מה עשה אלתרמן אצל זריצקי? הערה קצרה
ב- 1929, זמן קצר לאחר פרוץ הפרעות בירושלים, עקרו יוסף וסוניה זריצקי לתל אביב. תחילה, התגוררו זמן-מה ברחוב ביאליק, אך תוך כשנה, עם סיום בניית ביתם ברחוב הגליל 2 (לימים, רחוב מאפ"ו 18 א') שבקרן רחוב בן-יהודה, עברו לדירתם החדשה. כאן יצייר זריצקי לאורך כשתיים-עשרה שנים, את סדרת האקוורלים הגדולה שלו בנושאי נופי תל אביב: תחילה, במבט מבעד לחלון דירתו, ולאחר מכן, במבט מגג ביתו על גגות תל אביב. רבות נכתב על ציורים אלה ועל חשיבותם בציורו הכולל של זריצקי, כמו גם על תפקידם בקידום הציור הישראלי המודרני. אישית, מלבד ניתוח דקדקני של המהלך הציורי[1], שבתי ונדרשתי לתופעה הייחודית של התעלמות זריצקי מהים. שכן, רח' הגליל 2 היה מרחק רחוב אחד מהים, וכשזריצקי עלה מדי יום על גג ביתו, הוא ראה את הים משתרע למרגלותיו במלוא הוד תפארתו. ואף על פי כן, זריצקי לא צייר אף לא ציור אחד של הים, אלא הקפיד להפנות גבו לים ולהשקיף אל עבר גבעות רמת-גן. לא הייתי חוזר אל הפרט הזה אלמלא הלמו בי שורות אחדות מפזמונו האהוב של נתן אלתרמן, "צריך לצלצל פעמיים". וכך נכתב בו להפתעתי:
"תופרת אני ותופרת, הים לא יחדל מלנהום. אני את פניך זוכרת כאילו היה זה היום. […] אמרתי: תבוא בין ערביים אותי לטיול להזמין. כתובתי – הגליל מספר שניים, קומה ראשונה מימין."
רחוב הגליל מס' 2? והרי זו כתובתו המדויקת של יוסף זריצקי! שירו של אלתרמן נכתב ב- 1939, אותה שנה בה היה זריצקי בשיא סדרת האקוורלים ורגע בטרם יוסיף את דמות הצייר (דמותו) המצייר על הגג. מה, אם כן, עושה אלתרמן בבית זריצקי, כשנה לאחר הופעת ספר שיריו הבלתי נשכחים, "כוכבים בחוץ"?
האם התגוררה משפחת זריצקי ב"קומה ראשונה מימין"? כמדומני, שהזריצקים התגוררו בקומה שנייה. ומה הקשר לשיר שעניינו מפגש טראומטי שבינה לבינו ("דבריך עינוני בשוט", "מדוע מיהרת לברוח?", "אין צורך בבכי וצער/ סליחה לא צריך לבקש.")? ולמען הסר ספק מלב הקורא(ת) הרכלן(ית), אמהר ואבהיר, שסוניה זריצקי לא עסקה בתפירה, אלא ברפואת שיניים…
ניסיתי מזלי אצל פרופ' דן לאור, הביוגרף של אלתרמן (לא לפני שנואשתי מלמצוא בספרו את התשובה לשאלותיי). ממנו למדתי, שברחוב הגליל מס' 2 התגוררה משפחת אלתרמן, וזאת מאז 1935, שנת נישואי המשורר לרחל מרכוס ("לצלצל פעמיים", סיפר נכדו של אלתרמן, נתן סלור, היה הקוד הסודי של בני משפחת אלתרמן). אם כן, אלתרמן בקומה ראשונה מימין, זריצקי בקומה שנייה. היעלה על הדעת שלא היה דיבור בין שני הנפילים הללו, למרות הפרש הגילים ביניהם (זריצקי, יליד 1891, היה מבוגר ב- 19 שנים מאלתרמן)?! לא, פרופ' לאור לא נתקל מעולם בשם "זריצקי" בהקשר למחקריו על חיי אלתרמן. אפילו שלמה שבא, ששימש מקור חשוב ללאור בחקר הביוגראפי והיה מעורה ביותר בחיי הציירים בארץ, אפילו הוא לא הזכיר במהלך כל השיחות הרבות את שמו של זריצקי. "תנסה לשוחח עם חנה גורדון, קרובתו של המשורר, אולי היא תשכיל אותך במשהו", מציע לי חוקר הספרות.
טלפנתי לחנה גורדון בת ה- 95 ושאלתי על השכנים מרחוב הגליל 2. "אם הם בכלל דיברו האחד עם השני, אני מניחה שזה היה ב'כסית'", סברה האישה הצלולה להפליא ורבת הקסם. להערכתה, הפרש הגילים, החברה השונה שהשניים סובבו את עצמם – האחד מוקף במשוררים, האחר מוקף בציירים, כל זה תומך בהיעדר קשר בין השניים.
טוב, אז "פגישה שכזאת" לא התקיימה בין אלתרמן וזריצקי. ספק גם אם התקיימה ב"כסית", שכן ציירי תל אביב משנות ה- 30 נהגו לשבת בבית הקפה "שלג לבנון" שברחוב אלנבי. יתר על כן, אם אלתרמן כתב במישרין על צייר ארצישראלי כלשהו, היה זה ב- 1933 (ב"טורים") על הצייר אליהו (אליאס) ניומן, ולא על זריצקי. אוסיף ואומר, שיודעי דבר מ"פורום אלתרמן" שבמרשתת טוענים, שמשפחת אלתרמן התגוררה, בעצם, ברחוב הגליל מס' 9, בבניין אחד עם אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ. לדעת אותם יודעי דבר, אלתרמן בחר במס' שתיים רק משום שהתחרז עם המילה "ערביים"… מה שממוטט את כל המגדל שבניתי עד כה.
ואף על פי כן, איני מוותר: שמרתקת אותי העובדה, שבעבור אלתרמן של רח' הגליל 2, "הים לא יחדל מלנהום", ואילו בעבור זריצקי של רח' הגליל 2, הים לא היה ולא נברא. וכשאני זוכר, שבספרו על זריצקי מ- 1987 מרדכי עומר מצא דווקא בשירת לאה גולדברג מ- 1935 את ההקבלה בדימוי ובמטאפורה לציורי גגות תל אביב של זריצקי ("התרנים על גגות הבתים היו אז/ כתרני ספינתו של קולומבוס […] ונדמה – אך תחזיר את ראשך ובים/ שטה כנסיית עירך."), אני אץ לפתוח את שירי אלתרמן משנות ה- 30, דהיינו את "כוכבים בחוץ", על מנת לאתר בהם אולי אי-אלה קווים מקבילים לציורים התל אביביים של הצייר מקומה ב'. שהלא, אלתרמן הוא מגדולי משורריה של תל אביב(גם אם כלל לא בטוח, שתל אביב היא המודל לעיר המושלת בשירי "כוכבים בחוץ"[2]).
אני קורא: "- – שידיךָ ריקות ועירך רחוקה/ ולא פעם סגדת אפיים/ לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה/ וצמרת גשומת עפעפיים." והרי המילים האלו יכולות לסכם את המהלך של זריצקי מהאקוורלים הירושלמיים (1927 בקירוב) של החורש ב"נחלת שבעה", או בגנה של משפחת טיכו, אל האקוורלים התל אביביים של המבט מהגג אל עבר העיר הרחוקה. שעתה, שעה שהוא ניצב על הגג, לאחר סדרת המבטים הגבוהים מחלון דירתו, האם אין ציוריו מאשרים שורות כמו: "…עומדת העיר!/ הבהירה, השוצפת – – הקשיבי,/ ידיים אלייך אושיט – / הרימי אותי, על ברכייך הושיבי,/ בחלון של קומה חמישית."?
וגם אם אין תיבות נגינה אלתרמניות מתנגנות בציוריו התל אביביים של זריצקי, ואף פונדקים אין בהם וגם לא לילות ירח ופנס, גם לא שווקים, בכל זאת אני מוצא אצל אלתרמן את התרנים – אותם תרנים שחזרו ופלחו את שמי העיר באקוורלים, כאותם תרנים של לאה גולדברג: "נושב ערב אפור ועורבים על תרניו./ מה אדום הפנס בנתיבת העופרת." בהתאם, מספר אקוורלים אדומים של מראה הגגות והשמים כמו מהדהדים לי את "זו העיר במרוץ רחובה המוצת,/ במלמול גגותיה את עיניה פקחו בצבת." וכשאלתרמן כותב: "גגותינו מוטים/ לאסיף עיצבונך בלילות וערביים" – נדמה לי שאני מסוגל לאבחן גם את אסיף עיצבונו של זריצקי בחלק ממבטיו על גגות תל אביב. וכשאלתרמן כותב על "מנהרות האופק/ הכחולות וגם האדומות", נדמה לי שהוא מצטט את שני צבעיו של זריצקי בסדרת תל אביב שלו. גם את המילים הזכורות, "ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל" דומה שיכולתי לשדך לכמה מהאקוורלים האדומים-לוהטים של זריצקי מסדרת הגגות. כפי שיכולתי לשדך כמה ציורים אחרים, אלה הסגריריים יותר, לתל אביב של סערה בשירי אלתרמן: "מצדיעים הבתים לסופה הדוהרת!".
אין ספק, ברור לי שאני רואה את ההבדלים הגדולים בין עירו הרומנטית של אלתרמן לבין עירו האנטי-רומנטית של זריצקי. ברם, כשאני מתאמץ, בכוחי להפגיש בין השניים. כלומר, לחולל את מה שלא התחולל, ככל הנראה, בחדר המדרגות של רחוב הגליל 2:
"בלי דעת מה קולו, מה צבע לעיניו,
מבלי להחליף שלום על מדרגות הבית.
בפרוזדורים צרים, כמו שָכֵן עָנָו,
רוחות גגו עבְרו עם בקר וערביים."
נ.ב.
האם רק נדמה לי, שבדומה לזריצקי, גם נתן אלתרמן של "כוכבים בחוץ" אינו מזכיר את הים ולו פעם אחת?!
[1] גדעון עפרת, "זריצקי על הגג", בתוך: "זריצקי", עורך: שיה יריב, גלריה גורדון, תל אביב, 1992, עמ' 221-211. .
[2] על דמות העיר ב"כוכבים בחוץ", ראה: אברהם בלבן,"הכוכבים שנשארו בחוץ", פפירוס, אוניברסיטת תל אביב, 1981.
המחסן של גדעון עפרת 