Archive for דצמבר, 2014

דצמבר 23, 2014

יום בחיי וינסנט ון-גוך

                       יום בחיי וינסנט ון-גוך

 

יום א', 10 ביולי 1888, שבע בבקר. חם. קמתי מוקדם. שמש גדולה זרחה אלי מבעד לחלון הסמוך למיטתי, קוראת לי לחבוש את כובע הקש ולצאת אל שדות אַרל ולצייר. אך, לא, אין לי זמן. מיד אחרי שאסיים את ארוחת הבקר בבית הקפה ב"פְּלאס די פורוּם", אמהר לחזור אל "הבית הצהוב" שלי, אתיישב על כיסא הקש ואתחיל למלא את הטפסים האינסופיים לבקשת ה"רזידנסי" בטוקיו. לעזאזל, מאיפה אקריץ להם שלוש המלצות? טוב, אחת אולי ייתן לי גוגן, אם יהיה במצב רוח (רק שלא ידחה את זה עד להגעתו באוקטובר); שנייה אבקש מתיאו הטוב; ושלישית? אלוהים יודע, אולי מבן-דודי, הצייר מהאג, אנטון מוֹב. נראה. האמת היא, שאני יותר מוטרד מאותם שני העמודים של תיאור הפרויקט האמנותי המתוכנן ביפן. אני מוכרח להמציא משהו; אולי אמרח כמה שורות על וריאציות שאצייר בעקבות חיתוכי העץ של הוקוסאי והירושיגה. בינינו, הסיכויים שלי קלושים, אבל למדתי: שלח טפסיך על פני המים… הביורוקרטיות האלו מוציאות אותי מדעתי, עוד אחתוך אוזן בגללן, אבל לא אוותר על הסיכוי ל"רזידנסי". עשרים ושלוש התשובות השליליות שקיבלתי עד כה לא תרפנה את ידי. במגרת השולחן המרובע שלי ממתינים לי עוד טפסים לבקשות "רזידנסי" בלונדון, קופנהאגן וסנט-פטרסבורג. ומי יודע, אולי, בהמשך היום, יביא לי ז'וזף רוּלאן, הדוור, מעטפה עם טפסים נוספים. אני, שחלמתי על "ציור דרומי" פה בארל, בצוותא עם ציירים נוספים שיגיעו מפאריז, נקלעתי למצב הבלתי אפשרי בעליל של מילוי עוד ועוד טפסים. בעזרת ישו הטוב, אולי אספיק להתגבר על הניירת היפנית עד הצהריים. שאחר כך, אחרי הסעודה במסעדת "קארֶל", מחכים לי הטפסים בנושא המילגה מ"סאלון העצמאיים", שנוסד לפני ארבע שנים: שוב, ההמלצות הארורות הללו, שוב הקוריקולום שאני נאלץ לחזור ולהעתיקו, ושוב – ממש לא נעים לי – אאלץ לבקש מתיאו המסכן לסחוב כמה מציוריי ולהשאירם לוועדת השיפוט. בטח יתנו את המילגה לאחד מבוגרי ה"בוז-אר". קליקה היא קליקה. אין לי זמן לציור, אין לי זמן לקרוא ספר (את הרומן של אמיל זולא איני מצליח לסיים מרוב עייפות). חיי עוברים בין מילוי מקטרת אחת לשנייה ובין מילוי טופס אחד למשנהו. דווקא היה לי רעיון לצייר חמניות, אבל עלי להכריע: או אמנות או השגת גיבוי מטעם מוסד כלשהו, מה שישפר את הקוריקולום הבינוני שלי. הכרעתי ברורה: טפסים. הפכתי ממש מקצועי בעניין: אני משרבט בדיה אחר בדיה, שופך פרויקטים כוזבים מהשרוול, קצת מנפח את רשימת התערוכות המצומקת שלי – שם במעטפה ונותן לז'וזף, הדוור. הוצאות הדואר לא הותירו לי כסף לבדים, אבל – כאמור – הבחירה שלי ברורה. הימים ארוכים ביולי, ולכן אולי אצליח, לקראת ארבע-חמש אחר-הצהריים, למלא טפסים נוספים. כי תיאו כתב לי על כמה תערוכות שמתארגנות במונמארטר והוסיף, שלדעתו, חשוב שאציע את השתתפותי. פעם, לפני כשלוש שנים, היה לי say בבתי הקפה של מונמארטר; עכשיו, "רחוק מהעין רחוק מהלב", ומי יזכור את הג'ינג'י?! ואף על פי כן, אכתוב, אציע את עצמי ואנסה את מזלי. הערב, בבית הקפה ב"פְּלאס לאמארטין", אולי אסתייע במאדאם ז'ינוּ, שטובה בניסוחים. הוי, כמה קשים חייו של צייר! ודווקא היה לי רעיון לצייר את הברושים והכוכבים לעת ליל. אבל, לא: יותר חשוב שאגמור את המכתבים למארגני התערוכות, כלומר את המכתב האחד שאותו אעתיק ואשלח לכולם. הם בטח לועגים שם, בפאריז, לציירים מ"חור" כמו אַרל, אבל מה יש לי להפסיד. טוב, אני חייב לקצֵר. אמשיך מחר, אחרי שאסיים את מילוי הטפסים ל"לוֹטֶרי דה פָּארי": אולי יאשרו לי סוף-כל-סוף תקציב לקטלוג.

 

דצמבר 13, 2014

בורות יוסף

פרשת "וישב"

יוסף הוא אחר. הוא אחר מאחיו ואחיו אחרים ממנו. בניה של רחל האהובה על האב – יוסף ובנימין – אינם כבני לאה, בלהה וזלפה. סיבה מספקת לעוינות. מן הסתם, גם קנאת האחים באהבת אביהם לבן-זקוניו יפה-התואר: "ויראו אחיו כי-אותו אהב אביהם מכל-אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום." (בראשית ל"ז, 4). הנה הוא, בגיל 17, רועה עם אחיו, בני בלהה ובני זלפה, אבל הוא – בנה של האחרת, כאמור – עטוי בכתונת הפסים המנקרת-עיניים שתפר לו אביו. אחרות המסומנת בבגד הגנדרני, אף הנשי.[1] היכן הם בניה של לאה (ראובן, שמעון, לוי, יהודה יששכר וזבולון)? כל שיודעים אנו הוא, שיוסף נמצא עם ארבעת אחיו האחרים. האם בני האימהות השונות חברו למחנות שונים? ומה באשר לבנימין הקטן (אף הוא, כאמור, בן-רחל ובבואת-יוסף לעתיד)?

 

דבר לא ידוע לנו על-אודות מה שהתרחש בשדה; ככל הנראה – הִתאָנוּת והצקה כאלו או אחרות, אך ידוע-גם-ידוע לנו כי "ויבא יוסף את-דבתם רעה אל-אביהם" (שם, 2). כלומר, הלשין. הרי לנו יחסים בין אחים ("אח": שורש אח-ווה), הרי לנו יחסים בין אחים שהם אבות האומה, על תריסר שבטיה, לאמור: יחסים ארכיטיפיים בין אחים. שמא צריכים אנו לחזור אל אחים ארכיטיפיים קודמים, נוסח קין והבל, או יעקב ועשיו? אין ספק: ספר בראשית מנחית מהלומה על אהבת האדם של עמנואל לוינאס ועל קדושת פני האחר הנולדת לכאורה מתוך בדידותו הגולה של היחיד. שנוסחת ספר בראשית היא: אחים = תיעוב הדדי.

 

אחרותו של יוסף היא אחרות של איש חולם. יוסף בעל החלומות. וככל שהוא חולם יותר הוא מפקיע את עצמו ממקום וזמן של אחיו ומהלֵך במרחבי ה"שָם", כלומר – גולה בחלומותיו. "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו" (שם, 5). האמת היא, שאחרותו של יוסף ניזונה לא מעט גם מיהירותו ומהפרובוקציות שהוא עושה לאחיו, כגון חלום האלומות המשתחוות לאלומה האחת – "אלומתי". ואם לא די בפרובוקציה זו, הנה יוסף מתעקש להמשיך ולספר חלומותיו לאחיו, חרף שנאתם וחרף תיעובם את חלומותיו. והפעם: השמש והירח ואחד-עשר הכוכבים המשתחווים בפניו. בינינו לבין עצמנו, נקל להזדהות עם סלידתם של האחים מאחיהם השחצן, אולי גם הנרקיסיסט. ועם יד על הלב, האם לא היינו גם אנו שונאים את יוסף?

 

ואז – יציאת הבנים הרועים, בני האימהות האחרות, למרחקים, מחברון ועד לשכם. יוסף אינו איתם. העוינות בוראת מחנות ומבודדת את האחר. האם הייתה זו טעות מצידו של יעקב, שמא קהות-דעת, כשהחליט לשלוח את יוסף לשכם למען ישוב וידווח על מצבם? וצייתנותו של יוסף, האם אף היא קהות-דעת, או אולי התפתות אגוצנטרית לפרובוקציה נוספת? כך או אחרת, עוד מרחוק, משמבחינים האחים הרועים בעמק דותן בצלליתו של אחיהם הניבטת באופק, עם שמלתו הגנדרנית, כבר אז מבקשים הם להמיתו. "ויאמרו איש אל-אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה-יהיו חלומותיו" (שם, 19-20).

 

יוסף בבור. ראובן הצילו ממוות, אך לא מהשלכה אל הבור. יוסף בבור, מופשט מכותנתו האהובה, כלומר עירום ועריה. איש עירום בבור חשוך. יוסף בגלות. האם לא היה כבר יוסף בבור זה מדי לילה, עת ישן עירום וחלם את חלומו? האם אין חלימת החלום בבחינת ירידה לבור אפל?  מה עושה אפוא יוסף בבור? מה הוא חש בו? הכתוב אינו מספר לנו, אך בכוחנו לנחש: אימה גדולה, עלבון רב, ייאוש עצום של בן-תפנוקים; ומי יודע – אולי חלומות נוספים. כי היכן ומתי יחלום אדם אם לא כשהוא בבור?!

 

ראו את השנאה: האחים יושבים וסועדים לחמם (שם, 25), בעוד יוסף אחיהם נמק בבור הסמוך. היש ספק בלבנו ששום פרוסה לא הושלכה לבור? הנה היא האחרוּת שבפועל: הכחדת האחר, הגלייתו המרבית. גלות מולידה גלות ולא את גילוי פני האחר. גלות מחשִיכה את האחר. מכאן ואילך, מעצים מסלול האחרוּת העוינת והמצמיתה: תחילה, מכירת יוסף למדיינים (או לישמעאלים), ולבסוף – מכירתו למצרים. הסובייקט הפך לאובייקט שסוחרים בו. נטול זהות, הוא נמכר אל זהויות אחרות, רחוקות יותר ויותר מחום-הבית. מבחינת אביו, יעקב, יוסף מת ("טרֹף טֹרָָף יוסף" – שם, 33), אך גם מבחינת יוסף עצמו, מה הוא אם לא אין. זהותו היא מותו. בן-תפנוקים נבחר שהפך לעבדו של טבח, עבד של עבד.

 

האמת, לפנינו סיפור של עיוורון. סיפור על משפחה המוטלת כולה באפלתו של בור. שכן, כיצד זה לא חשד יעקב בבניו הבאים לנחמו לפתע-פתאום על "מות" אחיהם השנוא עליהם כה? וכיצד לא ריסן את עצמו מול בניו והתבטא בפניהם כמי שמאס בחייו בגין אובדן יוסף ("כי-ארד אל-בני אבל שאולה…" – שם, 35). כלומר, כיצד לא תפש את עומק העלבון שעלב בבניו שעה שהעדיף עליהם בגלוי את יוסף? כלום אין נתבעים אנו להודות באבהות הפגומה, פגומה כמידת המחלה שנגסה באחווה בין האחים? ובלב-לבה של חוויית הבור האפל – הסיפור האחר על יהודה ותמר, והולדת פרץ – שממנו יצמח לימים  דוד מלך ישראל, דוד המושיע… הן לימדַנוּ התלמוד שיום החורבן, ט' באב, הוא יום הולדתו של המשיח (בן-דוד)…

 

"ויוסף הורד מצרימה… מיד הישמעאלים אשר הורִידוהו שמה" (ל"ט, 1). מצרים היא בבחינת בור עמוק יותר שאליו מורַד יוסף. יוסף בגלות, עבד למצרים. גלות טוטלית, שנים על גבי שנים. מעולם לא ניסה לברוח, לחזור אל אביו, אל משפחתו. איש בבור. איש שוויתר על "זהות מקורית". עבד, משמע – נטול חירותו של מי שמבקש להיות הוא עצמו. האם כשהושלך אל בית-הסוהר, בעקבות פרשת אשת-פוטיפר, האם הושלך לבור-אסורים? לבור נוסף? אכן: "…וגם-פה לא-עשיתי מאומה כי-שמו אותי בבור", מספר יוסף לשר-המשקים של פרעה (מ', 15). סיפור על בורות ועל ירידה לבורות. גם יעקב התאבל וביקש, כזכור, לרדת שאולה, ומאוחר יותר יאמר לבניו: "והורדתם את-שיבתי ביגון שאולה" (מ"ב, 38). הבור הוא גלות והוא מוות.

 

אלא, שיוסף מוּצָא מהבור ("…ויריצוהו מן-הבור ויגלה ויחלף שמלותיו ויבוא אל-פרעה" – מ"א, 14). היוצא מן הבור הוא זה היוצא אל זהותו החדשה. החלפת השמלות היא המשך לתפירת שמלת הפסים, הסרתה והמרתה בבגדי העבד והאסיר. אך יותר מכל, השינוי הגדול בזהותו של יוסף הוא במהפך שמתחולל בו ושהופכוֹ מחולם חלומות לפותר חלומות, לפרשן. שהרי, עוד בבית-האסורים החל פותר חלומותיהם של שר-המשקים ושר-האופים. ועתה, הוא פרשן החלומות של פרעה. בזכות פרשנותו הוא זוכה לשמלה חדשה ("וילבש אתו בגדי-שש…" – שם, 42) ולשם חדש ("צפנת פענח" שם, 45). ועדיין, גלותו חריפה מתמיד. כך, עשרות בשנים. בן שלושים פתר את חלומות-פרעה.

 

שנים ארוכות נוספות תחלופנה (תריסר מתוך שבע טובות ושבע רעות) בטרם ישוב וייפגש עם אחיו. יוסף בן כמעט ארבעים שנה, נסיך מצרי עתיר-כוח. כעשרים שנה חלפו מאז שראה לאחרונה את אחיו ואת אביו. התקופה – ימי שבע השנים הרעות (שנתיים למניין הבצורת), רעב כבד פשה במזרח-התיכון, ואילו מחסני מצרים – מחסניו של יוסף – גדושים בכל-טוב. עשרת האחים יורדים מצרימה, מותירים את אביהם הזקן עם בן-הזקונים החדש האהוב עליו, בנימין. האם עודנו מאתרים משקעי ריחוק בין האב ובין מרבית בניו במו הותרת השניים בכנען? כך או כך, האחים מגיעים ואינם מכירים את יוסף – "והם לא הכִּירוהו" (מ"ב, 8). חומר למחשבה: לבוש-המלכות שעוטה יוסף מסמא אותם מראיית פניו לאשורן. אפשר שגם אותה שמלת-פסים של פעם סימאה  אותם כה בקנאתם העזה, עד כי, בעצם, מעולם לא ראו את פני יוסף.

 

הן אמרנו: זהו סיפורו של עיוורון. כך או אחרת (נשוב ונענה לעמנואל לוינאס), זהו סיפור על אחים שאינם "מגלים פנים", לא את פניהם ולא את פני האחר. ויוסף? "וירא יוסף את-אחיו ויכִּירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות…" (מ"ב, 7). שפת יוסף אל אחיו היא שפת נקמה. האשמת האחים בריגול פירושה אחד: השלכתם לבור… יתר-על-כן, דרישת יוסף מהאחים להביא אליו את בנימין (תוך הבטחת המעשה באמצעות שמירת שמעון בבית-הסוהר במצרים) משמעה כפיית חזרה על הדפוס של האחים הבוגרים המסגירים אח קטן. הגם, שאמירתו – "לא-תראו פנַי בלתי אחיכם אתכם" (מ"ג, 3) מסגירה רמז (שלא נתפש על-ידי האחים) לגילוי הפנים האמיתיות. לשון אחר: עדיין תקפה התוקפנות בין האח לאחיו.

 

רק משמלאה כוס הנקמה ואוזנה, ורק בעקבות השפלת האחים פעם אחר פעם כגנבים, עד כדי התנדבותו של יהודה להיות לעבד (במקומו של בנימין הקטן, שנתפס-כביכול בגניבת גביע-הכסף), רק אז הושלם המעגל ההפוך ויוסף מחליט להתוודע.

 

התוודעות מוזרה: "אני יוסף, העוד אבי חי?". אף לא מילה אחת של רוך, של חום כלפי אחיו ההמומים. אפשר, שהמבוכה היא ההסבר להתגלות אומללה זו, המחזירה באחת את הגלגל אל הקשר האינטימי המקומם בין הבן, יוסף, לבין אביו. יותר מכל, זוהי התגלות לקונית, ישירה, בוטה. הייפלא שאנו קוראים: "ולא-יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מ"ה, 4)? רק לאחר מילות של התרצות, הרגעה וריכוך, יכול יוסף לומר את משפט המפתח: "והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי-פי המדבר אליכם" (שם, 12). "עיניכם רואות": סוף-כל-סוף ראייה, ראיית הפנים, פני האח, פני האחר. לראות את פיו, לראות את הקולות, את השֶמע. הגם, שגם עתה לא ניסחף לאהבת-אדם לוינאסית רבה מדי, שכן אנו יודעים להבין את הנרמז בכתוב: "ויפול על-צווארי בנימין-אחיו ויבך, ובנימין בכה על-צוואריו. וינשק לכל-אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דיברו אחיו אתו" (שם, 14-15). דומה, שעדיין ניתן לאתר סימנים של העדפת בנימין, נפילה על צווארו (כלומר, חיבוק עז), לעומת נשיקה לאחים והמתח המסוים שבין בכיו של יוסף לבין דיבורם של האחים.

 

כששולח יוסף את כל אחיו בחזרה לארץ כנען להביא את יעקב, הוא מעניק להם מתנות משמעותית ביותר: "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" (שם, 22). הנקמה המתוקה האחרונה: אתם, שרדפתם אותי בגין שמלת הפסים שלי, אתם שטבלתם שמלתי בדם עד כי נחשבתי למת, הנה אתם מקבלים ממני שמלות חדשות ואף מפוארות. אם תרצו: אני נותן לכם שמלות-פסים… והעקיצה לסיום: "ויאמר אליהם: אל-תרגזו בדרך" (שם, 24). אל תריבו בדרך; אל תחזרו על פרשת יוסף ואחיו, והפעם בהקשר לבנימין. ספק רב, אם האחים החוזרים ארצה נושאים בלבבם אהבה חמה לאחיהם יוסף שהתעלל בהם כה, וספק רב אם לא יוציאו בדרך תסכולם על תואם-יוסף – הלא הוא בנימין.

*

לימים, עת ינדדו בני-ישראל מארץ מצרים אל ארץ כנען, מעבדות לחירות [עבדותם של בני-ישראל היא הד לעבדותו של יוסף. למען יהפכו מעבדים למלכים, דוגמת יוסף (ודוגמת משה!), שומה עליהם לרדת אל בור ולצאת ממנו, לרדת למצרים ולהשתחרר ממנה. כי מצרים היא הבור המלא והבור הריק של כנען] – הם יישאו עמם את ארון עצמותיו של יוסף. שרידי יוסף יוחזרו ארצה למען ייקברו. היכן? בשכם. שכם דווקא? כן, שכם, המקום הטראומטי ההוא. האם יש לנו ספק מהו הבור בו נקברו עצמות-יוסף? בור החלום, בור הגלות, בור המוות. בור יוסף.

 

 

[1] בסיפור אמנון ותמר נאמר על כתונת הפסים: "כי כך תלבשןָ בנות-המלך הבתולות." ("שמואל ב", י"ג 18).

 

דצמבר 6, 2014

מעבר-יבק

                          

                                       פרשת "וישלח"

המראה שראה יעקב בדרכו אל לבן, לא נתן לו מנוח. אי-שם, בדרך מבאר-שבע לחרן, ב"מקום" ("ויפגע במקום", בראשית כח, 11, מלמדנו שפגע במקום, הלא הוא הקדוש-ברוך"-הוא; אות ראשון למאבק הצפוי) – שם, ב"מקום" ההוא, ראֹה-ראה את "שער-השמים" (כח, 17), את הכניסה, את המעבר ל"בית-אלהים" (שם, שם). ואף את אלוהים בכבודו ובעצמו ראה יעקב בחלומו, ניצב לו בראש-הסולם, שמלאכים עולים ויורדים בו…

 

מה רב היה ההלם, מה רבה האימה ("אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה-נורא המקום הזה…" – כח, 16-17). מבלי שנתכוון, מבלי שצפה, אף מבלי שייחל, נשאו אותו חייו של יעקב אל שער-האלוהים, ולפתע הנהו במקום שבו לא היה מעולם: אדם מול האינסוף. ובעיצומם של ההלם והאימה הללו, בא מעשה שינוי השם, שינוי שם-המקום, מ"לוז" – ל"בית-אל" (כח, 19). הנה כי כן, מה שהיה יסוד ותמצית וחוליה עליונה של חוט-שדרה אנושי (זה שממנו תתחיל תחיית-המתים, כך האגדה) – "לוז" – התהפך והיה ל"בית-אל". טרנסצנדנציה של מקום והמרת מקום-אדם במקום-אלוהים. קידוש המקום. האם ניתן יהיה להגביה המרת שם-מקום בהמרת שם-אדם? הניתן יהיה להגביה את קידוש המקום בהתקדשות עצמית?

 

לא, יעקב לא היה אותו אדם לאחר אותו לילה. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כשעמד לחצות פעם נוספת את הירדן, הוא היה חייב, היה מוכרח להגיע ל"שם", לנסות להיכנס מבעד לשער-המופלא-מכול, שחזה בו בראש הסולם. סביר שאף קודם לכן, לאורך כל שקרה לו, ליעקב – אהבת רחל, עבודת לבן וכולי – לאורך כעשרים וחמש שנה הרחק מבית אביו (בזרות למקורות עצמיותו, בשלילת עצמיותו שהיא תנאי לידיעת עצמו) – נשא יעקב עימו את זכר הלילה ההוא, את זכר אותו מראה. וכל אותה עת ארוכה – מילאה את ליבו הערגה האחת: לשוב ולהגיע אל השער ולעוברו. ולשנות את שמו. כלומר – להיות ראוי לשינוי שמו. ואולי, להיות ראוי ל"עבריותו" ולעבר לו שם חדש בעברית.

 

עתה, משהובטחה לו ברכת-הדרך האלוהית ("ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך." – לא, 3) ומשהפנה פניו לשוב אל המקור שממנו בא (בית-אביו, ולפיכך גם הפגישה הבלתי-נמנעת עם אחיו, עשו), הגיעה שעת המימוש, שעת ההגשמה. מימוש והגשמה עצמיים של זה השב אל המקור, אך, לאמיתו של דבר צומח ועולה אל-על, אל פסגה בלתי-נודעת של עצמיות המודחת מן המקור. רגע ה-Aufhebung – ההגבהה העצמית. היו ליעקב סימנים ברורים שאכן באה השעה, שעת-המעבר אל ה"מקום": "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו-בו מלאכי אלֹהים" (לב, 1). פעם נוספת הוא בדרך; פעם נוספת –משתמש הכתוב ב"פגיעה" שהיא יותר מהגעה או היתקלות. בפעם הקודמת, הוא זה ש"פגע במקום", ועתה מלאכי-אלוהים הם ש"פוגעים" בו, בצירוף נשגב של מקום, אלוהות ופגיעה, קרי – מאבק. הנה כי כן, יעקב הגיע לגדת-הירדן, למעבר-יבק – לרגע האמת.

 

מעבר-יבק – מעבר רוחני, ראש-הסולם, השער. אלא, שעתה, ה"סולם" ניצב במאוזן, בחינת מעבר מ"גדה" אל "גדה". המעבר מתרחש לעת לילה, כמובן. היה זה בלילה עת ראה יעקב את שראה, שם בבית-אל (האין הוא סמוך עתה שוב לאותו מקום ממש?) ורק לעת לילה, בחושך, יתאפשר אולי המעבר מ"כאן" ל"שם", מהסופי אל האינסופי. רק בחושך, בדרך הצלמוות.

 

ובעצם, כלום אין מעבר-יבק מעבר-יעקב? מרבית אותיות "יעקב" נוכחות ב"יבק". והעי"ן? העין נעדרת. כי בלילה עצומה העין, והראייה אחרת היא. כי רק בעיוורון תיתכן הראייה הגדולה (ז'אק דרידה, זכרונות-עיוור, פריז, 1990) ורק במחיר הקורבן. אמור לפיכך: מעבר-יבק הוא בחינת מעבר-אישי, התגברות על סופיותך, על עצמך, טקס-חניכה (טקס-מעבר) של צמיחה מעלה – אל סוד אינסופיותך. וסדר האותיות שהשתבש – "י(ע)קב" שהפך ל"י(ע)בק" – שיבוש-השם שלקראת החלפת-השם. כי מעבר-יבק הוא מעבר-השם. האם לא תהפוך "ארץ-כנען" ל"ארץ-ישראל" במעבר-הירדן? האם אין הירדן גבולה של שפה, בחינת מגבלה וקו-עיבור, קו-התרחבותה של שפה?

 

כבכל טקס-מעבר, נתבע יעקב לקורבן. הן ראינו: מחיר ה"מקום" (האלוהי) – הוא הפגיעה. מעבר-יבק משמע – מעבר-המאבק (יבק-יאבק). "וייוותר יעקב לבדו…" (לב, 24): הנשים, השפחות, הילדים – כולם בצד האחד (צד החיים), בעוד שהוא, יעקב, "לבדו" – על גבול האַל-חיים, בניסיון הנועז לחצות בחשיכה את גבול-השער, גבול האלוהות, גבול עצמו. רק לבד ייתכן המעשה. ומהו המעשה – אם לא חדירתו של אדם אל חלומו; ואף יותר מזה: ניסיונו לחצות את גבול החלום. הן זהו טעם חיי אדם.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם, שם). אנו יודעים מיהו האיש המסתורי: מלאך. אך עתה ידוע לנו משהו נוסף על אודותיו: לא סתם מלאך הוא, כי אם שומר-השער. אחד מכרובי גן-עדן או אחד משומרי שער-השאול, שהרי תפקידם של אלה לחסום את דרכם של הבאים בחייהם. חסימת השער אל בית-אלוהים היא חסימת מעבר-הירדן. שער המזרח, אותו שער שנלמד להכירו בתנ"ך (בסוף ספר "יחזקאל") כשער נעול.

 

אך לא איש כיעקב יסכין לסירוב. הוא בא להיאבק, הוא בא "לפגוע במקום" למען השתנות. למצות מרב אור ממרב חושך. עד אור השחר נמשך לפיכך המאבק העיקש, מאבק-האיתנים בין אדם למלאך, בין אדם לבין האלוהי שבתוכו, למען כיבושו. עד הפצעת האור נמשך המאבק, אור הידיעה העצמית הבוקע מהמאבק הלילי. עד שראוי היה יעקב להחלפת שמו. אז, פעם, בדרכו פדנה, הוחלף שם המקום מאנושי לאלוהי; עתה – ראוי האדם להחלפת שמו. חסר-השם ("למה זה תשאל לשמי…" – לב, 29) מעניק את השם. רק אבות מעניקים שמות לבניהם. החלפה כפולה של שם אדם ושם מקום, "יעקב" הפך ל"ישראל", ו"יבק" הפך ל"פניאל": "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי." (לב, 31). שֵם  האדם הוטען בשם האל (ישר-אל), שֵם המקום הוטען בשם האל (פני-אל). האם שב יעקב אל אביו (שבשמים) בטרם יחזור אל אביו (שבארץ)? האם מעבר הירדן משמעו מעבָר לאב שמימי ולאב משפחתי?

 

הייפלא שעתה, לאחר לילה גורלי זה, זכה יעקב באור-היקרות? – "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל…" (לב, 31). אך, מה פשר אור זה, מה פשר ידיעה עצמית זו? פישרה – הצליעה שלא תרפה עוד כל ימי חייו מיעקב ההולך (יעקב איש-העקב, שלא לומר איש-העקיבה), יעקב הנודד. הצליעה היא תודעת החסר, הוויתור, החולשה, הקורבן. האור יישא עימו לעד את זכר הלילה, את זכר החשיכה. מה שקיבל יעקב ברוחו באותו לילה של "יבק" הוא גם מה שחובה עליו לתת. מחיר הרוח הוא קורבן הגוף. יתר על כן, מחיר ידיעת האינסופי הוא בקורבן האינסופי: כי הפגיעה בגיד-הנשה של הירך היא פגיעה בכוח ההולדה של יעקב. ומהו כוח ההולדה אם לא כוח הנצח של היצור הסופי.

 

כזה הוא אפוא יעקב-ישראל החדש שלאחר ליל-מעבר-יבק: איש צולע, בעל מום, אך איש שלם מתמיד. איש שטיפס בסולם וחצה את השער על הירדן, איש שעבר את גבול חלומו על הירדן, איש שרשאי לומר על עצמו – "ותוכל" וגם "ותנצל נפשי", ואף יותר מזאת: איש שעשה לו שם. הייפלא, שמיד עם תום הפגישה המוצלחת עם עשו נכתב על יעקב שבא לסֻכּות והקים לו… בית (לג, 17)? לא עוד במשכן ארעי עסקינן, כי אם בבית, במשמעות ההיידגריאנית המאוחרת של אחדות סופיות ואינסופיות. והייפלא, שמיד לאחר מכן – "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (לג, 18)? איש שלם בנפשו ובגופו, ציינו חז"ל.[1]

 

 

[1]  "בראשית רבה" (תיאודור-אלבק), ע"ט.