בבית הנכות והנכאת

 

                           בבית הנכות והנכאת

 

"תערוכה תמידית" – מיצב הווידיאו של נבט יצחק ב"מרכז לאמנות עכשווית", הוא מסוג התצוגות שנוצרו במיוחד בשבילי, רק בשבילי, מין שי אישי של האמנית ליום-הולדתי (שלא ניכנס לפרטיו המביכים). וכי מה עוד אבקש?! – הנה באה אמנית-וידיאו ישראלית איכותית ובעלת זכויות, עורכת מחקר יסודי-שביסודיים על " בית-הנכות הלאומי בצלאל" בגלגולו המוקדם (מאז נחנך ב- 1907 ובטרם נפתח לציבור ב- 1925) – אף תחקרה אותי בנושא, ביחד עם האוצרת שלה, סאלי הפטל-נוה, ויכולתי להתרשם מעומק הרצינות של השתיים. כמה עוד אמנים ישראליים עושים מהלכים שכאלה תוך שאיפה לקיים דו-שיח עכשווי וביקורתי עם תולדות התרבות המקומית?!

 

לאור האמור, הגעתי לרחוב צדוק הכהן 2, שלא לומר קלישר 5, גדוש בסקרנות וטעון בציפיות-על, ומה אומר לכם? – קודם כל, נכבשתי: האולם האפל קיבל את פניי בשלל אירועי הקרנות סטאטיות ודינאמיות, העוטפות מוצגים של ממש המבקשים לשחזר לכאורה את "בית נכות בצלאל", שב"בחיתוליו", לא היה כי אם מין "קאבינֶה דה קוריוזיטה" אקלקטי מאין-כמותו, המשלב פוחלצי חיות ארצישראליות, קרעי גווילי תורה מגואלים בדם, מטבעות עתיקות, פסלים וציורים של אמנים יהודיים חדשים, פלורה ארצישראלית, מוצגים ארכיאולוגיים, ועוד ועוד.

 

אין ספק: נבט יצחק בראה כאן, באמצעות עבודה מושקעת ביותר, מין "וונדר-קאמר", חדר-פלאות, שהוא הישגה הגדול, אך אפשר שהוא גם שמץ-מגרעתה.

 

אך, נתחיל בנתונים עובדתיים: כמובן, שאין מדובר בשחזור של בית-הנכות ההוא-ההוא (פעם, לפני כעשרים שנה ויותר, ביקשתי להציג שחזור שכזה בבית-האמנים הירושלמי, החלל ההיסטורי של בית-הנכות הלאומי; אלא, ש"ירדתי מהנושא" לאור קשיים מעשיים שונים הקשורים באיתור החפצים או באפשרות השאלתם): לא תמצאו כאן את האולמות הצרים והארוכים על מעבריהם הקמורים, בה במידה שהמוצגים רחוקים מאד משחזור התצוגה המקורית. ושיהיה ברור: נבט יצחק כלל לא ביקשה לשחזר אחד-לאחד, כי אם לעצב תדמית מרומזת של האולמות הירושלמיים מתחילת המאה ה- 20, תוך תמצותם בחלל מרובע אחד של ה- JCC. לכן, "אי-הדיוקים" אינם שום אי-דיוקים: אם האמנית מקרינה וריאציה דינאמית של "שטיח שיר-השירים" (ובו היא מנפישה ומתניעה חיות שאינן מופיעות בשטיח המקורי: "לא עוד אידיליה פסטורלית, אלא מצב חירום או אנרכיה שלאחר החורבן", מתארת האוצרת בקטלוג), הרי שלכאורה היא מטעה: ש"שטיח שיר-השירים" נוצר ב- 1925, משמע לא ייתכן שהוצג בבית-הנכות הישן. בהתאם, המושאים הריאליים המוצגים במרכז האולם של נבט יצחק אינם אלא הד קלוש למוצגים המקוריים במוזיאון: החנוכייה ה"בצלאלית", למשל (1928!!) היא מושא "בצלאלי" די בנאלי, שרחוק מלייצג את תפארת חנוכיות "בצלאל"; גם גוויל התורה הזעיר והמגואל בכתמי דם דהויים אינו כי אם מיניאטורה (פקסימילית?) של אותם קרעי ספר-תורה, פליטי הפוגרומים, שהוצגו במקור באולם "נאד הדמעות" (והועברו, לימים, ל"מרתף השואה" בהר הרצל). ואלו הן רק קומץ דוגמאות. רוצים עוד? ציורו של שמואל הירשנברג, "גלות" (1904), המונפש בתצוגתה של נ.יצחק, כלל לא היה כלול באוסף בית-הנכות (הירשנברג היה מיוצג על ידי "היהודי הנצחי" מ- 1899); החלוצים המוקרנים על צלחות הקרמיקה הם דימוי ש"בצלאל" לא נגע בו לפני 1925 (עד אז, עבודת האדמה יוצגה על ידי אנשי מזרח ישישים ו"תנ"כיים" החורשים עם שור) גם ארבעה הפוחלצונים המסכנים המוצגים פה ושם באולם התל אביבי אינם משקפים את שפע האוסף הזואולוגי הארצישראלי של ישראל אהרוני (לא, לא השף), שהועבר לאוניברסיטה העברית ב- 1920.[1]

 

כל זה ברור ומובן, ולא ייתכן אחרת. נבט יצחק אינה אוצרת ואינה היסטוריונית. היא אמנית שרואה בחומר המוזיאוני מעין ארכיון המשמש אותה כחומר גלם לאמירת וידיאו מנפישה, ספק-משחזרת-ספק-מפוברקת, ולאמירה ביקורתית. אנחנו, הצופים הזוכרים כיצד הנפישה האמנית אורנמנטיקה של שטיח משטיחי "מוזיאון האסלאם" בירושלים, איננו מופתעים מהיותה מנפישה שטיחים "בצלאליים" (כגון, "שטיח אשל-אברהם", שייצג את העץ מחברון, שאותו מיזגה נ.יצחק עם "שטיח ארז-הרצל", הלא הוא הברוש שנטע הרצל במוצא, ואשר הצמיחה לו – לאשל של השטיח – את ראשיהם של גדולי הציונות המדינית מימי הקונגרסים הראשונים. וכן, גם ערכה, במסגרת אותה הנפשה של השטיח הדו-עצי הזה, מין טקס השכבה לברוש, שהוא אולי גם טקס אשכבה רעיוני רדיקלי יותר.

 

שלטי הקרמיקה של יעקב אייזנברג, ראש מחלקת "קרמיקה בצלאל"; לוחות העץ עם הפתגמים המוטבעים באם-הפנינה (תוצרת מחלקתו של אליהו איידם) וכיו"ב – הפכו לתמונות מוקרנות, וספק רב אם הוצגו כולם בבית-הנכות המקורי. וברור, שחסרים המוני פריטים. אך, שוב, לא יהיה זה נכון, הגון או נבון לצפות מנבט יצחק לנאמנות אוצרותית-מדעית.

 

כי התצוגה המקסימה הזו ב"מרכז לאמנות עכשווית" כובשת אותנו ב"פעלולי" האנימציה שלה ובמסע שלה במנהרת-הזמן. כאן גם נמצא הממד הביקורתי של המפגש הלא-נוסטלגי הזה עם שחר החזון הציוני ועם המאמץ להטמיעו ב"שאלת הקולטורה", שהיא המאמץ המניפולטיבי לעצב זהות לאומית באמצעות אמנות ואומנות. כי, כאשר – בהקרנת הווריאציה על "שטיח מגדל-דוד" – מתנגש מטוס בצריח של מגדל-דוד (שהסהר שבראשו הומר במגן-דוד), מתחת ל"פְריז" של טור חיילים עם נשק שלוף; או כאשר האמנית מקרינה נאום בדיוני (מומחז) של קריאה נלהבת (באנגלית) בזכות "פתרון אוגנדה" – אנו מבינים את פשר מיצב-הווידיאו הזה: כי נבט יצחק נוטלת אותנו אחורנית אל ראשית החלום, שהוא גם תחילתה של מניפולציה, טובלת אותו בפאתוס הגרוטסקי-משהו של התצוגה המוזיאונית ב"בצלאל", אך מבקשת מאיתנו להתבונן במציאות כאן ועכשיו ולהתמודד עם הפער בין החלום למציאות. משהו בסגנון שירו של יענקלה רוטבליט, "בנימין זאב": "תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב/ תשתטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב/ ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?…"

 

פעם, בסוף 2002, חנכתי חלל-תצוגה תל אביבי בשם "זמן לאמנות" בתערוכה מקפת בשם "שיבת-ציון: מֵעֵבר לעקרון המקום", ובה הצגתי עימות בין דימויי הבטחה מוקדמים באמנות הציונית (כולל זו ה"בצלאלית", כמובן) עם דימויים אמנותיים בישראל העכשווית. הבטחה והתפכחות. מיצב-הווידיאו של נבט יצחק פועל אחרת: הוא מבדר אותנו בשלל פעלוליו ובקסם הנוסטלגי-כביכול, עד אותה שנייה בה אנו מגלים שהבידור הזה אינו בדיוק בידור וכי הוא נושא שובל טראגי. ואז, בית-הנכות הופך לבית-נכאת (מלשון: רוח נכאים). ואולי, בעצם, מדובר גם על נכוּת.

 

עבודה מרשימה מאד עבודתה של נבט יצחק. ובה בעת, כשאתה יוצא מה- JCC אתה תוהה בינך לבינך על אודות היחס בין ההשקעה העצומה במחקר, בביצוע ובאפקטים לבין האמירה שנותרת מדשדשת ברובד הביקורת הרעיונית הכללית מדי והחבוטה-משהו של "היקיצה מהחלום". סאלי הפטל-נוה, האוצרת, מסיימת את מאמרה הקטלוגי בכותבה:

"יצחק מעמידה מהלך ביקורתי המאפשר התבוננות מחודשת על התקופה, על בית הנכות ועל תפקידו ככלי להבניית זהות לאומית קולקטיבית. במערך המוצג לפנינו, על שלל הפריטים המרכיבים אותו, היא מערערת על אמיתות ומוסכמות שבשורש האתוס הלאומי בפרספקטיבה עכשווית."[2] ואתה, שכה התרשמת ממיצב-הווידיאו בבחינת חוויה חזותית, ואף כה הערכת את קפיצתה של נבט יצחק למימי ראשית התרבות-אמנות הציונית, אתה תוהה מהו, בעצם, המהלך הביקורתי של האמנית ומהו הערעור שהיא מערערת על "אמיתות ומוסכמות שבשורש האתוס הלאומי".

 

 

 

 

 

[1] על האוסף הזואולוגי של "בית נכות בצלאל" עמדתי במאמרי "שקצים, אמנות ושאר ירקות", 13 ביולי 2013, בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] סאלי הפטל נוה, "תערוכה תמידית", בתוך קטלוג תערוכתה של נבט יצחק, המרכז לאמנות עכשווית, תל איבב, 2018, עמ' 109.

אוי לבּושה! או: איך קוברים אצלנו אמן ישראלי דגול

 

                                              נפתלי בזם

 

רק כמה עשרות איש התגודדו באולם-ההספד בגבעת-שאול. הצרור הקטן, עטוף בטלית, היה מוטל עלוב על בימת האבן, ובקושי נמצאו מי שייאותו לשאת את הגופה לרכב של "חברא קדישא" שחנה בחוץ. למת קוראים נפתלי בזם, מחשובי האמנים שפעלו כאן מאז מחצית המאה ה- 20.

 

התבוננתי סביבי. לא הבחנתי ולוּ באחד, אני חוזר וכותב – ולוּ אחד! – מעולם האמנות הישראלי. שום נציג של מוזיאונינו (ייאמר לזכוּת רותי אופק, מנהלת "המוזיאון הפתוח" בתפן ובעומר ומי שאצרה לבזם ב- 2000 תערוכה בתפן, וב- 2012 את תערוכתו במוזיאון תל אביב, שהיא נמצאת בחו"ל), אף לא אחד מכל אותם אוצרים שמציגים מציורי בזם בתצוגות ההיסטוריות של האמנות הישראלית (למותר לציין: רק ציורים מהתקופה הריאליסטית-חברתית, שנות ה- 50, ולא חלילה מתקופותיו המאוחרות יותר, הללו של סמלי השואה) – אף לא אחד הגיע; שום בעלי גלריות וסוחרי אמנות, שמכרו ומוכרים את ציורי בזם בהמוניהם (חריג אחד: גרשון גורביץ', מי שהחזיק בעלות על גלריה "פארק", ברחוב גורדון כמעט פינת רחוב דב הוז. כאן, ב- 1989, אצרתי לבזם תערוכה רטרוספקטיבית מקפת, במלאת לו 60 שנה, לאחר ששום מוזיאון לא הרים את הכפפה. וכך נמצאנו – בזם ואנוכי – סוחבים ציורי ענק לקומות הגלריה הפרטית. גורביץ' ניגש אליי באולם-ההספד והזכיר לי את הימים ההם); וכמובן, שום עיתונאים. לתדהמתי הרבה, אפילו את חבריו הקרובים של בזם, הללו שפגשתי לא פעם בהרצאותיי על בזם ונוכחתי בסגידתם כלפיו – אפילו אותם לא ראיתי בגבעת-שאול. מודיע בתדהמה.

 

ככה זה כשאתה חי 94 שנים: אתה בודד ונשכח מלב. וככה זה כשאתה נפתלי בזם, אמן מצליח מאד ברובד הגלריות, המכירות הפומביות ועבודות מונומנטאליות לממסדים (מציורי-קיר לאניות צי"ם ועד לתקרת משכן נשיאי ישראל, 1969: 63 ציורים בנושא הפלגת פליטי שואה מאירופה והיקלטותם בישראל) – אך אמן שההין לדגול בריאליזם חברתי הומאניסטי (מעברות, שכונות עוני, שוויון ישראלי-ערבי, שחרור האישה), שעה שהאוונגרד המקומי עבד את אלוהי ההפשטה האוניברסאלית (קרי: הפריזאית). וככה זה כשאתה נפתלי בזם ומהין, מאז מחצית שנות ה- 50, לבקש אחר ציור שהוא ישראלי ויהודי גם יחד, ציור אֶפּי המספר בשפת הסמל (שאותה תיעב האוונגרד המקומי דאז בבחינת ספרות זולה) את סיפור הגורל היהודי של יתום שהוריו נטבחו באושוויץ והוא לבדו בעולם מאז גיל 15. על כל זה משלמים אצלנו!

 

כי כשאתה מין נפתלי בזם שכזה, אזי לטקס קבורתך יגיעו מתי-מעט, וכל השאר ידירו רגליהם (וכי כיצד יגיעו כוהנים לבית-קברות!). אוי לבושה! אמן שקשר את כל יצירתו הענפה לחיים ולמוות שבקיום הישראלי: אמן שצייר ציורי מלחמת-השחרור ("הקרב על רמת-רחל", 1954), שהתאבל על הרוגי "ששת-הימים" ("עקידת יצחק", 1968); שהתאבל בציוריו אף יותר על מות בכורו, יצחק, בפיצוץ בכיכר-ציון, ירושלים, 1975; שליווה בציוריו את מחלתה ארוכת-השנים של רעייתו, חנה ליברמן; שהצית אש גדולה על גבעות נופיו המצוירים לרקע האינתיפאדה הראשונה; וכו' וכו' – הצייר המעורב והמגויס הזה הופקר, אין מילה אחרת – הופקר! – על ידי בני עמו היושב בציון ובשטחים הכבושים (והוא דווקא צייר בראשית שנות ה- 80 חרדים וחרדיות הבונים בתים וסוכות במדבר יהודה).

 

לא אחת, פנו אליי מעריצי בזם (הללו שנפקדו מההלוויה) וביקשוני להמליץ עליו ל"פרס ישראל". כמובן, שנעניתי. למותר לציין, שוועדות הפרס התעלמו (יכולתי לראות בעיני רוחי את חיוך הלעג הפושט על פניהם כשפתחו את מעטפת ההמלצה).

 

ועכשיו, אספר לכם קצת על קורותיי עם נפתלי בזם, בנוסף על מה שכבר כתבתי לעיל.

 

ראשית הקשר היה ב- 1975, עת באתי לראיינו ברחוב כספי, ירושלים, דירתו דאז, על אודות ימיו בקבוצת הריאליזם החברתי בחיפה של שחר שנות ה- 50. מתוך שיחה זו ושיחות עם אמנים נוספים, צמח המאמר "ציירים על החומה", שפורסם ב"מושג" מס' 4, ספטמבר 1975. כאן גם נקשר קשר של הערכה לפועלו של הצייר הזה, מודר ככל שהיה. מאוחר יותר, הייתה פרשת הרטרוספקטיבה ב"פארק", שכללה גם קטלוג נאה. ב- 1983 הצגתי את ציורי מלחמת-השחרור של בזם בגלריה של אוניברסיטת חיפה ("דור תש"ח באמנות ישראל" – תערוכה שהוצגה שנית ב- 1987 במוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב). ב- 1987 הצגתי את ציורי העקידה של בזם במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן ("עקידת יצחק באמנות הישראלית"). ואז, לאחר מספר מאמרים ופגישות, התחוללה הפגישה המשמעותית הבאה:

 

תחילת 1996: שהיתי ב"סיטֶה" ("העיר הבינלאומית לאמנויות") שבפאריז, יושב בודד בחדר לבן וריק מבלי דעת מה אעשה עם עצמי. התחלתי אז לקרוא כמו מטורף את דרידה, ובשעות הפנאי ציירתי דיוקנאות עצמיים שלי בעזרת שבר-ראי שמצאתי ברחוב בשכונת ה"מָארֶה". רישומים וגואשים. הבדידות הייתה ללא נשוא. והנה, יום אחד, אני משקיף מחדרי אל החצר למטה ואני מזהה אדם מוכּר – נפתלי בזם. מסתבר, שהאיש אף הוא מתגורר ב"סיטה", לאחר שנאלץ לעזוב מטעמים רפואיים (הטיפול המסור, המאומץ והמתמשך ברעייתו החמיר את מצבו הגופני, עד כדי כך שרופאו דרש ממנו להתרחק). נוצר בינינו קשר חזק שם בפאריז, קשר של בודדים: נהגנו לאכול, פה ושם, צהריים יחד במסעדה, הרבינו בדיבורים על אמנות בכלל ועל אמנות ישראלית בפרט. אף תליתי בחדרי מציוריו האחרונים של בזם, שאותם הואיל להשאיל לי למספר חודשים. וכשסיפרתי לו על הדיוקנאות העצמאיים שלי, אמר: "מדוע שלא תביא להראותם לי?!" בחרתי אפוא במובחר שבציוריי, מושא גאוותי, ציור גואש מופלא-שבמופלאים, ונשאתיו אחר-גאון, נרגש כולי, למטה לחצר אל דירת בזם.

 

בזם התבונן ארוכות בציורי המופתי, ולאחר שתיקה אמר: "בוא אחרי!". פסעתי אחריו חרש לכיוון חדר-האמבטיה, כאשר בזם נטל את ה- chef-d'oeuvre שלי, לחלח אותה קלות ו"הדביקה" על אריחי הקרמיקה הלבנים שמעל האמבט. אזי, בעודי ניצב המום, נטל את "אפרכסת" המקלחת, פתח את הברז והתיז בעוז על הגואש הגאוני שלי. להוותי, ראיתי את תפארת מפעלי האמנותי נמסה נגד עיניי, נמוגה וזולגת מטה אל עבר האמבט בואך הביוב. תוך מספר שניות, כל שנותר מ"דיוקן ג.ע." לא היה כי אם כתם מהוה ומלוכלך. "עכשיו תחיל לצייר!", הפטיר בזם.

 

היה זה שיעור הציור הגדול ביותר שזכיתי לו בחיי. שם, באמבטיה של בזם, הבנתי מה שמבין כל צייר: שיֵש להתחיל בכתם "מלוכלך" ומתוכו לבנות את היצירה.

 

                                             *

מאוחר יותר, כתבתי ספר על בזם (אבן חושן, תל אביב, 2005). היה זה כבר לאחר שובו של הצייר (ולאחר 14 שנות היעדרות) לדירתו שברחוב ליברמן 4 בתל אביב. והיה גם סרט על בזם, שאותו ביים יהודה יניב ואשר שימשת בו מעין מנחה. בהקשר לסרט, באתי לא אחת לבית בזם וראיתיו מזדקן, כבר מלווה בעובדת זרה, אך מלא און לקראת תערוכתו המיועדת במוזיאון תל אביב.

 

טעון בכל הזיכרונות הללו, ברור היה לי – למראה מודעת האבל הקטנה ב"הארץ" – שחובה עלי להתייצב בבית-ההספד בגבעת-שאול, הגם שקשה לי מאד עם הלוויות. ואז ושם – הלם ההיעדרות הרועמת של עולם האמנות הישראלי.

 

איש לא נשא הספד לזכרו של נפתלי בזם. וכך, גופו של אמן ישראלי דגול נשפך אל בור ירושלמי, וזהו. כל השאר – בושה וחרפה.

 

                                 *

הנה כי כן, תוך ימים ספורים, נכחד ממחוזנו זן הריאליסטים של חיפה: תחילה, גרשון קניספל, ועכשיו – נפתלי בזם. ורק אתמול: בתיה אפולו, לא ריאליסטית חברתית, אבל לא שכחנו אותה ואת הריאליזם הפנטסטי שלה.

 

שרידי האמנות הישראלית הולכים ואוזלים.