Archive for מרץ, 2013

מרץ 30, 2013

בחזרה לוונדר-קאמר

                          בחזרה לווּנדֶר-קָאמֶר

 

מאז ומעולם נמשכתי לאוספי "קָאבּינֶה דה קוריוזיטֶה" (חדר המושאים המסקרנים), או – בשמו הגרמני – "וונדֶר-קָאמֶר", חדר פלאות. אך, בשבוע האחרון, במהלך ביקור בלונדון, לאן שלא התבוננתי, שבתי ונתקלתי באזכורים של ה"וונדר-קאמר" – בספרים, במאמרים, בתערוכות. השיא היה בתערוכת "קוסמוס" של האמנית הגרמניה, רוזמרי טרוקֶל, ב"סרפנטיין". אך, בטרם אדרש לתערוכה מאתגרת זו, אני פותח את ספרו של ג'ורג'ו אגמבן (כן, אני שרוי בתקופת אגמבן של חיי), "האיש ללא תוכן" (שהופיע לראשונה באיטליה ב- 1994, אך פורסם באנגלית באוניברסיטת סטנפורד ב- 1999). כאן ממתין לנו פרק בשם "חדר הפלאות". אגמבן מבקש לעקוב אחר הולדת הגלריה לאמנות בגלגולה המודרני ומעמיד את ה"וונדר-קאמר" כצומת מכרעת בין ימי-הביניים לבין העת החדשה, בתקופה בה החלו נסיכים ומלומדים לאגור ולהציג חפצים "מסקרנים" בחדרי פלאות, מושאים אמפיריים של פאונה ופלורה אקזוטיים, מינרלים נדירים, חפצי אנתרופולוגיה רחוקה, ארכיאולוגיה, אמנות וכו' ועד מושאים מיתולוגיים, כגון פוחלץ של חד-קרן או פוחלץ של עוף-החול (פניקס) ואפילו מָן שנפל מהשמים…

 

אין מדובר בגיבוב כאוטי של מושאים בוונדר-קאמר, מדגיש אגמבן, כי אם במיקרוקוסמוס של המאקרוקוסמוס על סך רמותיו – החי, הצומח והדומם. איני יכול שלא להיזכר בשורות מתוך ספרו המונומנטאלי של מישל פוקו, "המילים והדברים":

"…רעיון המיקרוקוסמוס הוא, כפי שנוהגים לומר, 'חשוב' במאה ה- 16; […] היחסים שבין המיקרוקוסמוס לבין המאקרוקוסמוס מופיעים כאפקט פשוט של פני השטח. […] בלב לבו של הידע היה טמון ההכרח: היה צריך להתאים את העושר האינסופי של דוֹמוּת…"[1]

 

בימי הביניים, מזכיר לנו אגמבן דברים ידועים, לא התקיימה אהבת האמנות כשלעצמה. היפה טרם ניחן בערך אוטונומי. אלא, שאז החלו פוחלצים למיניהם – תנין או רגל של חד-קרן – להיות מוצגים באולמות האוצָר של קתדרלות או בפתחיהן, ומכאן קצרה הייתה הדרך לאוספי הוונדר-קאמר, בהם הופרדו המושאים מתוכן דתי או מוסרי והוצגו בחלל אוטונומי. עדיין היה הוונדר-קאמר בבחינת מיקרוקוסמוס, כן, אך לא עוד נשא תוכן דתי-מוסרי.

 

read more »

מרץ 28, 2013

להיות בן-זמננו

                             להיות בן-זמננו

 

את הדיון במושג הזה – "בן (או בת)-זמננו" (contemporary) – גיליתי, תחילה, בספרו המאכזב של טרי סמית, "לחשוב על אצירה בת-זמננו" (ניו-יורק, 2012), ספר שמבטיח הרבה ומקיים מעט. סמית, היסטוריון ומבקר אמנות אמריקאי, פרסם עוד ב- 2009 מאמר הדן בשאלה "מהי אמנות בת-זמננו?", בראותו ב"בת-זמניות" את תעודתה של האצירה העכשווית. לטענתו, "האמנות בת-זמננו" המירה את "האמנות המודרנית" מאז שנות ה- 80 האחרונות. מבחינתו, המושג "בן/בת-זמננו" מניח משהו החורג מסתם שיוך לעשור-עשוריים אחרונים. הוא מתיימר לבטא עמידה תרבותית מסוימת.

 

מה, אם כן, פירוש "בן/בת-זמננו"? טרי סמית מאמץ ללא עוררים את תשובתו של ג'ורג'ו אגמבן, הפילוסוף האיטלקי "בן-זמננו" ומההוגים היותר פופולאריים בעשור האחרון. הלה פרסם ב- 2009 אסופת מאמרים בשם "מהו מנגנון (Apparatus)?", וכלל בו פרק בשם "מהו בן-זמננו?". אגב, אותו פרק בדיוק פורסם גם בקובץ מאמרים אחר של אגמבן, "עירומים" (2011). לדעת אגמבן, להיות "בן-הזמן" פירושו עמידה מיוחדת של אדם מול זמנו, התייצבות דיאלקטית של זיקה ורחק; אם תרצו, חוויית הזמן כ"מוקדם מדי" וכ"מאוחר מדי", כ"כבר לא" וכ"עדיין לא" (עמ' 47). מדובר ביחס של נתק מסוים כלפי ההווה, טוען ההוגה:

"אלה שהם באמת ובתמים בני-זמנם, אלה השייכים באמת לזמנם, הם אלה שגם אינם משתלבים בהווה וגם אינם מסגלים עצמם לתביעותיו. […] דווקא בזכות חוסר קשר זה ואנכרוניזם זה בכוחם לתפוס ולקלוט את זמנם טוב מאחרים." (עמ' 40)

 

טענה אחרת של אגמבן היא, שהאיש או האישה שהם "בני-זמנם" (contemporary) הם אלה שמבטם מופנה אל חשכת זמנם ולא אל אורותיו. (עמ' 44) עסקינן בגישה אקטיבית ייחודית של "בן/בת-הזמן", אומר אגמבן, גישה לפיה האדם מנטרל את האורות הבוקעים מזמנו כך שיעלה בידו לתפוס את הצללים. (עמ' 45) האדם "בן-זמנו" מבקש אחר קרן האור הנידחת ועתיקת היומין, שאינה מצליחה להגיע לכאן ועכשיו.

 

בהתאם, טענתו השלישית והאחרונה של אגמבן לגבי מהות ה"בן/בת-זמניות" היא, שבן/בת-הזמן מאתרים בהווה המודרני סימנים של הארכאי. כאילו המפתח להבנת העכשיו נמצא בעבורם בפרֵה-היסטורי או בפרימיטיבי, "כך שהעבר, הנגוע על ידי צל זה (של הקדום/ג.ע) ניחן ביכולת לענות לחשכת העכשיו." (עמ' 53)

 

read more »

מרץ 22, 2013

החמלה והפחד: צילום ישראלי 2013-1973

           החמלה והפחד: צילום ישראלי 2013-1973

 

"תוגת הישראליות" מזמן כבר פרצה את גבולות הסאטירה.[1] אם קיימת "חוויה ישראלית", ובעיקר ב- 40 השנים האחרונות, היא צרובה במועקה קולקטיבית, דכדוך עמום היונק מקיום ישראלי מתיש "על קו הקץ", אם לאזכר כותרת ספר נוסף, שביקש לתפוס – עוד ב- 1982 – בקרני ייחודיותה של הספרות הישראלית החדשה.[2] הנה כי כן, מזה עשרות בשנים, וביתר דיוק, מאז מלחמת יום הכיפורים, אין החברה הישראלית מצליחה לגרש מעליה רוח-נכאים, סך משקעיהן של חוויות אובדן, קורבן, חרדות, אכזבה, חרון וייאוש.

 

"נשיב את החיוך אל פני הישראלים", מבטיחים לנו פוליטיקאים ערב בחירות, אך החיוך המושיע מתמהמה בין פיגועים, "מבצעים", כיבוש דכאני, חיכוך אלים יומיומי, שנאה ושאר גילויי אלימות וגזענות שחלחלו לעומק ההוויה הישראלית. מבלי משים, עצבנות, גילויי עוינות הדדיים ואובדן כוח השמחה הפכו לנחלתנו. זוהי "תוגת הישראליות", אשר שום שעשועונים טלוויזיוניים דביליים, שום אפליקציות אסקפיסטיות ושום זחיחויות בידוריות אחרות של תרבות הפנאי הישראלית לא יוכלו למחותה. זוהי "תוגת ישראליות" מוכחשת ובלתי מוכחשת, תוגה המחלחלת אף לבועה התל אביבית, והיא מטביעה חותמה, בין השאר, על הצילום הישראלי. ה- Depression הכלכלי האמריקאי בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 הוליד צילום אמריקאי. הדפרסיה הישראלית 2013-1973 אפשר שהולידה צילום ישראלי.

 

"החמלה והפחד", אנו קוראים למאמר זה, המתיימר לייחד את הצילום הישראלי כצריבתה של "החוויה הישראלית". "החמלה והפחד", אנו אומרים, בזכרנו את צמד הרגשות המכוננים את הטרגדיה על פי אריסטו: פחד ורחמים, למדנו ב"פואטיקה", הם שניים שזיקוקם בקתרזיס עומד בשורש החוויה הטרגית של נפילת גיבור מהצלחה לכישלון. שמא נדבר על נפילה הגיבור מהצלחת 67? כך או אחרת, הצלמים הרבים המוזכרים להלן, כמוהם כרבים נוספים בישראל, מציגים בפנינו דימויים של אימה וחמלה: חמלה על מות בן, יהודי או ערבי, אימת קרב, פחד מפני האחר וחרדות שהופנמו לחוויות של נוף וטבע מקומיים.

 

המאמר, "החמלה והפחד", מתבוננן אחורנית אל רבים מהצילומים המוכרים ביותר שנוצרו והוצגו בישראל בעשורים האחרונים. הנה כי כן, טענת המאמר מכוונת במודע אל ה"קלאסיקה" המקומית, שלא במקרה קנתה את מעמדה, אלא בזכות יצירתן של איקונות מקומיות לחוויה הטרגית הקולקטיבית.

 

read more »

מרץ 13, 2013

שקצים, אמנות ושאר ירקות

                     שקצים, אמנות ושאר ירקות

 

ב- 9 ביולי 1907 דיווח העיתון הירושלמי,"השקפה", על "בית נכת בצלאל". לראשונה בארץ ישראל, נוסד מוזיאון (עדיין לא פתוח לקהל; רק ב- 1912 ייפתח חלקית), מה שיהא, לימים (1965), אביו מולידו של מוזיאון ישראל. המאמר בעיתונו של אליעזר בן-יהודה אינו משאיר מקום לספק על אודות תוכן המוזיאון (ואני מביא את הדברים כלשונם וכניסוחם במקור):

"בית הנכות של דברים עתוקים, חיות ועופות, שקצים ורמשים הולך ומתגדל מיום ליום. […] גם מהגויים תושבי עירנו ימצאו שיביאו לבית הנכת את מתנותיהם, מי איזה חפץ עתיק, מי איזה בעל חי, צפר יפה, פרפר יפה, נחש, חפושית, ועוד ועוד. ביחוד ראוי לצין את אהדתו של כבוד קונסול הרוסי, האדון הנכבד יקובלב […] מצא באחת מנסיעותיו ברחבי ארץ ישראל אבן מעניינת […] ויביאה אתו ויתנה ל'בצלאל' ביום החמישי הזה. אחרי שובו מטיוליו בסביבות הירדן, הביא אתו נוצות מענינות של עוף בלתי מצוי […]. בשבוע האחרון נתעשר בית הנכות שלנו במאה וחמישים מנורות חרס קדמוניות שנמצאו בחפירות בכפר בית-גיברין שאצל חברון. […] האדון פסכל מפתח תקוה שלח לבית הנכות תיבה מלאה מינים שונים של חפושית הנמצאות בגנים, בבתים, בפרדסים, בחצרות, בשדות ובכרמים. ובשבוע הקדם שב האדון יחזקאל חנקין […] ויביא (מאנטיוכיה) דברים מענינים מאד. שתי צפורים הביא ממין אחד […]. מחברון הביא תרנגלת בעלת שלש רגלים…"

 

read more »

מרץ 5, 2013

לאקאן: "ואהבת לרעך כמוך"

                                 לאקאן:  ואהבת לרעך כמוך?

                                         (גרסה מעודכנת)

 

כנהוג במחשבת לאקאן, נקודת-המוצא היא זיגמונט פרויד, והפעם – "תרבות ללא נחת" (1930). "הוא אינו מדבר אלא על זאת", מציין ז'אק לאקאן, ומתכוון לציווי התנ"כי "ואהבת לרעך כמוך". ומיד מוסיף: "מה שיש לו (לפרויד) לומר בנושא היה גורם בנסיבות נורמליות לאוזנינו לצלצל ולשינינו לקהות."[1] לאקאן מבין את הטיעון הפרוידיאני כמדהים, אולי אף כמבהיל, רק כיון שהציב את "עקרון-העונג" הפרוידיאני (ה- juissance הלאקאני) כניגוד לאידיאל היהודי-נוצרי של אהבת-הרֵע.

 

ברגע שהתמקד לאקאן בתשוקה, פרץ והגיח כנגדו הרוע האנושי במלוא עוצמת-חומרתו וערער על כל אפשרות של אהבת הרֵע. הנה כי כן, אותה תרבות ואותו חוק, המצווים עלינו לאהוב את רֵענו, הם גם אלה האוסרים עלינו את ה- juissance והם המורים לנו שה- juissance הוא דבר רָע. "מעבר לעקרון העונג", כינה זאת פרויד ב- 1920, ולאחר מכן הרחיב והעמיק ב"תרבות ללא נחת". משמע, פרויד – כך מפרש לאקאן – שב ומלמד שהתרבות מעודדת אותנו לא לאהוב את רֵענו, אלא לסבול בגין רענו ו/או לגרום לו לסבול, וזאת בדין החוק הכופה הדחקת תשוקות והמוליד אגרסיה.[2] מכאן, שלא אהבה משפיעה החברה, אלא סבל הדדי, המושרש באגרסיה הפורצת מהיצר המודחק. לאקאן מצטט את פרויד:

"האדם מנסה לספק את צרכי האגרסייה שלו על חשבון רעו, לנצל את עבודת רעו ללא פיצוי, לנצלו מינית ללא הסכמתו, לנכס לעצמו את חפציו, להשפילו, להמיט עליו סבל, לענותו ולהרגו."[3]

 

read more »