ספר אריה לובין

 

 

א ר י ה   ל ו ב י ן

 

 

 

                               תוכן עניינים

 

מבוא

קורות חיים

בראשית

שיקאגו: עבודות מוקדמות   1922-1919

תל אביב: מכתבי לובין 1925-1923

הקוביזמים של לובין 1928-1924

פיגורות מונומנטאליות 1928-1924

המהפך 1929

נופים, שנות ה- 40-30

צפת: 1948

תל אביב: עם הפנים למזרח

הפשטה

צוואות

 

 

 

 

                                     מבוא

 

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית מייחסת לאריה לובין תרומה אמנותית חשובה המוגבלת ברובה למחצית השנייה של שנות ה- 20 (של המאה ה- 20). רוצה לומר, מתוך 57 שנות עשייה אמנותית פורייה של לובין בישראל (מ- 1923, שנת התיישבותו בארץ, ועד ל- 1980, שנת פטירתו), 50 שנים נותרו ללא משקע היסטורי של ממש; וזאת מבלי להתעלם משבחים רבים שזכה להם, לאורך דרכו, בביקורות אמנות (לצד הסתייגויות מפרק הציורים בעשורים האחרונים לחייו, פרק שהוערך לא אחת כמנייריסטי. ראו להלן).

 

העובדות מדברות בעד עצמן: אף לא ספר אחד נכתב, נכון לעכשיו, על יצירת לובין. גם מספר הקטלוגים של תערוכותיו דל מאד, 3-2, לא יותר, ואף הם "עניים" (לרבות זה שראה אור ב- 1968 לרגל הרטרוספקטיבה של לובין במוזיאון תל אביב).הנה כי כן, כשהוצגה ב- 1998 במוזיאון תל אביב מגא-תערוכת אוסף האמנות הישראלית של יוסף חכמי, לא נכלל בה אף לא ציור אחד של לובין. במקביל, נוכחותו של האמן בספרי ההיסטוריה של האמנות הישראלית מאד לא יציבה: בעוד בשתי המהדורות של "ציור ופיסול בישראל", ספרו של חיים גמזו (1951, 1957) הוא מככב בהתייחס לתקופות שונות ביצירתו, הרי שבפרק שכתב יונה פישר בספר "אמנות בישראל" (1963) מצוין לובין בחסכנות מֵרבית (בתערוכה החגיגית שאצר ב- 1972 במוזיאון ישראל, לקראת חגיגות ה- 25 שנים למדינה, "מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע", לא כלל יונה פישר אף לא עבודה אחת של לובין). ספרו של רן שחורי מ- 1974, Art in israel, התעלם אף הוא כליל מציורי לובין. בשני פרקים מתוך הספר "סיפורה של אמנות ישראל" (1980), שנכתבו בידי דורית לויטה, כבר צוין לובין שמונה פעמים, עם דגש על תרומתו למודרניזם המקומי המוקדם, אך גם בהתייחס לציוריו הסזאניים משנות ה- 40-30. בספר, Hundred Years of art in Israel, ספרו מ- 1998 של מחבר שורות אלה, הושם דגש על תרומתו של לובין למודרניזם הארצישראלי המוקדם, אך גם צוינה זיקה חולפת למודיליאני בשנות ה- 30. ב- 2007 ראה אור במילאנו שבאיטליה ספרו של אמנון ברזל, Israele Arte e Vita, 1906-2006, ובו לא שום התייחסות מילולית או חזותית ליצירת לובין. יגאל צלמונה, שבאורח מפתיע ומשמעותי, לא כלל את לובין בתערוכת "קדימה: המזרח באמנות ישראל" (1998) – העניק ללובין מקום מכובד בספרו "100 שנות אמנות בישראל" (2010), אך רק בפרק המודרניזם של שנות ה- 20, הערכה שבלטה עוד ב- 1985 בתערוכת "סימני דרך באמנות הישראלית, בה ציין צלמונה רק את ציוריו ה"פוריסטיים" של לובין (ממחצית שנות ה- 20) בבחינת ציון-דרך מקומי.

 

כותבי קורות האמנות בישראל היו ערים לפער בין עשייתו השופעת והענפה, זו שזכתה לגיבוי חוזר של הביקורת, לבין היעדר מעמדו בעולם האמנות. ויודגש: רשימת תערוכותיו של לובין בישראל, כמפורט בדפים הקרובים, דלה ואף מאשרת מוסדות תצוגה בלתי-יוקרתיים בחלקם הגדול. כבר ב- 1939, בספרונו, Art in Palestine, נימק אליאס ניומן את התופעה בכותבו:

"בתור בעל אינטלקט עז, הוא תובע רבות מעצמו. מסיבה זו, רק קומץ מבדיו רואה אור בתערוכות."[1]

 

ב- 1941, בספרונו, "האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל", חזר קרל שוורץ על אותו טיעון, ומבלי שיפרסם רפרודוקציה כלשהי מציורי לובין (!), כתב:

"אמן המרבה לחטט ולחפש דרכו הוא אריה (לאו) לובין, שעבודתו טרם יצאה משלב של ניסיונות. כיון שהוא מקפיד בביקורת עצמית נמנע לובין מהופעה פומבית ומסתפק בעבודתו באולפנו השקט."[2]

 

הוסיפו לזאת את סירובו העיקש של לובין למכור מעבודותיו לסוחרים ולאספנים (בין משום שלא נזקק לממון, ובין – כאמור – משום שחזר ועמל כל חייו על ציורים קודמים, תיקן ושינה בטענה שטרם הושלמו. וכדבריו: "צייר לא צריך לפחוד לעבוד הרבה על תמונה ולא לקחת בד חדש") – והרי לנו תמונת נתק מתמשך לאורך חייו בין שפע יצירתו לבין העין הציבורית. אין גם ספק, שרווקותו של לובין לאורך כל חייו אחראית לכך, שלא שום שאר-משפחה ידאג לקידום זכרוֹ. אף עשרות שנים של אחסון עיזבונו הענק במחסניו של סוחר-אמנות ישראלי – לא תרמו להאדרת יצירתו, אם כי עשרות השנים האחרונות ידעו ציורים לא מעטים של לובין שנמכרו במכירות פומביות, מרביתם מאוספים פרטיים.

 

עתה, בספר הנוכחי, ייעשה הניסיון הראשון לסקור ולבחון את ציורי לובין לאורכם ולרוחבם. אכן, ככתוב לעיל, רטרוספקטיבה של יצירת לובין הוצגה ב- 1968 במוזיאון תל אביב, אלא שהאוצר, חיים גמזו, הסתפק במבוא כוללני וקצר (כמקובל בקטלוגים הישראליים מאותה עת). ספר זה הוא מאמץ לתיקון. יובהר: מיאונו של לובין להכיר בהשלמת ציוריו, דהיינו – עבודתו המתמשכת עליהם לאורך שנים ארוכות, אחראית על היעדר תאריכים על הבדים והניירות. אחת ממשימותינו העיקריות היא לסווג את יצירת האמן בסדר כרונולוגי, ככל שהדבר אפשרי. את מהלכנו ההיסטורי-ביקורתי ביכולתנו לבצע כיום בזכות אותו ריכוז של עיזבון לובין באוספו של מיקי תירוש: אלמלא שיתוף הפעולה הידידותי שלו עִמנו, ספר זה לא היה יכול להיכתב. אלמלא תמיכתה, הנדיבה כדרכה, של "קרן עופר לוין לאמנות ישראלית" – ספר זה לא יכול היה לראות אור. לאלה תודתנו העמוקה.

 

ג.ע