Archive for ספטמבר, 2013

ספטמבר 30, 2013

על חשיבות האמנות

                           על חשיבות האמנות

 

יש לנו סיבות טובות מאד להסכים על אי חשיבותה של האמנות. עשרות שנים אני בעסק הזה ואני אומר לכם בפיכחון גמור: על פניו, תחום נטול כל חשיבות. איני מתכוון, כמובן, לחשיבותה של האמנות לאמנים: בעבור אלה, האמנות היא טעם החיים. אני מתכוון – חשיבותה לנו, הציבור הרחב, החברה, האדם. לכאורה, שום חשיבות של ממש. ראו אותה מתגודדת בכוכיה הזניחים בשוליים הירודים של הערים, מוקצה מחמת מיאוס ממרבית זירות המדיה, חבולה מקיצוצי תקציבים, מודחת מתוכניות לימודים, נעדרת כל שמץ של השפעה על השיח הציבורי, מדברת עם עצמה בלשון משל עצמה, כחוֹלַת-רוח שהחברה הפקירה לגורלה.

 

– "חשיבות" האמנות; מה פירוש "חשיבות"?!

 

הצדק עמכם. חשיבות היא מושג יחסי: הן לכל דבר "חשיבות" כזו או אחרת, בזמן כזה או אחר, לאדם זה או אחר. כל דבר שבעולם הוא חשוב ולא חשוב באותה מידה. אלמנטארי. מבחינה זו, המאמר הזה מיותר מלכתחילה. אבל, לא: כי בין השקרים והצביעויות שהתָרבות קלעה אותנו לתוכה, לא נוכל להתכחש לסתירה בין זלזולה הגמור של החברה באמנות לבין אצטלה של חשיבות נאצלה שהיא עוטרת לאמנות: הנה כי כן, עוד כשנהגנו להביא ספרים כמתנות, היו אלה ספרי האמנות שעמדו בראש; אנחנו נוסעים לחו"ל ועומדים שעות בתור על מנת להציץ בציורים ב"אופיצי", ב"אורסיי" וכו'; אנחנו בונים מוזיאונים כהיכלות ומציפים אותם באדם; אנחנו מהללים את זיכרונן של אימפריות בזכות יצירות אמנות ששרדו מהן – פסלים, פסיפסים, מקדשים וכו'; משרדי ממשלה מתנָאים בפרסים ומלגות שמעניקים (עד כמה שמעניקים) ליוצרים; את דירות השרד של הנשיא וראש הממשלה מקפידים לגדוש בתפארת האמנות המקומית; וכשאלה מעניקים שי לראש מדינה אחר – תהייה זו יצירת אמנות (על פי רוב, קיטש מביך)…

 

פרדוקס. שהרי, בתוך תוכו או תוכה, השר או השרה בזים לאמן או לאמנית, בעצם – אדישים לו/לה לחלוטין, ולכל היותר, יקבלו אותם כדקוראטורים לעת מצוא. האם קראו השר או השרה אי פעם קטלוג על יצירת האמן או האמנית? כלום ליד מיטתם מונח ספר על שטרייכמן או אריה ארוך? אמרו אפוא: חשיבות עליונה של האמנות לצד דחיקתה המזלזלת כמיותרת לגמרי.

 

הסכיזופרניה הזו מטלטלת אותי כל חיי. עוד מספר ימים אחגוג גיל מופלג, מביש ממש, ועודני שסוע בין חשיבות האמנות לבין שפל עליבותה, שמקרינה בהכרח על עליבות עיסוקי, משמע חיי.

 

read more »

ספטמבר 28, 2013

ואף על פי כן, בשבחי הפאתוס

                     ואף על פי כן, בשבח הפאתוס

 

זה קרה, כמדומני, בשנות ה- 80 המאוחרות, במהלך ביקור בווינה. נדדתי נפעם בין אולמות ה"קונסט-היסטורישֶה-מוזיאום", גומע עוד ועוד יצירות מופת רנסנסיות, ברוקיות וכו'. זכורה לי העייפות ההולכת ומשתלטת ועמה דעיכת זמן הצְפייה בַציורים בואך נקודת השבירה. וכבר התחלתי מקצר את המרחב המוזיאלי בפסיעה מהירה דרך הגלריות הצדדיות ומבעד לאותם מסדרונות המוליכים אל החוץ הגואל, כאשר עיני צדה בחטף תמונה גדולה בָאולם הרחוק משמאל. אם לדייק, התמונה צדה את עיני. היום אני יודע שראיתי את "דוד עם ראש גוליית" מ- 1607, אבל אז – עדיין ממרחק – כל שקלטו עיני היו ניגודי תאורה עזים, תזמור תיאטרלי מאד של אור בקונטרסטים חריפים, הבונים פעולה דרמטית שכמותה טרם פגשתי בציור (וכן, כבר ראיתי, קודם לכן, בפאריז תערוכה מקפת של ציורי ז'ורז' דה לה טור, על תאורת הנרות הדרמטית הרווחת בהם; ולמותר לציין, כבר ראיתי אי אלה רמברנדטים עד אז). מיהו הדרמטיקון הנועז הזה, תהיתי, ובשארית כוחותי גררתי את עצמי אל הציור. היה זה הרגע בו גיליתי לעצמי את קרוואג'ו.

 

שנים ארוכות הייתי עיוור לייחודו של מיכלאנג'לו קרוואג'ו, והנה, לפתע – בשנייה אחת – חוויתי באורח מזוקק ומדויק את המפתח לשפתו. חשתי שאנרגיה חדשה מפעפעת לתוכי ונתתי עיני גם  בשתי התמונות הסמוכות, שתיהן של קרוואג'ו – "המדונה של המחרוזת" (אף ציור זה הסתיים ב- 1607) ו"ההכתרה בזר-הקוצים" מ- 1604 בקירוב. הציור כהצגה בימתית, ציינתי לעצמי בהשתאות מול העבודות. אך, לא, לא היה זה מחזה בימתי; זאת הייתה אופרה! אור שמאלי עליון נגה במרוכז, כמו בזרקור, על פלג גופו הימיני של ישו ועל גבו של מענהו (האוחז בכבלי האסיר). כל השאר הוא דרגות של צל וחשיכה, שמתוכה התגלו חייל רומאי במדים שחורים (פונטיוס פילאטוס?) וגבר נוסף בלבוש אדום. השחור, האדום והאור הממוקד על גופם החשוף של השניים; המינימליזם של הסצנה; השימוש בניגודים צבעוניים אלמנטאריים; הקומפוזיציה הפשוטה (ישו במרכז) אך הכוריאוגרפית-פעולתית לא פחות; האקספרסיביות הישירה ובלתי מתפשרת של מבע העיניים של ישו; מחוות אצבעותיו – כל אלה גם יחד לפתו אותי ברתק חזותי-רגשי, שהבהיר לי באופן נחרץ: הציור הזה מטלטל את נפשי ואני מבין מדוע.

 

היה זה מספר שנים לאחר פרישתי הכפויה מאחת-עשרה שנות הוראה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. קודם לכן, לאורך תקופה ארוכה, הייתי שבוי בקסם הבמה, כולל קריירה קצרה מאד כשחקן בינוני ומבקר-תיאטרון רב-פעלים. דרמה הפכה חלק בלתי נפרד מאישיותי, וגם משקצתי בתיאטרון ומשהתפכחתי לחלוטין מקסמו ואף למדתי לתעבו ולהימנע ממנו, עדיין יקדו בי גחלי דרמה, שמצאו ביטוייַם ברגישות למבעים רגשיים עזים וקונפליקטואליים באמנות החזותית, כמו גם בסגנון דיבור, הרצאה וכתיבה, סגנון שלא בחל בהעצמה אמוציונאלית וב"פעולה". אוסיף  עוד, שאין ספק, שעָבָרי התיאטרוני – מאז החוג הדרמטי של הגימנסיה, דרך הלהקה הצבאית, ניסיונות השתלבות כושלים בהצגות התיאטרון הרפרטוארי ועד להוראה באוניברסיטה ולביקורות תיאטרון – עבר עשיר ואינטנסיבי זה היה אחראי לסינתזה של ה"מיצג", לה הקדשתי זמן ומחשבה בין השנים 1979-1976.

 

אני מציין כל זאת, משום שהמפגש הלוהט עם קרוואג'ו, שם בווינה, לא היה מתרחש אלמלא הרקע האישי הנ"ל. יתר על כן, הנתונים האוטוביוגראפיים המובאים לעיל מבהירים מנטאליות תרבותית שאופיינתי בה כהיסטוריון, כמבקר אמנות ואוצר, ואשר קוממה עלי בשנות ה- 80-70 לא ביקורת אחת ולא שתיים שגם יצקו קיתונות של צוננים על להטי. שסגנון דיבור וכתיבה דרמטיים על האמנות החזותית, שלא לומר אהדה שגילתי כלפי הדרמטי, המלודרמטי ואף הפאתטי (מהסוג המסוים, כפי שיפורט להלן) – עוררו נגדי זעם חוזר בעולם האמנות התל אביבי (ובעיקר, בחוגי אדם ברוך ורפי לביא ז"ל). כי תל אביב העלתה על נס "דֶקורום" שונה בתכלית, כזה שמרכיביו המועדפים הם האיפוק, ההפנמה, הקרירות, הריחוק, השקט, ה- undertone והסֵבר האינטלקטואלי ווהחייכני-משהו. מעין ישראליות בלבוש בריטי. היפוכם של הערכים הללו – ישירות, החצנה, גילוי רגשות, הקצנה, זעקה ולהט – נתפסו כוולגאריות נמוכה, לא תרבותית, לבטח לא מתוחכמת. ואם תולדת ה"דֶקורום" המקומי הייתה אירוניה, סרקזם ולשון אל-אישית ורווית ארשת מתוחכמת, הרי שאני שבתי ומצאתי עצמי בעמדת התגוננות בגינם של צורות ותכנים "נלהמים", רחמנא לצלן.

 

read more »

ספטמבר 22, 2013

גלגול המחילות של גלעד רטמן

                   גלגול המחילות של גלעד רטמן

 

במזימה סודית שנרקמה בחדרי-חדרים, אולי עמוק-עמוק במחילות תת-קרקעיות נסתרות מעין, נקשר קשר השתיקה בנושא תצוגת גלעד רטמן בביתן הישראלי שבביאנאלה בוונציה (אוצר: סרג'יו אדלשטיין). אם איני טועה, למָעֵט מאמר אחד ב"ערב-רב" האלקטרוני, אף לא טקסט ביקורתי מקצועי אחד פורסם אצלנו על התצוגה, הגם שלא חסכו מבקרינו וסוקרינו אינספור סימנים דיגיטאליים במאמריהם על הביאנאלה. על הכול כתבו, רק לא על אותו ביתן קטן הניצב (הוי, כמה סמלי) בצלו של הביתן האמריקאי. יהיו הסיבות לשתיקה אשר יהיו, טעם חמצמץ מבעבע מתוך הדממה הזו, אשר בה שום אלוה אינו מופיע, אלא רק שדון האי-פרגון.

 

ייאמר כבר בפתח הדברים (וגזר-הדין מוקרא, כזכור, כבר בפתח המושב; הנימוקים באים אחר כך): גם אם אין "הסדנה" (כזה הוא שם מיצב הווידיאו הרב-ערוצי של רטמן) עבודה מסעירה, ואפילו לא במונחי יצירת רטמן ל"דורותיה", סביבת הווידיאו התלת-קומתית שלו אינה נופלת ברמתה ממרבית התצוגות של ונציה, ואם להודות יותר על האמת, היא עולה על חלקן הגדול. חלל הביתן הישראלי עוטף אותך בדופק דרמטי ובגירויים חזותיים שאינם מרפים ממך במהלך שלוש הדקות ה"מנדטוריות" של "זמן-ביתן". את זאת אי אפשר לומר על 95 אחוזים ויותר של מוצגי הז'ארדיני וספיחיו. בהחלט תחושת אי-נחיתות ישראלית.

 

הסיפור של "הסדנה" פשוט והוא סוּפַר לא אחת: אי-שם בהרי ירושלים (ככל הנראה), יוצאת חבורת אמנים למסע אל עבר הז'ארדיני, תוך שעושה דרכה במעבה האדמה במנהרות, ניקבות, מחילות ושאר מעברים תת-קרקעיים, עד כי פורצת לביתן הישראלי מבעד חור שקדחה ברצפתו. עתה, הפך הביתן לסדנת פיסול, בה מעצבים האמנים בחימר את דיוקנאותיהם העצמיים, תוך שמשמיעים מיני נהמות, גניחות, נאקות, זעקות ושאר קולות "היוליים". המבקר בביתן צופה בתיעוד המסע התת-קרקעי, בפריצה, בחור הפעור ברצפה ובפסלי החימר, אף שומע את הקולות החייתיים, שמעובדים יחדיו בקומפוזיציה מוזיקלית.

 

read more »

ספטמבר 21, 2013

גיל ביאנאלה

                              גיל הביאנאלה

 

ה"טרֶנד" ברור: לחזור מהביאנאלה ה- 55 בוונציה ולהכריז ברבים בעיניים נוצצות: "הפעם, חברים, הפעם, שלא כבפעמים האחרונות, ממש מעניין!". איך נכתב על הביאנאלה באחד הפרסומים: "מרשימה, מרתקת, מפתיעה…". אז, יסלחו לי כל הצוהלים והחוגגים על קלקול חגם, אבל האמת המרה (שלי) היא, שגם הביאנאלה הזו, כקודמותיה, מתישה, מתסכלת, מרביתה חסרת עניין, לרגעים ממש מעצבנת, לרגעים אחרים מרתקת, וככלל – מאכזבת. לפחות, בהתחשב במאמץ הגופני התובעני, שלא לומר ההוצאה הכספית העצומה.

 

הרטוריקה של ההתלהבות המדומה או האמיתית מהביאנאלה הזו נוטה להתמקד בתערוכת "ההיכל האנציקלופדי", שאצר מַסימיליאנו ג'וני בביתן האיטלקי המרכזי וב"ארסנלה". מה שעושים רבים מהמדווחים הנלהבים-מלהיבים הוא למכור לנו נרטיב פיקטיבי, מין מצג-שווא, על סמך חמש-שש תצוגות נבחרות, וזאת בשעה שהתערוכה הנדונה היא מערכת בלתי נדלית ומורכבת ביותר של המוני מיני-תצוגות, התובעות כל אחת ואחת, קריאה פרטנית ומפרכת של טקסט קירוני מוצלל ואשר מצטרפות יחד (לתפיסתי) למסר האוצרותי הבא: "לי, מ.ג'וני, אין שום עניין וכוונה להציג לכם את שמתרחש בגלריות ובמוזיאונים. פשוט, נשבר לי מכל אלה. אצלי לא תקבלו אפוא את מנת הכוכבים, המותגים, מושאי המסחר ויחסי הציבור. אני נוטש אפוא, תודה לאל, את עולם האמנות שלכם ויוצא לי אל שוליו ההזויים, אלה שלמדתם להכיר בעשוריים האחרונים תחת השם 'אווטסיידר ארט'. אני אציג לכם כל מיני תימהונים, חובבים, מתַקשרים, מיסטיקונים, מאיירים שוליים, מכיירים בלתי מזיקים; אני אציג לכם ציורים אנתרופוסופיים של רודולף שטיינר, ציורים ארכיטיפיים-פסיכואנליטיים של קרל יונג, ציורים של חולי רוח, של עיוורים, של כל מיני פסיכים, אובססיביים, סרבני חוק, אספנים ביזאריים, וכו'. אני אציג לכם את כל אלה, כי אצלם אני עוד מאתר את הביקוש אחר הרוח, את התמימות ואת האותנטיות, שאתם – שם בעולם האמנות – איבדתם."

 

read more »

ספטמבר 21, 2013

התערוכה החשובה באמת בוונציה 2013

           התערוכה החשובה באמת בוונציה 2013

 

ונציה, יום ב'. זה עתה הגענו. הביאנאלה סגורה היום, תודה לאל. את השעות הבאות נקדיש אפוא לצליינות נאצלת הרבה יותר מזו של מקדשי הז'ארדיני: נעלה לרגל לתערוכה המשוחזרת של "כאשר גישות הופכות צורה" (When Attitudes Become Form). תערוכת התערוכות. אֵם כל התערוכות. התערוכה המושגית הראשונה, 1969, הקונסטהאלה של ברן, אוצר: הארלד זימן. שנה אחת קודם לתערוכת "אינפורמציה" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק; שלוש שנים קודם ל"דוקומנטה 5", שהלמה בנו את הלם המושגיות.

 

הפלמ"ח שלי. עשרות שנים שאני קורא, כותב ומרצה על התערוכה הזו. עכשיו, בדרכי אל "פונדָציונֶה פרָאדה", אני מכין את עצמי לפגישה עם רגע היסטורי מכונן. שהחיינו וקיימָנו.

 

במקורה, שמה המלא של התערוכה היה: "חי בראשך: כאשר גישות הופכות צורה. עבודות-מושגים-תהליכים-מצבים-מידע." 44 שנים מאוחר יותר, ברקע האקט של שחזור התערוכה עומדת קרן פול גֶטי מלוס-אנג'לס, זו אשר אליה הועבר ארכיונו הענק של הארלד זימן (2005-1933). מכאן ואילך, התערוכה של 69 הפכה ל"אובייקט", מין "רֶדי-מֵייד" בר הצבה בחללים שונים. בבחינת "רדי-מייד", התערוכה שוחזרה בוונציה על סך חלליה הארכיטקטוניים המקוריים, ש"נכפו" על הארמון הוונציאני העתיק, Ca' Corner della Regina. וכך, מספר עבודות, שלא ניתן היה לאתרן, מסומנות בחללי ונציה בצילום זעיר המודבק על הרצפה במקום המדויק בו היו אמורות להתמקם.

 

read more »