דבריו אלה של שץ מכוונים לריאליזם, משמע לזיקת הציור לעולם החומרי, הקונקרטי. מאז ראשית המאה ה- 19 נשמעו במערב דעות – כגון אלה של היגל ושופנאואר – המבחינות את המוזיקה והשירה – בבחינת אמנויות ערטילאיות-יחסית לעומת הציור והפיסול הכבולים-יחסית לקונקרטיות. ברוח זו טען בוריס שץ במאמרו הנדון, שבעוד המוזיקה (ה"ניגון") והשירה ("השיר") העלו את מעלת הרגש מעל "הכוח המדמה" (הדמיון) וניתקו את היצירה מהעולם החומרי, הציור נטוע בתפיסת העולם החומרי, אשר ממנה יפעפעו בצופה "כל המעלה הנשגבות". הריאליזם והנטורליזם, שנולדו ולבלבו במחצית המאה ה- 19 והלאה באירופה, ממערבה עד מזרחה (קבוצת "הנודדים" ברוסיה, איליה רפין בראשה), קידמו את הרעיון הזה ביצירה (גוסטב קורבא וכו') ובתיאוריה (אמיל זולא). וכאמור לעיל, הרעיון פעפע גם לעומק ההגות הרוסית בתחומי הספרות והאמנות.
במאמרו, "מלאכת מחשבת", קישר שץ בין ריאליזם לבין לאומיות, וזאת בהסתמך על ארציותו-חומריותו של הציור:
"אי לזאת ישתדלו כל חובבי מלאכת הציור מכל עם ועם האוהבים את עמם ואושר לאומיותם יקר בעיניהם, לאסוף אל בתיהם תמונות יקרות אשר היו רוח עמם צרורים בכנפיהם […] , או תמונות המציגות לעיניהם בחרט אנוש המעשים והמקרים והפעולות שנקרו ויאתיו במלאכת הציור – רעאליסטין – בציוריהם הנפלאים המציירים את חיי העם."[4]
שץ ציין במפורש את גוסטב קורבא ("קורבע", בלשונו), הצרפתי, ואת ורשצאנין ("וערעשצאנין") הרוסי (ככל הנראה, התכוון לוואסילי ורשצ'אגין, הריאליסטן, שפעל בין סנט-פטרבורג לפאריז).[5]
במאמרו קרא בוריס שץ לטיפוח האמנות היהודית החדשה כמשימה לאומית: ייצוג חיי העם וגדולי העם (שץ התייחס בעיקר לרבנים דגולים), תוך שמחה נגד נטיית אספני האמנות היהודיים להעדיף ציור נוצרי המייצג תרבות לאומית אחרת.
עד כאן המאמר "מלאכת מחשבת" מ- 1888. האם ועד כמה חייב המאמר הזה למאמרו של מרדכי צבי מאנה, שהתפרסם, כאמור, באותו עיתון שש שנים קודם לכן?
ובכן, בדומה לשץ, גם מאנה ניגש לכתוב את מאמרו לרקע התעוררות האמנות היהודית בתקופת האמנציפציה וההשכלה:
"בימים האחרונים האלה, עת ענפי כל הדעת הנטועים בכרם ההשכלה נטו על אחינו […] בימים האלה שפכה גם חכמת הציור את רוחה על צעירי בני עמנו. […] ועינינו הרואות כי מיום ליום יגדל החפץ להחכמה היקרה הזאת בלב בעלי כישרון, אשר מספרם עתה לא מעט בינינו…"[6]
מקום נרחב הקדיש המצי"ר לזיקתו של האמן והחוויה האסתטית בטבע, כזכור – מוטיב מרכזי למדי במאמרו הנ"ל של שץ:
"מה מאושר האיש אשר אביר הטבע חנן אותו בלב רגש ובכישרון למלאכת מחשבת! רק עיני איש כזה פקוחות לראות הפלאות הצפונות מעיני אנשים אחרים והנגלות לו בכל הודם בהיכל הטבע […] וראה: פה תחת רגלך פתחה שושנה עדינה את כוסה להרוות בלשדה דבורה רעבה, הבט אל עליה ופרחיה ועל רעד כנפי הדבורה המרעידות גם את השושנה; אז יתפרצו מלבבך המילים האלה אשר רחש גם לבי בראותי הנוה והמענגה הזאת: 'מה מאד נפלאת, שושנה יפיפיה! […] בהיכל הטבע תרגיש כי בגן עדן הנך."[7]
המצי"ר מפליג בתיאורי טבע פסטוראלי, וכנגדו, תיאורי טבע שמתחום "הנשגב" – כגון, סערות מבעיתות ("…עת עבי עלטה יגעשו כענקים על ראשנו; עת מטרות עוז כל היקום יפחידו וברקים משחקים על הארץ יברוקו; עת סער יתחולל בעים ויפיל אימתה על כל היצורים…"[8]). אמת, המילה "ריאליזם" אינה מצוינת לאורך מאמרו של מאנה, מה גם שהבחנתו בין שני סוגי ציור – ציור נוף ("ציורי שדה ויער", בלשונו) וציור היסטורי ("ציורי דברי הימים", בלשונו) – עשויים לאשר יותר את המגמה האמנותית הרומנטית מאשר את זו הריאליסטית, אלמלא הבנו, שב"ציור דברי הימים" מתכוון מאנה, בעצם, לייצוגם של בני אדם בציור, כפרטים או כקבוצה. בהקשר זה, הדואליות של נוף ואדם בהחלט עשויה להלום את המגמה הריאליסטית, שהייתה לה עדנה רבה ברוסיה של תקופת הכתיבה והפרסום של המאמר הנדון. וכך, ביטוי דוגמת "פקח נא עיניך, בן-אדם! שור נא מסביב לך וראית ונהרת, אם רק תתבונן מה עיניך רואות" – יתמוך בהשקפה ריאליסטית של כותב המאמר. או, הצבעה למחקרים מפרכים ודקדקניים של זואולוגים (חוקרי זבובים) בבחינת מופת להתבוננות חקרנית בפרטי הטבע המופלא – יתמוך בזיקת הריאליזם והמדע, כפי שמוכרת לנו מהתיאוריות הנטורליסטיות. במקביל לעמדתו הפרו-ריאליסטית של שץ, גם המצי"ר מאמץ אפוא עמדה ריאליסטית, שעה שמעלה על נס את הצייר המעמיק התבוננותו בפני אנשים, במבע עיניהם, בסבר פרצופם וכו' על מנת לבטא "רגשות נפש, הגיוני רוח" של האנשים המיוצגים בציור.
קריאה פדנטית במאמר "חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט" תעלה, שהמצי"ר אמון על אמנות פיגורטיבית אקדמית. שמבחינתו, הציירים התמחו ב"לימוד בגין גו האדם וניתוח אבריו (אנאטאמיע); תואר גופו ואבריו ומידתם בכל נטיותיו, לפי הפסילים המהוללים (אנטיקים) אשר נשארו לנו למורשה מיוצרי פסל האיטליאנים ואשר יפליאו גם עתה עין רואה…"[9]. אמנם, בוריס שץ, לעומתו, ניתלה באילן ריאליסטי אוונגרדי גבוה כגוסטב קורבא, ברם בהכירנו את שץ, ברי לנו שפיגורטיביות אקדמית הלמה גם את השקפתו האמנותית הבסיסית, ולבטח בתקופת מגוריו בוורשה, שעה שחיבר את מאמרו, "מלאכת מחשבת".
ואולם, עיקר מאמרו של המצי"ר, במקביל למבוטא במאמרו של שץ, נסוב על השוואת הציור והספרות, תוך הצבעה על יתרון הציור. שץ, כזכור, ייחס לציור קונקרטיות הנעדרת מהמוזיקה והשירה, ואילו המצי"ר מציין את אי תלותו של הסופר בכל הפרטים הריאליים של המתואר ההיסטורי (הסופר, טוען מאנה, רשאי להשאיר לקורא מרחבי דמיון להשלמת התמונה המתוארת), בעוד הצייר מחויב עד תום לפרטי הפרטים. ספק אם הטענה הזו עומדת במבחן הביקורת, אך זוהי עמדתו של המחבר, ועליה הוא משתית את קריאתו לציירים לתאר בציוריהם את מופתי ישראל ותפארת מורשתו. מרדכי צבי מאנה קורא לגיוסו של הצייר היהודי החדש למלחמה כנגד אויבי העם היהודי ולהגנה על כבודו הלאומי. הסופרים נכשלו במשימה זו, קובע המצי"ר: "עד היום לא שבו הסופרים גם המליצים מנצחים משדה המלחמה. […] לכן ננסה נא עתה לשלוח את המחנה השלישית לשדה המלחמה, אולי יירשו הם את זר הניצחון."[10]
בנקודה זו מגיעה ההקבלה בין מאנה לשץ לשיאה, לאחר שהראשון אישר במאמרו את תפקידה הלאומי של האמנות היהודית החדשה:
"ולו היו בינינו חרשי ציירים אנשי רוח, אוהבי עמם ודתם, אשר הקדישו כישרונם למטרה רמה לחרות בחרט ציירים כל יופי, כל קודש וכל נשגב ממנהיגנו ודתנו, מחיינו ומדברי ימינו המלאים חזיונות נעלים ונפלאים […], אז בלי ספק, הצליחו במפעלם להוציא רגשותיהם הנשגבים חוצה, להעיר רגשי אהבה ואחווה בלבב אחינו הנוצרים, לעם ישראל הנפלא…"[11]
המופת האמנותי בעבור המצי"ר הוא הצייר היהודי הגרמני, מוריץ אופנהיים, מי שתיעד בריאליזם אקדמי את הווי חגי ישראל ואורחותיו המסורתיים. כנגד גל המשכילים, הפורשים מהחברה היהודית הדתית לטובת תרבות חילונית זרה, מבטא המצי"ר דאגתו באשר לפוטנציאל הציירים היהודיים החדשים שיוכלו לעמוד במטלה הלאומית:
"אמנם, אף כי סיבות רבות יש למחזה מעציב רוח כזה, אך כעת, אזכיר רק הסיבה העיקרית אשר היא לפי דעתי בזה: […] כי רק אלה אשר מימי ילדותם הרוו צמאם בתנ"ך ובתלמוד, אשר רגשי האמונה ואהבת הלאום יפעמו בלבבם […] – רק אלה יוכללו לרומם קרן חכמת הציור בינינו…"[12]
לא, אין מרדכי צבי מאנה מזלזל חלילה באקדמיות לאמנות של ערי אירופה, לשם נהו המשכילים היהודים שנפשם באמנות. הוא אך חושש שמא אלה כבר ניתקו עצמם מהמסורת היהודית. ומנגד, הוא מודאג מאותם נערים (על נערות עדיין מוקדם לדבר) בעיירה היהודית, הלומדים תורה ותלמוד, אך מנותקים מתודעת האקדמיות לאמנות:
"כי הצעירים אשר זכרנו, ילידי ערים קטנות […], לא ידעו כי יש בתי ספר וגם אקאדעמיא ללימוד שם החכמה הזאת, וכה יעברו ימי נעוריהם. ובהודע למו אחרי כן עזבו מידם את אשרם לא יוכלו עוד לתקן המעוות, ובאופן כזה יאבדו מאיתנו אפפענהיימים רבים אחורי תנורי בתי הישיבות בערים קטנות…"[13]
הנה כי כן, בעבור המצי"ר, הסינתזה המבוקשת היא ידיעת המסורת היהודית לעומקה בשילוב לימוד האמנות באקדמיות.
סקירה תמציתית זו של מאמרי מרדכי צבי מאנה ובוריס שץ מלמדת עד כמה היה השני מושפע ממאמרו של הראשון. האם עיתון "הצפירה", שאירח את שני המאמרים בהפרש של שש שנים, קידם במהלך אותן שנים על דפיו את השיח האמנותי הנדון? התשובה שלילית: אף לא מאמר אחד נוסף בנושא ראה אור על דפי העיתון בתקופה שבין שני המאמרים. ללמדנו, שהמצי"ר והמפסל (ב.שץ) היו הנחשונים בתחום ההגות האסתטית היהודית בסוף המאה ה- 19.
[*] לימים, אלמד על התייחסותו של יגאל צלמונה להשוואה זו כבר בפרק על בוריס שץ ב"בצלאל של שץ", קטלוג לתערוכה במוזיאון ישראל, 1982.
[1] המאמר פורסם בשני חלקים: "הצפירה", גיליון 216, 28 בדצמבר, 1888, עמ' 3-2; גיליון 217, 30 בדצמבר, 1888, עמ' 3.
[2] שם, גליון 216, עמ' 3-2.
[3] שם, עמ' 3.
[4] שם, שם.
[5] "הצפירה", גיליון 217, 30 בדצמבר 1888, עמ' 3.
[6] מרדכי צבי מאנה, "חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט", "הצפירה", גיליון 13 (18 באפריל) 1882, עמ' 101.
[7] שם, שם.
[8] שם, עמ' 102.
[9] "הצפירה", גיליון 14, 25 באפריל 1882, עמ' 115.
[10] שם, שם.
[11] "הצפירה", גיליון 19, 30 במאי 1882, עמ' 150.
[12] שם, שם.
[13] שם, עמ' 151.
המחסן של גדעון עפרת 