פרשת "וישב"
יוסף הוא אחר. הוא אחר מאחיו ואחיו אחרים ממנו. בניה של רחל האהובה על האב – יוסף ובנימין – אינם כבני לאה, בלהה וזלפה. סיבה מספקת לעוינות. מן הסתם, גם קנאת האחים באהבת אביהם לבן-זקוניו יפה-התואר: "ויראו אחיו כי-אותו אהב אביהם מכל-אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום." (בראשית ל"ז, 4). הנה הוא, בגיל 17, רועה עם אחיו, בני בלהה ובני זלפה, אבל הוא – בנה של האחרת, כאמור – עטוי בכתונת הפסים המנקרת-עיניים שתפר לו אביו. אחרות המסומנת בבגד הגנדרני, אף הנשי.[1] היכן הם בניה של לאה (ראובן, שמעון, לוי, יהודה יששכר וזבולון)? כל שיודעים אנו הוא, שיוסף נמצא עם ארבעת אחיו האחרים. האם בני האימהות השונות חברו למחנות שונים? ומה באשר לבנימין הקטן (אף הוא, כאמור, בן-רחל ובבואת-יוסף לעתיד)?
דבר לא ידוע לנו על-אודות מה שהתרחש בשדה; ככל הנראה – הִתאָנוּת והצקה כאלו או אחרות, אך ידוע-גם-ידוע לנו כי "ויבא יוסף את-דבתם רעה אל-אביהם" (שם, 2). כלומר, הלשין. הרי לנו יחסים בין אחים ("אח": שורש אח-ווה), הרי לנו יחסים בין אחים שהם אבות האומה, על תריסר שבטיה, לאמור: יחסים ארכיטיפיים בין אחים. שמא צריכים אנו לחזור אל אחים ארכיטיפיים קודמים, נוסח קין והבל, או יעקב ועשיו? אין ספק: ספר בראשית מנחית מהלומה על אהבת האדם של עמנואל לוינאס ועל קדושת פני האחר הנולדת לכאורה מתוך בדידותו הגולה של היחיד. שנוסחת ספר בראשית היא: אחים = תיעוב הדדי.
אחרותו של יוסף היא אחרות של איש חולם. יוסף בעל החלומות. וככל שהוא חולם יותר הוא מפקיע את עצמו ממקום וזמן של אחיו ומהלֵך במרחבי ה"שָם", כלומר – גולה בחלומותיו. "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו" (שם, 5). האמת היא, שאחרותו של יוסף ניזונה לא מעט גם מיהירותו ומהפרובוקציות שהוא עושה לאחיו, כגון חלום האלומות המשתחוות לאלומה האחת – "אלומתי". ואם לא די בפרובוקציה זו, הנה יוסף מתעקש להמשיך ולספר חלומותיו לאחיו, חרף שנאתם וחרף תיעובם את חלומותיו. והפעם: השמש והירח ואחד-עשר הכוכבים המשתחווים בפניו. בינינו לבין עצמנו, נקל להזדהות עם סלידתם של האחים מאחיהם השחצן, אולי גם הנרקיסיסט. ועם יד על הלב, האם לא היינו גם אנו שונאים את יוסף?
ואז – יציאת הבנים הרועים, בני האימהות האחרות, למרחקים, מחברון ועד לשכם. יוסף אינו איתם. העוינות בוראת מחנות ומבודדת את האחר. האם הייתה זו טעות מצידו של יעקב, שמא קהות-דעת, כשהחליט לשלוח את יוסף לשכם למען ישוב וידווח על מצבם? וצייתנותו של יוסף, האם אף היא קהות-דעת, או אולי התפתות אגוצנטרית לפרובוקציה נוספת? כך או אחרת, עוד מרחוק, משמבחינים האחים הרועים בעמק דותן בצלליתו של אחיהם הניבטת באופק, עם שמלתו הגנדרנית, כבר אז מבקשים הם להמיתו. "ויאמרו איש אל-אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה-יהיו חלומותיו" (שם, 19-20).
יוסף בבור. ראובן הצילו ממוות, אך לא מהשלכה אל הבור. יוסף בבור, מופשט מכותנתו האהובה, כלומר עירום ועריה. איש עירום בבור חשוך. יוסף בגלות. האם לא היה כבר יוסף בבור זה מדי לילה, עת ישן עירום וחלם את חלומו? האם אין חלימת החלום בבחינת ירידה לבור אפל? מה עושה אפוא יוסף בבור? מה הוא חש בו? הכתוב אינו מספר לנו, אך בכוחנו לנחש: אימה גדולה, עלבון רב, ייאוש עצום של בן-תפנוקים; ומי יודע – אולי חלומות נוספים. כי היכן ומתי יחלום אדם אם לא כשהוא בבור?!
ראו את השנאה: האחים יושבים וסועדים לחמם (שם, 25), בעוד יוסף אחיהם נמק בבור הסמוך. היש ספק בלבנו ששום פרוסה לא הושלכה לבור? הנה היא האחרוּת שבפועל: הכחדת האחר, הגלייתו המרבית. גלות מולידה גלות ולא את גילוי פני האחר. גלות מחשִיכה את האחר. מכאן ואילך, מעצים מסלול האחרוּת העוינת והמצמיתה: תחילה, מכירת יוסף למדיינים (או לישמעאלים), ולבסוף – מכירתו למצרים. הסובייקט הפך לאובייקט שסוחרים בו. נטול זהות, הוא נמכר אל זהויות אחרות, רחוקות יותר ויותר מחום-הבית. מבחינת אביו, יעקב, יוסף מת ("טרֹף טֹרָָף יוסף" – שם, 33), אך גם מבחינת יוסף עצמו, מה הוא אם לא אין. זהותו היא מותו. בן-תפנוקים נבחר שהפך לעבדו של טבח, עבד של עבד.
האמת, לפנינו סיפור של עיוורון. סיפור על משפחה המוטלת כולה באפלתו של בור. שכן, כיצד זה לא חשד יעקב בבניו הבאים לנחמו לפתע-פתאום על "מות" אחיהם השנוא עליהם כה? וכיצד לא ריסן את עצמו מול בניו והתבטא בפניהם כמי שמאס בחייו בגין אובדן יוסף ("כי-ארד אל-בני אבל שאולה…" – שם, 35). כלומר, כיצד לא תפש את עומק העלבון שעלב בבניו שעה שהעדיף עליהם בגלוי את יוסף? כלום אין נתבעים אנו להודות באבהות הפגומה, פגומה כמידת המחלה שנגסה באחווה בין האחים? ובלב-לבה של חוויית הבור האפל – הסיפור האחר על יהודה ותמר, והולדת פרץ – שממנו יצמח לימים דוד מלך ישראל, דוד המושיע… הן לימדַנוּ התלמוד שיום החורבן, ט' באב, הוא יום הולדתו של המשיח (בן-דוד)…
"ויוסף הורד מצרימה… מיד הישמעאלים אשר הורִידוהו שמה" (ל"ט, 1). מצרים היא בבחינת בור עמוק יותר שאליו מורַד יוסף. יוסף בגלות, עבד למצרים. גלות טוטלית, שנים על גבי שנים. מעולם לא ניסה לברוח, לחזור אל אביו, אל משפחתו. איש בבור. איש שוויתר על "זהות מקורית". עבד, משמע – נטול חירותו של מי שמבקש להיות הוא עצמו. האם כשהושלך אל בית-הסוהר, בעקבות פרשת אשת-פוטיפר, האם הושלך לבור-אסורים? לבור נוסף? אכן: "…וגם-פה לא-עשיתי מאומה כי-שמו אותי בבור", מספר יוסף לשר-המשקים של פרעה (מ', 15). סיפור על בורות ועל ירידה לבורות. גם יעקב התאבל וביקש, כזכור, לרדת שאולה, ומאוחר יותר יאמר לבניו: "והורדתם את-שיבתי ביגון שאולה" (מ"ב, 38). הבור הוא גלות והוא מוות.
אלא, שיוסף מוּצָא מהבור ("…ויריצוהו מן-הבור ויגלה ויחלף שמלותיו ויבוא אל-פרעה" – מ"א, 14). היוצא מן הבור הוא זה היוצא אל זהותו החדשה. החלפת השמלות היא המשך לתפירת שמלת הפסים, הסרתה והמרתה בבגדי העבד והאסיר. אך יותר מכל, השינוי הגדול בזהותו של יוסף הוא במהפך שמתחולל בו ושהופכוֹ מחולם חלומות לפותר חלומות, לפרשן. שהרי, עוד בבית-האסורים החל פותר חלומותיהם של שר-המשקים ושר-האופים. ועתה, הוא פרשן החלומות של פרעה. בזכות פרשנותו הוא זוכה לשמלה חדשה ("וילבש אתו בגדי-שש…" – שם, 42) ולשם חדש ("צפנת פענח" שם, 45). ועדיין, גלותו חריפה מתמיד. כך, עשרות בשנים. בן שלושים פתר את חלומות-פרעה.
שנים ארוכות נוספות תחלופנה (תריסר מתוך שבע טובות ושבע רעות) בטרם ישוב וייפגש עם אחיו. יוסף בן כמעט ארבעים שנה, נסיך מצרי עתיר-כוח. כעשרים שנה חלפו מאז שראה לאחרונה את אחיו ואת אביו. התקופה – ימי שבע השנים הרעות (שנתיים למניין הבצורת), רעב כבד פשה במזרח-התיכון, ואילו מחסני מצרים – מחסניו של יוסף – גדושים בכל-טוב. עשרת האחים יורדים מצרימה, מותירים את אביהם הזקן עם בן-הזקונים החדש האהוב עליו, בנימין. האם עודנו מאתרים משקעי ריחוק בין האב ובין מרבית בניו במו הותרת השניים בכנען? כך או כך, האחים מגיעים ואינם מכירים את יוסף – "והם לא הכִּירוהו" (מ"ב, 8). חומר למחשבה: לבוש-המלכות שעוטה יוסף מסמא אותם מראיית פניו לאשורן. אפשר שגם אותה שמלת-פסים של פעם סימאה אותם כה בקנאתם העזה, עד כי, בעצם, מעולם לא ראו את פני יוסף.
הן אמרנו: זהו סיפורו של עיוורון. כך או אחרת (נשוב ונענה לעמנואל לוינאס), זהו סיפור על אחים שאינם "מגלים פנים", לא את פניהם ולא את פני האחר. ויוסף? "וירא יוסף את-אחיו ויכִּירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות…" (מ"ב, 7). שפת יוסף אל אחיו היא שפת נקמה. האשמת האחים בריגול פירושה אחד: השלכתם לבור… יתר-על-כן, דרישת יוסף מהאחים להביא אליו את בנימין (תוך הבטחת המעשה באמצעות שמירת שמעון בבית-הסוהר במצרים) משמעה כפיית חזרה על הדפוס של האחים הבוגרים המסגירים אח קטן. הגם, שאמירתו – "לא-תראו פנַי בלתי אחיכם אתכם" (מ"ג, 3) מסגירה רמז (שלא נתפש על-ידי האחים) לגילוי הפנים האמיתיות. לשון אחר: עדיין תקפה התוקפנות בין האח לאחיו.
רק משמלאה כוס הנקמה ואוזנה, ורק בעקבות השפלת האחים פעם אחר פעם כגנבים, עד כדי התנדבותו של יהודה להיות לעבד (במקומו של בנימין הקטן, שנתפס-כביכול בגניבת גביע-הכסף), רק אז הושלם המעגל ההפוך ויוסף מחליט להתוודע.
התוודעות מוזרה: "אני יוסף, העוד אבי חי?". אף לא מילה אחת של רוך, של חום כלפי אחיו ההמומים. אפשר, שהמבוכה היא ההסבר להתגלות אומללה זו, המחזירה באחת את הגלגל אל הקשר האינטימי המקומם בין הבן, יוסף, לבין אביו. יותר מכל, זוהי התגלות לקונית, ישירה, בוטה. הייפלא שאנו קוראים: "ולא-יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מ"ה, 4)? רק לאחר מילות של התרצות, הרגעה וריכוך, יכול יוסף לומר את משפט המפתח: "והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי-פי המדבר אליכם" (שם, 12). "עיניכם רואות": סוף-כל-סוף ראייה, ראיית הפנים, פני האח, פני האחר. לראות את פיו, לראות את הקולות, את השֶמע. הגם, שגם עתה לא ניסחף לאהבת-אדם לוינאסית רבה מדי, שכן אנו יודעים להבין את הנרמז בכתוב: "ויפול על-צווארי בנימין-אחיו ויבך, ובנימין בכה על-צוואריו. וינשק לכל-אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דיברו אחיו אתו" (שם, 14-15). דומה, שעדיין ניתן לאתר סימנים של העדפת בנימין, נפילה על צווארו (כלומר, חיבוק עז), לעומת נשיקה לאחים והמתח המסוים שבין בכיו של יוסף לבין דיבורם של האחים.
כששולח יוסף את כל אחיו בחזרה לארץ כנען להביא את יעקב, הוא מעניק להם מתנות משמעותית ביותר: "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" (שם, 22). הנקמה המתוקה האחרונה: אתם, שרדפתם אותי בגין שמלת הפסים שלי, אתם שטבלתם שמלתי בדם עד כי נחשבתי למת, הנה אתם מקבלים ממני שמלות חדשות ואף מפוארות. אם תרצו: אני נותן לכם שמלות-פסים… והעקיצה לסיום: "ויאמר אליהם: אל-תרגזו בדרך" (שם, 24). אל תריבו בדרך; אל תחזרו על פרשת יוסף ואחיו, והפעם בהקשר לבנימין. ספק רב, אם האחים החוזרים ארצה נושאים בלבבם אהבה חמה לאחיהם יוסף שהתעלל בהם כה, וספק רב אם לא יוציאו בדרך תסכולם על תואם-יוסף – הלא הוא בנימין.
*
לימים, עת ינדדו בני-ישראל מארץ מצרים אל ארץ כנען, מעבדות לחירות [עבדותם של בני-ישראל היא הד לעבדותו של יוסף. למען יהפכו מעבדים למלכים, דוגמת יוסף (ודוגמת משה!), שומה עליהם לרדת אל בור ולצאת ממנו, לרדת למצרים ולהשתחרר ממנה. כי מצרים היא הבור המלא והבור הריק של כנען] – הם יישאו עמם את ארון עצמותיו של יוסף. שרידי יוסף יוחזרו ארצה למען ייקברו. היכן? בשכם. שכם דווקא? כן, שכם, המקום הטראומטי ההוא. האם יש לנו ספק מהו הבור בו נקברו עצמות-יוסף? בור החלום, בור הגלות, בור המוות. בור יוסף.
[1] בסיפור אמנון ותמר נאמר על כתונת הפסים: "כי כך תלבשןָ בנות-המלך הבתולות." ("שמואל ב", י"ג 18).
המחסן של גדעון עפרת 