עוד ועוד אמניות ישראליות מותירות עלי רושמן בעת האחרונה; פחות מכן, אמנים. ואלה מהאמנים הזכרים שמותירים עלי רושם – הם "נשיים"-לכאורה יותר בעבודתם, משמע – עדינים, רכים, נוגעים קלות, שקטים. כזה היה בעבורי, אולי אתם זוכרים, יואב וינפלד. כזה הוא אריאל שלזינגר.
אני אוהב לא מעט מעבודותיו של אריאל שלזינגר, אמן של גלריה "דביר". גיליתי אותו ב- 2007, כשהציג את "חרדת הנייר הלבן" – צמד דפים לבנים, קטנים, נשענים זה על זה ב"עמידה", כשהם מונחים במרכז לוח-עץ נע, המוצב על ארבע פחיות. ההישענות ההדדית הרפה, השבריריות והמינימאליות ה"ענייה" נראו בעיניי כפיוט חזותי מאד אנין ורב-אסוציאציות. מאוחר הרבה יותר, ראיתי במוזיאון ישראל את "הנער" – עבודה מ- 2018, המאזכרת את סרט שבירת זגוגיות-החלון של צ'רלי צ'פלין והנער: תצלום של חלון-זכוכית ממוסגר בזכוכית שבורה…
אריאל שלזינגר מעורר בי סקרנות, ומעקב אחר עבודותיו – בין בצפייה ישירה ובין בצפייה בתיעוד מצולם – מפגיש אותי עם שורה ארוכה של עבודות שבמרכזן אש, אך אש נשלטת, מרוסנת, אש יוצרת לא פחות משהיא מכלה.
שלזינגר נוקט באש כפי שאמנים אחרים נוקטים במכחול. כך, כבר ב- 2007 הציב על לוח-עץ נע שני מציתי סיגריות, האחד ליד השני. השניים דלוקים וצמד להבותיהם מתאחד ללהבה משולשת משותפת אחת. עבודה זעירה, בה – שוב – "שיתוף-פעולה" (כמו שני הניירות) מוליד כוח, אך – כתמיד אצל שלזינגר – כוח רך, זעיר, מאופק מאד. ובה בעת, אש שמסמנת סכנה. כמו בעבודת-הווידיאו מ- 2011, בה מצית האמן גפרורים, הנשרפים עד תומם בעודם בידו, עד לנקודת הכוויה. היצירה כתהליך של פיחות (שריפת הגפרור) ונטילת "סיכון", אף כאב, אבל בהקטנה.
ב- 2010 הציג אריאל שלזינגר ב"דביר" את תערוכתו, "פרש-רוח-הרפאים" ((Ghost Rider: בין הכיסאות, השולחנות, הארונות, הגזיות, התצלומים ושאר האובייקטים – הנערמים-מוטים-הפוכים-נשענים זה על זה וכו', שעוצבו כמיצב "אנדרלמוסיה" (כאילו רוח-רפאים חוללה שמות באולם), חזרו בקבוקים הניצבים על רצפת הגלריה ונר בוער בראשם. היה משהו ריטואלי בנרות הדולקים, אך גם משהו מהעמדת הגלריה בסכנת שריפה (ראו הרהיטים הרבים). ב- 2014 כבר הפך הריטואל לאסתטיקה של כיליון-יצירה: שטיח פרסי קיים דיאלוג "דקורטיבי" עם עיצוביו המקוריים של השטיח, כאשר שריפתו בידי האמן עוצבה באנכים מקבילים של חורים ו/או כתמי פיח. את הרעיון פיתח שלזינגר בעקבות ביקור במוזיאון "פרגמון" בברלין, בו צפה בשטיח טורקמני עתיק שנפגע משריפה במהלך הפצצת בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה. מעתה, יצר האמן הצעיר סדרת שטיחים מחוררים באש (אחד מהם ראינו במוזיאון הרצלייה) ובשיחה עמו בקטלוג בבאזל, 2014, אמר:
"…לאחרונה מעסיק אותי הרעיון של אסונות. אסונות משחררים את האובייקטים מהפונקציה שלהם, או מחסלים את ה'נכונות' של האובייקטים לציית לייעוד שלהם, וכך האובייקטים שלי נוכחים ועדיין מתפקדים אבל התפקיד שיועדו לו הסתיים. […] יש משהו חבוי מתחת לפני השטח של הדברים; התחושה שלי היא שהוא רק מחכה לעלות, לפרוץ, להופיע. אסונות הם דרך אחת לגרום לזה לקרות, תאונות כהזדמנות."[1]
2016 הייתה שנה עתירת אש ביצירת אריאל שלזינגר: היו בדלי-סיגריות כבויות בתוך קן של בולבול. והיה גביע-יין, מלא בחלקו, ניצב על הרצפה כשהוא מוטה ונשען על נר דולק. ככל שהנר ינמיך קומתו בבעירתו, כן יטה-מטה יותר הגביע עד… שהיין יישפך ויכבה את הלהבה… פעם נוספת, ההישענות הרופפת; ופעם נוספת, הברית והתלות ההדדית בע"מ של כוח-חיים (היין) והכיליון (האש). ובאותה שנה – קנבס שרוף (140X200 ס"מ): שתי-וערב של רצועות בד חרוכות (מתוחות יחד על מסגרת-עץ). מעין מלאכת-יד ("נשית"?) דקורטיבית, אך כזו שטעונה בכל מה שאש מטעינה בהכרתנו. הקנבס – בד הציור – הושמד על-מנת לקום מהמתים בגלגולו הפרימיטיביסטי החדש.
ב- 2017 המשיך אריאל שלזינגר להעמיד גלריות ומוזיאונים בסכנת שריפה: על רצפת הגלריה סידר מעגל קטן של אבנים יצוקות בארד, במרכזן קומץ עץ המזין להבה. מדורה בגלריה. באותה שנה, פסל-ראש (ארד) שמצא הונח על רצפת הגלריה, כאשר בשקע-העין שלו מעט שמן ופתיל בוער. ובתערוכה במכסיקו-סיטי שבעה בלוני-גז לבנים, שצינורות שחורים מתפתלים מהם ומבעירים אש במרכזן של מסגרות-עץ המוגבהות-מעט מהרצפה.
את העבודות האחרונות הללו לא ראיתי אלא בצילום. לעומתן, את עיתוני "הארץ" החרוכים (2018) ראיתי בתערוכת "דברי הימים" ב"מינוס אחת", תל אביב. כאן יצר שלזינגר קרעים בגיליונות העיתון באמצעות שריפתם בזוגות (בתבנית אלכסונית של חרירים), תוך שהוא יוצר "מעשה תחרה הנע בין המרהיב לנורא".[2] ופירטה האוצרת:
"כל עבודה מורכבת משני גיליונות של עיתון יומי […], שזורים האחד בשני כמעשה שתי-וערב, ארוגים יחדיו בלהבה […]. הדימוי בעבודות האלה נוצר מן ההרס, מהשריפה המעכלת חלקים מנייר העיתון […] אך גם מן ההשלמה האחד את השני. […] ההרס והקרעים שבתשתית היצירה יצרו תמונה טקסטואלית חדשה מן ההיתוך בין שני הגיליונות…"[3]
עתה, ב- 2019, יצר שלזינגר את "באורך זרוע" – יציקת (ציפוי?) אלומיניום של ענף יבש (באורך זרוע), המונח על רצפת הגלריה, שעה ששקע הסמוך לראש-הענף משמש כמנורת-שמן ובה פתיל בוער. וישנה עבודה נוספת, שאיני יודע מתי בדיוק נוצרה, המורכבת ממיכל חלוד, בתוכו מים ומעליהם שכבת שמן, שבמרכזה צף נר דולק. וישנה גם עוד עבודה שתאריכה אינו ידוע לי, המורכבת משרידי אופנוע שרוף לחלוטין, הממוסגרים במסגרת ברזל.
אריאל שלזינגר מדליק נרות-זיכרון שהם נרות למתים. הנרות דולקים בנסיבות לא צפויות, אף פרדוקסאליות (אש-מים, אש-יין), אך מתעקשים להעלות רוחות מתים, לזכור אסונות. וגם כשהנר מומר באקט של שריפה – ממדורה על הרצפה ועד להבערת שטיח או עיתון – דומה, שתודעת קטסטרופה, שהיא זיכרון והיא חרדה מפני הצפוי, תלויה ועומדת ביצירתו. שלזינגר מעבד אימה לאמנות, אך עושה זאת ללא פאתוס וללא תרועות וגנריות, אלא בטון חרישי. רק השוו לחוויית האש-מים בקרוסלה הרב-צבעונית (לשעבר) של יעקב אגם.
[1] הציטוט מקורו בקטלוג תערוכת "דברי הימים", אוצרת: אפרת לבני, "מינוס אחת", 2019, עמ' 51.
[2] אפרת לבני, שם, עמ' 19.
[3] שם, שם.
המחסן של גדעון עפרת 