קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

אלי שמיר: העמק והבכא

                

בל תלכו שולל אחר היופי המכשף של עמק-יזרעאל המתגלה לעיניכם בציוריו הפנוראמיים של אלי שמיר. מלכתחילה, כשעדיין התגורר בירושלים, השנים בהם למד ב"בצלאל" ולאחריהן, כבר אז הסגירו נופי העמק של שמיר אותות מצוקה מורבידיים. כי כבר בראשית שנות  ה- 80, באותם ציורים חומים, כהים, ארכאיים, מיתיים, טוטמיים, "אליליים"[1] – כבר בהם שָרתה רוחו הטראגית של הקורבן: הטוטמים המונומנטאליים האפלים, שניצבו בלב העמק ומבעם אטום, כגוזרי-גורל (אלי שמיר: "התייחסתי אל הפסלים של איי הפסחא. אלו דמויות חזיתיות, טוטמיות, הניצבות חסרות-ישע מול אימת האוקיאנוס והחורבן האקולוגי."[2]); או – הפיגורה הכחולה (בת דמותו של האמן) הקורסת בשדות בציור "משפחה ביום חמסין" (1983); או – החשכת מלקטי הבצל והעמק כולו (בציור מ- 1984); או – ערטול ההולכים לעקידה לרקע העמק (1985); גם עירומם של אחרים (כנידונים לתנטוס, יותר מאשר לארוס) לרקע  אותו נוף מרהיב (1984) – כל אלה הטעינו את עמק-יזרעאל של שמיר בצללי הבכא.

בהתאם, הווריאציה האופקית של שמיר על אשת-"המעיין" של דומיניק אנגר (בציור "שני מעיינות בעמק יזרעאל", 1984): אותה עלמה שניצבה עירומה בציור המקורי של אנגר (1856-1820) והגירה מים מכדה, עוצבה עתה במאוזן ובהכפלה (וללא הכד!) והייתה משל לעמק שאזלו בו מים חיים וארוס:

"בציורים המוקדמים, הציורים ה'חומים' מאמצע שנות השמונים, האדמה מצטיירת לא כאובייקט נפשי מזין או מנחם, אלא כמשהו חונק ומאיים. היא קוברת את הדמויות ומחלחלת לתוכן, והן בעצמן נראות פעמים רבות כעשויות מאדמה. […] אפילו הרוקדות על אדמה זו, בציור 'ארבע רוקדות במעגל' – ריקודן אינו ריקוד של שמחה. לפעמים הם מזכירות לי את האנדרטה לזכר הנופלים בכפר יהושע…"[3]

על פניו, אלי שמיר מזמין אותנו אל "העמק הוא חלום": הפנוראמה נפרשת נגד עינינו כאידיליה, על שדותיה הפוריים, בריכות הדגים הצלולות, ההרים המכחילים באופק. אך, האמת היא, שהכוחות המיתיים ממשיכים לאיים על שלוות הנוף המלבב. ראו את הציור "פרספונה" מ- 1992: מלמעלה, שדות העמק, עננה שחורה וכבדה רובצת מעליהם; מלמטה, מבנה של ירידה למקלט. פרספונה היא מלכת השאול, רעייתו של האדס, מלך התופת, שחטף אותה. על פרספונה נגזר לבלות חצי שנה בעולם התחתון וחצי שנה למעלה, על פני האדמה. יציאתה באביב מבשרת פריחה וחיים חדשים לאחר חודשי הכפור והחידלון. בציורו, אלי שמיר חיבר את האדס ואת העמק באמצעות רישום דק ואדום של רימון (זהו הרימון, ששישה מגרעיניו נגסה פרספונה בניגוד לאיסור האכילה שציווה עליה זאוס). בעבור שמיר, הרימון הוא סמל של מחזוריות, זו של פרספונה וזו של הטבע. על עמק-יזרעאל נגזרו מוות וחיים לחילופין.

ב- 2000 חזר אלי שמיר מירושלים לכפר-יהושע, מקום הולדתו, ומאז הפך נוף העמק לתעודת-זהות אמנותית שלו. ב- 2009 כבר תוצג במוזיאון תל אביב תערוכתו, "עמק – בדרך לכפר-יהושע" (אוצר: דורון לוריא). אלא, שאותו נוף שבתחילה קוסם לנו ומרנין את לבנו בבחינת "הנשגב" (וללא ספק, גודל  הפורמט של הציורים תורם לאפקט היונק אותנו פנימה לתוכם), מתגלה בהמשך כמלנכולי, אם לא כאלגיה לעמק. ראשית –

"השמים במרב ציורי הנוף האחרונים של שמיר מתוארים בקשת צבעים תכלת-אפרפרה; הם מלאי אובך, מטושטשים ואולי אפילו מחניקים. האובך שולט בכל: מטשטש את הכול, ויוצר אצלנו מעין 'מקסם שווא' שבו הכול מתמסמס."[4]

ואז מתגלות לנו ה"גוויות", המפורשות והסמליות שבייצוג העמק, בדומה להסתתרות המוות בנופיו הארקדיים של ניקולא פוסן.[5] בציור "שור מת  בנוף" (2000),  גווייתה הנפוחה של החיה העוצמתית שרועה אין-אונים לרקע השדות וההר וכמו מקרינה עליהם את צחנתה:

"את  הציור 'פר מת' [….] ניתן לקרוא כייצוג של גוויעתו של אתוס העמק המיתי, הכרוך ללא הפרד בדמות האב. […] גם לאחר קריסתה ומותה, קשה שלא לחוש עדיין בנוכחותה הפיזית האימתנית של חיה אפּית זו, שממשיכה למלא את שטחו של בד  הציור ואינה מרפה."[6]

בציור "עמק יזרעאל מגבעת שמרון" (2002) – "…נתפסת העין, מלבד לנוף המרהיב ולחלל הפתוח המואר בלהט עז, לריקנות הרבה ולהיעדר תנועה ו/או כל דמות אדם או חיה בנוף: החיים הופקעו מהעמק. לא פחות  מכן, העין מתמקדת בעצי-השיטה המצוירים בקדמה: אלה הם שיחים נדירים ביותר באזור גיאוגרפי זה, והאמן מספר שה'פליטים 'הללו הגיעו לכאן בדרך-לא-דרך ו'נתקעו' במקום שאינו מקומם. אף להפרות את עצמם אינם מסוגלים, מלבד הצמחתם העצמית משורשיהם. המטפורה ברורה. העמק הופך, בהתאם, למקום של גלות. מבחינת א.שמיר, ציור הנוף הנדון הוא 'ארכיאולוגיה של העתיד', מעין מצבה לעמק שחלף מן העולם."[7]

אפילו הציור "שתילי איקליפטוס" (2002) מציב בקדמה צמד עצים אמביוולנטיים: האיקליפטוס כמזכרת למפעל החלוצי של ייבוש הביצות בעמק; אך גם האיקליפטוס כעץ זר, לא שייך, שמקורו הרחק מכאן. בציור אחר, מ- 2015, קוצים מאכלסים את קדמת-הבד וכמבוא לחמדת העמק. הנה כי כן: שוב ושוב, העמק של שמיר הוא אתר של חיים ומוות: הציור "פרידה" מ- 2012 מציג את אבי-האמן, שהלך לעולמו שנה קודם לכן, כשהוא בגבו אלינו (ואל כפר-יהושע) והוא פוסע בשדה נשען על מקלו בדרכו האחרונה. ב"נוף עם ברושים כרותים" (2010) מוצג העמק בסימן הכריתה, המוות.

עמק-יזרעאל של אלי שמיר זרוע קברים: "עמק יזרעאל עם קבר שיך אברק" (2012); "תל קסיס" (קשיש) (2012) – התל כמקום קבורתו של  יישוב קדום מתקופת הברונזה; "מצבת הטייס עם דפנה ושירה" (2009)[8] , ועוד. עמק אמביוולנטי: מחד גיסא, זהו הבית, המקור, ההוד, העוצמה, השדות החרושים הממתינים לזריעה ונביטה. אך,מאידך גיסא, זהו מרחב מלנכולי ("שיר-ערש לעמק" – 2009-2008: 5 נשים שרות בליווי אקורדיון שיר-ערש לעמק לקראת הלילה היורד…): זהו מרחב רוחש חורבות, סכנות ומתח סמוי של עוינות (מראה ג'נין מרחוק בציור מ- 2007, או ציור העמק במבט מאום-אל-פאחם – 2006. והשוו גם לציור הנופים מ- 2015-2014 של המבטים ללבנון, מצרים וירדן).

ועתה התבוננו ב"דיוקן עצמי נופל מהשמים" (2009): דמותו הזעירה של האמן צונחת ממרומים אל אדמת העמק. כישלון הנסיקה של פאיתון/איקרוס, התרסקותו ומותו של הבן,  יובן אולי כביקורת עצמית של האמן, אך גם כתמרור אזהרה מפני "הגבהת-יתר" של העמק.

הדואליות הערכית הקיומית מלווה את יצירת אלי שמיר לאורכה. אזכיר את שני המוניטורים שהציב ב-  1994 בתוך אחד מאוהלי "אירועי תל-חי": באחד הוקרן "ים-המוות" ובשני "הים-התיכון". הוסיפו: עץ אלון (סמל לעוצמה ושורשיות, שאפשר לזהותו גם עם דמות האב בציורי  שמיר) לעומת הברושים הכרותים; או, אדמה כנגד שמים. צדק אפוא רון ברטוש כשסיכם ב- 2013:

"מטולטלת יצירתו של אלי שמיר עודנה תלויה בין קוטב האידיליה לקוטב האלגיה. היא אינה פונה לצד זה או אחר, כי אם משרה שלווה בתמונה האלגית, ונוסכת תוגה בהתרחשות האידילית – ממזגת בין הקטבים."

*

לא, בל תלכו  שולל אחר היופי המכשף של עמק-יזרעאל המתגלה בציוריו הפנוראמיים של אלי שמיר.


[1] גדעון עפרת, "אלילי העמק של אלי שמיר", "קו", מס' 7-6, 1984, עמ' 63-60.

[2] "שיחה בין אלי שמיר וגליה אורי", בתוך קטלוג תערוכת "אלי שמיר, כפי יהושע, עמק יזרעאל", הגלריה לאמנות במרכז ההנצחה, טבעון, 1998, עמ' 10.

[3] גליה אורי, שם, שם.

[4] אליק מישורי, "אלי שמיר: האדם אינו רק נוף מולדתו", קטלוג תערוכת אלי שמיר בגלריה "אלון שגב", תל אביב, 2004, עמ' 10.

[5] גדעון עפרת, "ניקולא פוסן: נוף עם מוות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 22 בינואר 2011.

[6] איה לוריא, "זמן דיוקן", בתוך קטלוג תערוכת "אלי שמיר:גבולות המבט", מוזיאון הרצליה, 2020, עמ' 13.

[7] גדעון עפרת, בתוך קטלוג תערוכת "שיבת-ציון: מעבר לעקרון-המקום", "זמן  לאמנות", תל אביב, 2003-2002, עמ' 65-64.

[8] גדעון עפרת, "אלי שמיר: מצבת הטייס", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 במאי 2020.

קטגוריות
Uncategorized

מה שצריך

                                מה שצריך

ובין הפגנה להפגנה, בין הכיכר, הצומת והגשר, שבה ועולה שאלת "מה שצריך".

אם ה"צריך" מקורו בפעל הצריכה (צר"ך), כי אז ברור לנו, שלא כל מה שאנו צורכים הוא מה שצריך… כי, לעומת הצורך ההכרחי והראוי, ישנו הצורך שאינו הכרחי ואינו ראוי. הן, נודה: מצרכים רבים שאנו צורכים גובלים בנזק (בריאותי, סביבתי וכו'). ובמילים אחרות, ממש ההפך ממה שצריך.

אם כך, מהו "מה שצריך"? אולי, בתרגום לאנגלית נלמד משהו ממהות ה"צריך": ""need. המילה האנגלית מטעינה את הצורך בחומרה. שכן, כידוע, "need" הוא לא רק צורך אלא גם צרה (a friend in need…) . החומרה אף מחמירה משאנו עוברים לצרפתית, ל- "il faut" (מהפעל falloir , ששורשו האטימולוגי, תתפלאו, במונח "וולגרי"), ל- "besoin" (שקשור לפעל soigner – לדאוג ל…) ול- "doit" (משורש  devoir  – חובה). עתה, ה"צריך" הוא המענה הדחוף למדאיג (דהיינו, עסקינן בצורך, שאם לא ייענה במהרה – הוא  יגרום למצב מעורר דאגה). כי "צריך" הוא ההכרח והחובה המיידיים  לדאוג ל…

בהתאם, בגרמנית,  "Notig" – צריך, נחוץ, הכרחי (המונח המקביל,  "Brauchen" – הוא רך יותר, באשר שורשו האטימולוגי ב"שימושי", קרוב למה שאנו קוראים "צריכה").

או חוזרים אפוא ושואלים: "מהו מה שצריך?" תאמרו: מה שצריך הוא מה שדרוש. עתה, כבר הגענו אל ה"דרישה", לפעל  דר"ש, שמציין חיפוש, חקירה, בקשה עיקשת. רוצה לומר, ה"צריך" בבחינת "נדרש", מה שתרים אחריו בעיקשות. ואפשר גם תאמרו:  מה שצריך הוא מה שנחוץ: "נחוץ" משורש נח"ץ – לחץ, דחיפות. רוצה לומר, ה"צריך" בבחינת זה שלוחץ ותובע פתרונו המהיר. מוכּר לנו, הלא כן?

ואז תוסיפו: "מה שצריך הוא מה שראוי". ה"ראוי", משורש רא"ה, מחבר את מה שנראה לעין עם המלצה ערכית-מוסרית. מעולם לא שידכה השפה העברית את החזותי ואת המוסרי כפי שעשתה בפעל רא"ה. הכרנו, מובן, את זיווג המבט עם ההכרה: התבוננות = תבונה, "הסתכלות" = הכרה רוחנית גבוהה; ברם, הפעל רא"ה כבר קושר את המבט, הן לראָיה והן לנבואה (ה"רואה").

"מה שצריך" הוא, אם כן, לא רק מה שנחוץ בדחיפות, אלא גם מה שניצב גבוה במדרג הערכים.

אך, מיהו שקובע את המדרג הערכי? לבטח, אין הכוונה להכרעה סובייקטיבית של הפרט בינו לבין עצמו. שבמפורש, ה"צריך", שאודותיו אנו סחים, עניינו התעלות הפרט מחוג צרכיו הפרטיים אל אמת-מידה כללית וטרנסצנדנטית. כלום המדרג החברתי המוסכם הוא-הוא קנה-המידה ל"ראוי" ול"צריך"? השמרן יענה ב"הן". האדם החופשי  יתנגד, בהצביעו על נורמות חברתיות פסולות, הזכורות מהיסטוריה וגיאוגרפיה קרובות ורחוקות. ה"ראוי", יטען האדם החופשי, מתקיים רק במתח החי בין "מבט"-היחיד ל"מבט"-החברה. אם ורק אם מבטו של היחיד הוא מבט כראָיה וככושר נבואה, מבט הרואה פנימה, לתוך-תוכו של המבט החברתי, מבט דואג.

וזהו "מה שצריך": מבט רוחני חודר, חופשי, ביקורתי, דואג, אמיץ, חולם, צופה עתידות.

עתה, כבר התקרב מאד מבטו הביקורתי של היחיד למבט האמן. כי ה"צריך" של האמן מחויב אף הוא במבחן ההתגברות על האני וההתעלות מתוך חירות לספירה  חלומית עתידית. לאמור: ה"מה שצריך" האמיתי, הראוי, הופך את כולנו לאמנים בסימן חזון החברה כיצירת אמנות.

קטגוריות
Uncategorized

מה שחשוב

                                מה שחשוּב

דווקא בימים אלה, שעה שההוויה מיטלטלת, האדמה רוגשת, ומה שרק אתמול היה יציב כבר אינו עוד כזה, ימים בהם מועקת ההווה מהולה בחרדת-המחר, והקיום דומה כתלוי על בלי-מה, דווקא בימים אלה חשוב לחשוב על מושג ה"חשוּב".

כי, מה, בעצם, חשוב באמת? האם חשיבות למילים הללו שלי? כלום חשיבות להישארותי כאן? והאם חשוב לצאת להפגין? וכלום חשוב לציית לתקנות? והאמנות והתרבות – האם הן חשובות? וכו' וכו'.

וכבר ברור, שלא בחשיבות פרגמאטית/אינסטרומנטאלית מדובר  (דהיינו, לא בחשיבות חבישת כובע בשמש, או חשיבות הכנת הרכב לחורף וכו'), כי אם בחשיבות עקרונית יותר, ערכית יותר, מופשטת יותר; כזו שמעל-ומעבר לרגעי ולקונקרטי; כזו שעניינה הרוח.

ובהעלותנו את שאלת פשר החשיבות, האם אין התשובה נחבאת לה כבר בצללי לשוננו? כי, ראו מה מופלאה העברית, שזיווגה לה את החשיבות ואת המחשבה, והעמידה את השתיים על שורש אחד – חש"ב. וכאילו אמרה לנו שפתנו: "חשוב" ו"נחשב" הוא מה שהינו במחשבה, מה שנחשב במחשבה. אהבה? משפחתיות? בית? אמנות? וכו' וכו' – חשיבותם של אלה וכל השאר בהיותם מושג נפעל, פעיל ומפעיל בהכרתנו, ברוחנו, ואת רוחנו. בדומה ל"התפעלות", שמקורה הלשוני-מושגי בפעולה, בהפעלה (וכלום אין קרבה בין מה שחשוב לבין מה שמעורר התפעלות?). ומה פירוש "להתחשב", אם לא לחשוב על האחר ולחשוב את האחר?

ועוד חישבו-נא על המילה important ושאלו את עצמכם מה בינה לבין המילה import? והכוונה, כמובן, ל- import במובנו הלינגוויסטי, קרי – תוכנו של מושג, המסומן שלו. ומה בין המילה הגרמנית Wichtig – חשוּב – לבין המילה Wicht, שפירושה משקל? והרי גם בעברית, החשוב הוא "בעל משקל". אך, מהו הקשר הלשוני-מושגי בין "משקל", כמציין מאסה חומרית, לבין "לשקול" במשמעות של לחשוב, להשוות בהכרתנו ערכים? וכיצד נפשר כאן בין החומרי לרוחני?

החשוב הוא בעל הערך. המילה "ערך" יכולה לציין אומדן יחסי (בדומה ל"חשב", החשב הכללי, המופקד על מחשבת ספירה. "חשבון" ו"חשיבה", הה לנו עוד צמד-חמד), אך היא גם עשויה לייצג מחשבה – מושג או אידיאה (ערך מילונאי, ערך אנציקלופדי וכו'). והנה שבנו אל זיקת החשיבות והחשיבה: כי "בעל ערך" הוא זה שמושג בהכרתנו וזכה לאישורה.

ואז אנו מגיעים אל האמנות כאל מלאכת מחשבת. אמנות טובה היא מלאכה שמחשבה בה, אמנות נחשבת. לא במקרה זוהה בצלאל בן-אורי עם מלאכת-המחשבת ועם רוח-החוכמה האלוהית: "…ואמלא אותו רוח אלוהים ובחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשוב מלאכות…" ("שמות", לא, 2-1).

יוון העתיקה הניחה את היסודות הפילוסופיים לדואליות של הממשות והאידיאה: אפלטון, כזכור, הדיח אותנו מעולם האידיאות רק בכדי שניזכר בהן, נתגעגע וננסוק אליהן בחזרה באמצעות היופי. אריסטו, כידוע, הלביש את האידיאות בחומרים ובצורות (כך בטבע וכך בתרבות ובאמנות). מאות שנים אחריו, ינסח זאת היגל במונחי תנועת הרוח האוניברסאלית הלובשת בזמן קונקרטיות חושית, באמנות בין השאר. אידיאה, רוח, מחשבה (במובנה הרחב, זה שאינו מבחין אותה מתבונה). מידת הקונקרטי (חומרי, גופני, חושי) כמידת הרוח, המחשבה. זוהי האמנות ה"חשובה", זוהי האמנות ה"נחשבת".

ועתה, שובו ושאלו את עצמכם: האם מילותיי אלה חשובות? רק אם הן נפעלות ממחשבה ומפעילות מחשבה לעומקה. האם חשוב לצאת מהבית ולהפגין, ולו גם בניגוד לתקנות? רק אם ההפגנה היא תוצר של רוח שדוכאה, מחשבה שהותנעה ותכליתה אידיאית (אידיאו-לוגית). האם להישאר כאן? רק אם להיותי פה משמעות וטעם לרוחי החופשית. לא אשאר כאן אם ה"כאן" הוא "לא לרוחי". וחשיבות האהבה? רק אם רוח לרוח תהיינה אחת. ובית? רק אם הבית מייצב את הרוח הסוערת.

האם האמנות חשובה? אני חושב שכן.