בחזרה לווּנדֶר-קָאמֶר
מאז ומעולם נמשכתי לאוספי "קָאבּינֶה דה קוריוזיטֶה" (חדר המושאים המסקרנים), או – בשמו הגרמני – "וונדֶר-קָאמֶר", חדר פלאות. אך, בשבוע האחרון, במהלך ביקור בלונדון, לאן שלא התבוננתי, שבתי ונתקלתי באזכורים של ה"וונדר-קאמר" – בספרים, במאמרים, בתערוכות. השיא היה בתערוכת "קוסמוס" של האמנית הגרמניה, רוזמרי טרוקֶל, ב"סרפנטיין". אך, בטרם אדרש לתערוכה מאתגרת זו, אני פותח את ספרו של ג'ורג'ו אגמבן (כן, אני שרוי בתקופת אגמבן של חיי), "האיש ללא תוכן" (שהופיע לראשונה באיטליה ב- 1994, אך פורסם באנגלית באוניברסיטת סטנפורד ב- 1999). כאן ממתין לנו פרק בשם "חדר הפלאות". אגמבן מבקש לעקוב אחר הולדת הגלריה לאמנות בגלגולה המודרני ומעמיד את ה"וונדר-קאמר" כצומת מכרעת בין ימי-הביניים לבין העת החדשה, בתקופה בה החלו נסיכים ומלומדים לאגור ולהציג חפצים "מסקרנים" בחדרי פלאות, מושאים אמפיריים של פאונה ופלורה אקזוטיים, מינרלים נדירים, חפצי אנתרופולוגיה רחוקה, ארכיאולוגיה, אמנות וכו' ועד מושאים מיתולוגיים, כגון פוחלץ של חד-קרן או פוחלץ של עוף-החול (פניקס) ואפילו מָן שנפל מהשמים…
אין מדובר בגיבוב כאוטי של מושאים בוונדר-קאמר, מדגיש אגמבן, כי אם במיקרוקוסמוס של המאקרוקוסמוס על סך רמותיו – החי, הצומח והדומם. איני יכול שלא להיזכר בשורות מתוך ספרו המונומנטאלי של מישל פוקו, "המילים והדברים":
"…רעיון המיקרוקוסמוס הוא, כפי שנוהגים לומר, 'חשוב' במאה ה- 16; […] היחסים שבין המיקרוקוסמוס לבין המאקרוקוסמוס מופיעים כאפקט פשוט של פני השטח. […] בלב לבו של הידע היה טמון ההכרח: היה צריך להתאים את העושר האינסופי של דוֹמוּת…"[1]
בימי הביניים, מזכיר לנו אגמבן דברים ידועים, לא התקיימה אהבת האמנות כשלעצמה. היפה טרם ניחן בערך אוטונומי. אלא, שאז החלו פוחלצים למיניהם – תנין או רגל של חד-קרן – להיות מוצגים באולמות האוצָר של קתדרלות או בפתחיהן, ומכאן קצרה הייתה הדרך לאוספי הוונדר-קאמר, בהם הופרדו המושאים מתוכן דתי או מוסרי והוצגו בחלל אוטונומי. עדיין היה הוונדר-קאמר בבחינת מיקרוקוסמוס, כן, אך לא עוד נשא תוכן דתי-מוסרי.
המחסן של גדעון עפרת 