קטגוריות
Uncategorized

ההיטלרים של שיק

                      

היינו באיזשהו מפגש, כאשר ש. נכנסה ובידה ספר – מתנת חג לבעלת-הבית. "ז'יק", היא אמרה בהתפעלות, "ז'יק – צייר פולני בעל-שם!". "זי'ק?", תמהתי, "מוזר, מעולם לא שמעתי על ז'יק". וחיש-מהר תרתי בטלפון החכם-מכל-חכם אחר אותו ז'יק. ואת מי מצאתי? את ארתור שיק, צייר שמאז ומעולם התפעלתי מכושרו האמנותי הנדיר בציור מיניאטורות, ובה בעת, נדחיתי מהדחיסות הדקורטיבית (העולה אף על זו של איורי זאב רבן) ומגודש ה"בשרנות" בדמויותיו המצוירות. ארתור שיק. האמת, בערבי פסח, העדפתי להשאיר לאחרים בשולחן את ה"הגדה" שצייר שיק (ב- 1935).

הוא מת צעיר. בן 57 בלבד היה הצייר הפולני בעת פטירתו בניו-יורק ב- 1951. אך, אז כבר נודע כאחד האמנים היהודיים המעולים והפוריים. איוריו המיניאטוריים ל"הגדה של פסח" ( לודז', 1936-1934), או בנושא ההיסטוריה של יחסי פולין והיהודים ("תקנון  קאליש", פאריז, 1930-1927), ציורי "וושינגטון ותקופתו" (פאריז, 1930), ציורי החגים היהודיים (1948), שלא לומר ציורים ורישומים בנושאי השואה וגרמניה הנאצית (ניו-יורק, 1945-1942) – אלה ואחרים, מיניאטורות וקריקטורות, עשו את שיק, יליד לודז', לפיגורה אמנותית מוכרת ואהודה גם מחוץ לציבור היהודי. בזכות נדודיו כפליט יהודי-פולני, משמע, בזכות תקופות יצירה בלודז' (1939-1909), פאריז (1932-1923), לונדון (1940-1939), ניו-יורק וניו-כנען (1951-1941) ועוד – שיק הותיר חותם בארצות שונות, בה במידה שהותיר עקבות באוספי המוזיאונים של ארצות אלה.

בהקשר הישראלי (וארתור שיק היה ציוני נלהב), נזכור, בין השאר, את ציור "מגילת העצמאות" (שהקדים במעט לציור מגילת-העצמאות האמריקאית, שגם אותה צייר ב- 1950). זכורה אף הליתוגרפיה הסופר-דקורטיבית שעיצב ב- 1949 לכבוד המדינה החדשה, מגן-דוד במרכזה; ומוכר לי גם רישום די מזעזע מ- 48 של חייל עברי כסופרמן. את אלה יצר שיק בביתו האחרון ב"ניו-כנען" שבקונטיקט, אליו עקר מניו-יורק ב- 1945. כיום, עיקר עיזבונו של ארתור שיק – כ- 450 יצירות – נמצא ברשות מוזיאון "מגנס" שבברקלי, קליפורניה. העובדה, שטרם נערכה אצלנו תערוכה מקפת של יצירותיו, היא שערורייה נוספת ברשימת מחדליו של עולם האמנות הישראלי. ורק נציין, שמאז שנת אלפיים, נערכו לציורי ורישומי ארתור שיק חמש תערוכות מקיפות שונות בארה"ב, ואחת בגרמניה.

כאמור, עיקר עבודתו של שיק הייתה באיור ובקריקטורה, כמעט תמיד במיניאטורה. כמאייר, מוכרים ציוריו ל"מגילת אסתר" (1926), "אגדות אנדרסן" (1945), "נתיבים בתנ"ך" (1946) ועוד. כקריקטוריסט בתקופת מלחמת-העולם השנייה, רישומיו חסרי-הרחמים (שפורסמו במגאזינים רבים ברחבי ארה"ב) התעללו בגרמנים,  ביפנים ובאיטלקים, עד כי ישנם סבורים שהרישומים הללו אף תרמו תרומה של ממש לניצחון על כוחות ה"ציר". היטלר אף הכריז על פרס כספי לכל מי שיסגיר את שיק (אשר אימו ואחיו נספו בשואה). בכמה וכמה מציוריו, ביטא שיק תמיכה עזה בהקמת צבא יהודי שיילחם נגד מדינות הציר. בין ציורים אלה תמצאו חיילים עבריים המניפים דגל עברי.

כבר באיוריו ל"הגדה של פסח", צייר ארתור שיק את ה"רשע", אחד מארבעה הבנים, לבוש בבגדים גרמניים. הנה כי כן, עוד קודם לפרוץ מלחמת-העולם ב- 1939 התמסר ארתור שיק לציורים ורישומים אנטי-פאשיסטיים (ופרו-פולניים: שיק היה פטריוט פולני גאה). חלק מציורים אלה ביקשו לעודד את אויבי הפאשיזם, דוגמת סדרת הציורים המיניאטוריים מ- 1938, "וושינגטון ותקופתו", בהם ביטא הצייר את הזדהותו עם המהפכה האמריקאית ואידיאל החירות. הסדרה נרכשה באותה שנה על-ידי נשיא פולין והוענקה שי לנשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט (עודנה שמורה בניו-יורק, בספרייה הנשיאותית על-שם פ.רוזוולט).

ב- 1939, ערב פרוץ-המלחמה, כאשר שהה בלונדון, קיווה שיק שציורו המיניאטורי, "ג'ורג' הקדוש מנצח את הדרקון" יירכש על-ידי המלכה מארי בעבור בנה, אלברט, וזאת בתקווה לקירוב יחסי אנגליה-פולין. הדרקון מתפקד בציורי שיק כסמל לאכזריות הנאצית;  סנט-ג'ורג' המנצח הוא הפטרון של אנגליה. הציור שמור באוסף המלכותי הבריטי.

שנות המלחמה הוציאו משיק את מירב זעמו ותוקפנותו האסתטית כנגד היטלר וחבר מרעיו. עדיין ב- 1939, עוד בטרם עקר לניו-יורק, צייר בלונדון מיניאטורה (צבעי-מים וגואש) המקבצת יחד בריאליזם קריקטורי את ההנהגה הנאצית [תצלום ראשון לעיל]: היטלר, גרינג, הימלר, גבלס ועוד אחד שאיני מזהה. שם הציור: 'מצפוּן הוא המצאה יהודית'…היטלר". הציור נמצא ברשות המשכן לאמנות בעין-חרוד.

בפרוס שנת 1940 פתח שיק תערוכת-יחיד בניו-יורק בשם "מלחמה ו'תרבות' בפולין". אחד מהציורים נשא את הכותרת "אלוהים, שלא נאבד אומץ-לב" וייצג חייל פולני, במדים וחגור, כורע ברך ומתפלל. אך, ב- 1941 חזר שיק להיטלר וציירו (בצבעי-מים וגואש) ניצב בקדמת הדף, לבוש שריון (מעוטר בצלבי-קרס) ומציג בפנינו את כפות-ידיו המגואלות בדם [תצלום חמישי לעיל]. מאחוריו, הירוהיטו, קיסר יפן במדי צבא, חושף שיניו בחיוך זדוני וידו האוחזת בחרב נוטפת דם. בצדו האחר של היטלר, נזירה או אחות רחמנייה, צלב-קרס על גלימתה הלבנה מתחת למילה "רעב" (famine). איני בטוח שירדתי לעומק הרעיון. בציור  נוסף מ- 1941 בשם "אויבי הרייך השלישי", נראה היטלר לבוש במדים חומים ועם חרב למותניו, מניף אגרופו בזעם, ובידו האחרת מצביע אל עבר משפחה יהודית בעלת חזות "אוסט-יודן(ית)".

עתה, ב- 1942, צייר שיק את סדרת ציורי "ניבלונגן", בה התעלל במיתולוגיה הנאצית הטבטונית. אז גם צייר מיניאטורה (צבעי-מים וגואש) בשם "הוא, השולט בחרבו" [תצלום שישי לעיל]: במרכז ניצב היטלר, מבעו מטורף, עוטה מחלצות המעוטרות בצלבי-קרס וגולגולות. היטלר מניף בידו האחת את "מיין קמפף" ("מלחמתי") ובידו השנייה חרב. מאחוריו ניצבת מפלצת מחרידה בעלת ארבע קרניים וטפרים אימתניים. גלובוס סמוך לגוף-היטלר וסביבו הירוהיטו המצחקק ברשעות, חייל ורמכט עם פני גולגולת ומוסוליני עם פרצוף מטומטם. ואל תחמיצו את ערימת הספרים הנרמסים תחת רגלי החברותא.

*

1943. הימים הם ימי "הפתרון הסופי", וארתור שיק רושם בניו-יורק, בדיו ובעיפרון, רישום ריאליסטי נטול כל שמץ של קריקטורה: ערימה של יהודים מתים ובראשם ישו המת (נזר-קוצים לראשו) אוחז בידיו את לוחות-הברית. לרישום קרא: "ממעמקים: קין, איה הבל אחיך?". קשה להבין כיצד גייס את ישו לאסון היהודי, שעה שהוותיקן מקפיד על "איפוק" וכבשני אושוויץ פועלים במלוא העוצמה.

קטגוריות
Uncategorized

החמור והיהודי של בועז ארד

                   

בדירתה הניו-יורקית של בת-זוגי אני מתבונן ב"היהודי הנודד", עבודה לא-מוכרת של בועז ארד: ראש של חמור לבן (סיבי פיברגלאס) המותקן, בעזרת זווית-ברזל משרדית, בראש שולחן נמוך ולבן (אף הוא מסיבי פיברגלאס), שמאחוריו ניצב עציץ-פלסטיק לבן וקטן השופע צמח הידוע בשם "היהודי הנודד". גם הצמח סינתטי. אני מאמין, שאת הטריו הזה יצר בועז ארד ב- 2014, באותה שנה בה יצר עבודה מוכרת קצת-יותר – ראש חמור לבן המותקן על שולחן עץ.

חמור לבן ויהודי נודד. המשיח והעם היהודי. אחרית-הימים:

"גילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת." ("זכריה", ט, 9)

אוטומטית, אני נזכר בציור של ראובן רובין מ- 1919, "הפגישה": "יהודי נודד", קשיש ותשוש, יושב לפוש על ספסל בדרך-התלאות האינסופית. לידו, עץ נובל… בצד האחר של הספסל יושב ישוע, כפּו̇ת-ידיו עודן פצועות ממסמרי הצליבה, אך לידו העץ מלבלב… ברקע השניים – הר גבוה, סמל לעלייה והגשמה רוחניות. ראובן רובין הפגיש באחרית-הימים את היהודי הנודד ואת המשיח הנוצרי (מי שהיהודי הירושלמי לעג לו, בדרך-הייסורים, ועל כך נענש בנדודי-אין-קץ). ראובן עומד לעלות לארץ-ישראל וליצור בה אמנות יהודית-נוצרית שתטהר ותזקק נשמות חוטאות…

אך, מה רוצה בועז ארד, כשהוא מפגיש על שולחן אחד את חמורו של משיח ואת היהודי הנודד?

בחודש דצמבר 2017 הציג ארד בגלריה "רוזנפלד" תערוכה, שתוארה ב"הארץ" על-ידי עוזי צור, כך בין השאר:

"את הפינה הרחוקה עוטפות כנפות שבכה דקורטיבית: שורות שורות של יהודי נודד מלאכותי נמתחות ירוקות לאורך אלכסוניה, ובמרכזה צומח עץ מת […]. ומהענפים המתים צומחים חוטרים ירוקים פלסטיים עם עלים ספורים של עצי הדר מלאכותיים […], כשבראש העץ הגדום שוכנת סלסלת נצרים קלועה ובה מקנן ראשו הקרח של ארד, מפוסל בגסות."[1]

איני שוכח לרגע את האירוניה של בועז ארד, את חוש-ההומור המעולה והמתוחכם שלו. ואף על פי כן, אני מתעקש לקחת ברצינות את העבודה הנ"ל: יהודי נודד, עץ מת שקם לתחייה כעץ-הדר, וראש-האמן מעל לכל זה: האם אני רשאי להתכחש לדימוי ההיסטורי של עם נודד, מת ומתעורר (פרדסי א"י?)? או, שמא, בועז ארד מבטא עייפות מהקלישאה הציונית?

ב- 2019, בתערוכת-זיכרון שנערכה ב"רוזנפלד" במלאת שנה למותו הטראגי של ארד, הוצג על הרצפה ראש חמור לבן הנישא על גבי משאית-קטנה ("אוטו", 2017). כמעט קבורת "חמורו של משיח", המובל עתה אל המזבלה. בפינה אחרת בתערוכה הוצג שולחן-העץ (המוזכר לעיל) שעליו ראש החמור הלבן. והיה עוד חמור, אחד שניצב בראש ובקצה "רגל-חמור" (תמוכת-עץ ללוחות-שולחן). ב"ערב-רב" כתבה מאיה קציר על החמורים, תוך דגש על זיווג החמור ו"רגל-חמור", בבחינת דואליות של דבר ושפה. ועוד:

"ראשו הענק והלבן של חמור (אוטו, 2017). עבודה ארדית אופיינית, המשלבת הומור, ילדותיות וקורטוב חרדה, מבוצעת בגסות אלגנטית, ומוסרת חוויה שמרכיביה גם אישיים וגם תרבותיים-כלליים: חמור מטומטם, ילדות נאיבית, סכנה, טבע בתוך תרבות, טמטום כדרך להשתחרר מהשכלתנות, מהקטגוריזציות הנאורות של האמנות."[2]

החמור כ"טמטום כדרך להשתחרר מהשכלתנות". כלומר, בדיוק ההפך ממה שאני מנסה לעשות כאן. ברם, כיצד לא אנסה לפרש ב"שכלתנות" את מפגש "חמורו של משיח" עם "היהודי הנודד"?! ובפרט, כשאני קורא במקורותינו: "הרואה חמור בחלום יצפה לישועה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ג'), או "והחמור זה מלך המשיח" (תנחומא, וישלח, א'),

אז, ראשית כל: המשיח איננו, נעדר. רק חמורו בא… בעצם, ראשו הכרות בלבד. וגם משהגיע, אין הוא אלא משהו שבין חיה לבין רהיט; דהיינו – משהו סטאטי, א-היסטורי… ובמילים פשוטות: המשיח לא הגיע ולא יגיע. ובמקומו של משיח רכוב על הגב, חמור הגאולה של בועז ארד נושא את היהודי כנודד נצחי, חסר-בית, גולה לעד, תקוע בתוך עציץ (אדמה ארעית). והרי לנו הנומאדיות הזכורה מ"מסלולי-נדודים" של שרית שפירא (1991), ויותר מזה – מ"אלף מישורים" (1980) של דלז וגואטארי.

זוכרי בועז ארד ואוהבי יצירתו יודעים: מאחורי השנינות והחייכנות האכזרית של עבודותיו שכנה רצינות עמוקה, אף טראגית לעתים: הדג השחוט של אימא, היטלר, "נמרוד" החדש וכו' – כולם עטפו את כאבינו הקולקטיביים בקומי. החמור של בועז ארד שייך לחבורה הזו.


[1]  עוזי צור, "בועז ארד מהפנט עורב", "הארץ", 2 בדצמבר 2017.

[2] מאיה קציר, "משא החמור", "ערב-רב", 21 בפברואר 2019.

קטגוריות
Uncategorized

ניו-יורק, מאי 2023

נכון לעכשיו, שתי התערוכות המרכזיות במוזיאונים של ניו-יורק הן – "הברושים של ון-גוך" (במוזיאון "מטרופולין") ו"פיקאסו – שנים ראשונות בפאריז" (ב"גוגנהיים"). ב- MOMA תערוכת ציורים מקפת ויפה של ג'ורג'יה או'קיף. אם כן, ציור מודרני, סוף מאה 19 ותחילת מאה 20, כזו היא ההצעה הגדולה של העיר בימים אלה. ביריד TEFAT  שבבניין ה"ארמורי" (שדרת פארק) אתה פוגש ציורים של פיקאסו, רותקו, לז'ה, מורנדי, דובופה… אירופה, מאה 20 (טוב, זהו יריד של גלריות אירופיות, צרפתיות לא-במעט). כאילו עצר הזמן מלכת מתישהו בתחילת המאה הקודמת.

נכון, שבמוזיאון  "וויטני" מציג האמן האמריקאי, ג'וש קליין, עבודות בסגנון ניאו-פופ (כן, עדיין מאה 20) – מבני הישרדות ארעיים ובתוכם  סרטי וידיאו המקרינים עדויות מעוררות חלחלה על הצפוי לאמריקה מבחינה אקולוגית, חברתית, רפואית ועוד. ונכון, שב"ניו מיוזיאום" מציגה וואג'נצ'י מוטו (MUTU), אמנית מניירובי שבקניה, פסלים וציורים בסגנון "סוריאליזם אפריקני" רווי מאגיה וארוס (כן, גם הסוריאליזם נטוע בתחילת המאה ה- 20), כאשר פסליה – ראו תצלום להלן – מעוררים השתאות בעוצמתם (רוברטה סמית, המבקרת הוותיקה והמוערכת של ה"ניו-יורק טיימס", הכתירה את מוטו כאחת מבין עשרה האמנים המעולים ביותר בזמננו). אבל, נודה על האמת: לגדולי המאה ה- 20 אין פה, בניו-יורק 2023, מתחרים של ממש.

כך, שני סיבובים בין הגלריות של צ'לסי מטביעים אותך בבינוניות, שאינה פוסחת אפילו על גלריה "גאגוזיאן" האגדתית, שחלליה העצומים ותקציביה הבלתי-נתפסים ידעו להאפיל בעבר על המוזיאונים הגדולים של ניו-יורק. תערוכתם כאן של פול מק'קרתי האמריקאי ושל אלברט או̇הֶלן הגרמני אינה "עושה לך את זה", למרות הפורמטים האדירים. נכון, שעדיין אתה יכול להיכנס ברחוב מדיסון ל"גאגוזיאן" הצפוני, לעלות כמה קומות ולמצוא את עצמך לפתע בתערוכה מוזיאונית של דונלד ג'אד; כשם, שמבלי שהתכוונת ותכננת, אתה נקלע לאולם צדדי ב"מטרופוליטן" ורואה תערוכה יפיפייה ונועזת של צילומי ריצ'רד אבדון. כי, למרות הכול, זוהי ניו-יורק. אבל, גם ה"בונוסים" המענגים הללו – כולם של אמנים חשובים מאתמול. האמנות של העכשיו מקרינה אי-חשיבות.

מה פלא, שמבול ירידי-האמנות מותיר אותך בעיקר עם אכזבות: על יריד-האמנות של "העצמאיים" (Independent Art Fair) – בכלל אין מה לדבר. גיהינום של אמנות. זהו שבוע-ירידי-האמנות בניו-יורק, ואתה משרך רגליך לעייפה בין יריד "נאדה" ליריד "וולטה" וליריד "פוקוס" ול"פְריז" (ואין זו הרשימה כולה), ומפחי-הנפש מלווים אותך למראה אלפי ציורים (ומעט פסלים) שאינם מתעלים מעל לבלתי-מרתק-בעליל. מטעמים מסחריים, תשכח מעבודות וידיאו ומפרפורמנס. אבל, גם הצילום הרבה פחות נוכח מבעבר. ביריד "פְריז", המוצג בשלוש קומות מתוך בניין SHED, האיכות האמנותית גבוהה מכל הירידים (הן כאן מציגות מיטב  הגלריות של ניו-יורק, סן-פרנציסקו, לונדון, טורונטו, ועוד). אך, גם מכאן אינך יוצא עם מטען משמעותי, לבטח לא חדשני. למרות, שב"ניו-יורק-טיימס" מתלהבים.

בגיליון החדש של "פְריז", חוברת שהופיעה לרגל היריד, בולט מאמר בשם "הדור הבא". ובכן, רשמו לפניכם, הדור בא בעולם האמנות, כך לפי ג'סמין הרננדז, הוא – אמניות שחורות:

"נשים שחורות פורחות ומחדשות על פני כל המערכת האקולוגית האמנותית של ניו-יורק."

עיקר הכוונה הוא למספר הולך וגדל של סוחרות אמנות שחורות עור, שמשפיעות על המוצג בגלריות המובילות של העיר. ב"ניו-יורק-טיימס" מהבוקר אני קורא, ש"רוב היצירות המצוינות בדמיון ובחדשנות נוצרו בחצי המאה האחרונה, בכל מקום ובכל עת, בידי נשים."

קשה להתווכח עם ההערכות הללו: אמנות של שחורים – אפריקנים או אמריקאים – כבשה את מוסדות האמנות הניו-יורקיים בשנים האחרונות (על הגג של ה"מטרופוליטן" בנתה לורן האלסי, אמנית ואקטיביסטית שחורה, גרסה אפרו-אמריקאית עצומת-ממדים לארמון המצרי הקדום בלוקסור). נשים בעיקר. וכמי שיכול להעיד משהו על עולם האמנות הישראלי, אין לי ספק, שגם אחוז גבוה מאד ממיטב היצירה הישראלית בעשורים האחרונים נוצר בידי אמניות.

להודות על האמת, לניו-יורק של ימים אלה, אף לא בגלריות החדשות שבשכונת טרייבקה, אין להציע לך דבר-מה של ממש, כלומר דבר-מה מסעיר, מטלטל, משהו שתיקח אותו איתך לדרך. די במבט קל במוספי האמנות היומיומיים של העיתונים המקומיים בכדי להבהיר, שההתייחסות לאמנות החזותית היא שולית מאד, מבחינה כמותית ואיכותית גם יחד, שלא כעניין הרב באמנויות המופע – אופרות, הצגות תיאטרון, קונצרטים, מחול. לא שבאלה תרוו נחת: מצאתי את עצמי יוצא באמצע האופרה "הצ'מפיון" ב"MET", באמצע הצגת "בית-הבובה" של איבסן (עם ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד נורה), באמצע המחזמר "מייקל ג'קסון" בברודווי; ועוד. תחושה של היעדר ויטאליות תרבותית אופפת אותך כאן בתקופה האחרונה. משהו שמתחבר לחללים הריקים הרבים כל-כך, שניצבים בשיממונם לאורך הרחובות, בעקבות משבר המגפה, וממתינים לשווא לשוכרים. לכל זה נלווית ירידה דרמטית באיכות חנויות הספרים, זו שאותה חווית כבר בביקורך הקודם בעיר, לפני פחות משנה. המצב החמיר (אגף הפילוסופיה ב"בארנס-אנד-נובל" הפך ננסי; ב"סטרנד" תתקשה למצוא ספר חדש על אמנות עכשווית).

משהו שפוף, משהו מדוכדך, משהו שאזלה ממנו האנרגיה התרבותית של פעם. אולי תמצא משהו ממנה ב"כיכר וושינגטון" שבווילג', בה מצטופפים מדי יום א' כמה עשרות ישראלים, ביחד עם קומץ יהודים מקומיים, להפגין נגד ההפיכה המשטרית בישראל

יותר ויותר מתחזקת בך ההכרה, שאכילה היא הדבר היחיד שבאמת "מדליק" כיום בעיר הזו: המון מסעדות ובתי-קפה חדשים גדושים עד אפס מקום באינספור סועדים ולוגמים. "אכול ושתה…".

קטגוריות
Uncategorized

אֳמנוּת

 

כל-כך מתאיםי לנו: אפילו המילה "אמנות" לא הייתה קיימת בשפה העברית עד לראשית המאה ה- 20. המילה "אמן" (במשמעות של יוצר) מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, ב"שיר-השירים" (ז, 2): "חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אמן". "חלאים" = תכשיטים. מכאן, שה"אמן" הוא צורף. באשר למילה "אמן" במשמעותה המקובלת כיום, כותב אליעזר בן-יהודה (ממציא המילה): "נתייחד בספרות החדשה לבקי במלאכה דקה יפה". ובהגיעו במילונו למילה "אמנות", הוא כותב: "מלאכת אמן, מצטיינת ביפי ונוי […], נתחדש בזמן האחרון ופשט השימוש בו בהעיתונים ובדיבור". המילים הללו נכתבו ב- 1908, שנתיים לאחר ייסוד "בצלאל" בירושלים (ומיקומו למשך שנתיים ברחוב החבשים  ובשכנות לאליעזר בן-יהודה), שנתיים לאחר מות פול סזאן ו- 426 שנים לאחר שבוטיצ'לי צייר את "פרימאוורה"…

על-פי פרסום האקדמיה ללשון עברית (שמעדיפה לכתוב "אומנות" בכתיב מלא ובניקוד חול̞ם), ההבדל בין "או̇מן" לבין "אוּמן" הוא:

"אוּמן (בתנועת u) הוא 'בעל מלאכה', מומחה  במלאכתו. או̇מן (בתנועת o) הוא artist – יוצר, כגון צייר, פסל, מוזיקאי, שחקן וסופר, ואו̇מנות היא 'פעילות יצירתית בעלת ערך אסתטי', art בלעז. מעניין לדעת כי המילים הן ביסודן אותה מילה. מקורן במילה האכדית umânnu שפירושה בעל מלאכה מנוסה וגם אדם העוסק במלאכת מחשבת."[1]

מה רב ומה קל הפיתוי לשדך את המילים "אמן" ו"אמנות" עם המילה "א̞מ̤ן", עם הפעל אמ"ן ועם שאר קרובים מילוליים. שכן, אם "אמן", בבחינת יוצר, קשור ל"א̞מ̤ן", הרי שמיד מוטענת האמנות בברכה, בשבועה, בתפילה.[2] מניה וביה, חיזקנו את זיקת "אמנות" ו"אמונה"… ואם "אמן", בבחינת יוצר, קשור לפעל אמ"ן, מלשון אימון, הדרכה, אומנת וכו' – כי אז איששנו את התכלית החינוכית והמעצבת של האמנות… ואם "אמן", בבחינת יוצר, קשור ל"אמנה" ול"נאמנות", הנה אישרנו את ה"חוזה" הבלתי-כתוב שבין יוצר לבין צופה…

כן, אנחנו מתְנ̞̩אים בשכנויות המילוליות הללו של "אמן" (בבחינת יוצר), וזאת במאמצינו הפתטיים לגאול את האמנות מהסתם techné, לרוממה, להדביקה בטרנסצנדנטי, בתעודה. אלא, שהמאמץ אינו אמין (מלשון אמ"ן): הוא מאולץ, הוא חוטא לכללי הדקדוק, הוא כוזב. הסינתזה בין הרוח לחומר, זו הקרויה "אמנות", אינה זקוקה לכל ההגבהות המלאכותיות הללו.

אין מהות לאמנות. אין אמנות "כזאת ולא אחרת", בה במידה שאין האמן "כזה ולא אחר". האמנות היא כל מיני דברים, שאין ביניהם בהכרח מן המשותף, ואילו האמן הוא אמן כי "בא לו", כי מתאים לו, כי טוב לו, כי הוא יכול (פעם אמרנו: כי הוא מוכרח). מילות ה"אמן" הנלוות לעיל הן אך קישוטי סרק.

*

שרדנו כעם לאורך אלפי שנים בלי המילה העברית "אמנות". יצרנו תשמישי-קדושה, מבלי להזדקק לציורי רפאל, קראוואג'ו, ניקולא פוסֶין, ק.ד.פרידריך ואיליה רֶפין. אמרנו: "אין צור כאלוהינו" ופירשנו: "אין צייר כאלוהינו". את האמנות השארנו לדוברי ה- arte, art, Kunst ו- iskusstvo וכל השאר. אך, מהו השורש האטימולוגי של "arte" אם לא במילה היוונית "arariskein", שפירושה לסדר, להכין, להתקין. ומהו השורש האטימולוגי של "Kunst" אם לא במילה הפרוטו-גרמאנית "kunstiz", שפירושה יכולת, ידע. לגבי המילה ""iskusstvo – איני יודע, אך אני משער שניוותר בתחומי הכושר הביצועי. כיון שכך, הייתכן, שבכל זאת, ידעו אבותינו משהו בסיסי לגבי אמנות, שעה שראו בבצלאל בן-אורי, מתקין המשכן, ארון-הקודש וכו', את ה"אמן" (נקדו כפי שתרצו) האולטימטיבי?


[1] Online, 12 באוגוסט 2018.

[2] גדעון עפרת, "א מ ן" (שימו לב להפרדה בין האותיות!), בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 14 באפריל 2020. פורסם במקור בשנת 2000 בספר "שבחי-גלות", כרטא, ירושלים, עמ' 197-189.

קטגוריות
Uncategorized

עבודה

                                

ברגיל, באמרנו "עבודה", כוונתנו – עמל, יגע, דהיינו – פעולה תכליתית – גופנית ו/או רוחנית ("עבודת-א̤בל", למשל), כאשר תכלית הפעולה עשויה להיות מושא כלשהו (חומרי או רוחני, עצם או אירוע).

אך, ישנה גם, כידוע, משמעות אחרת של "עבודה", זו הדתית: עבודת-אלוהים, עבודה זרה וכו', ככתוב: "ושמרתם את העבודה הזאת" ("שמות" יב, 25). עתה, לא עוד מדובר בפעולה תכליתית, כי אם בפעולה לשמה, פעולה שבסימן "עבדות", קרי – השתעבדותו מרצון של המאמין לאלוהיו.[1]

וישנה "עבודה" נוספת: עבודת-האמנות. שהרי, ליצירות אמנות אנו קוראים "עבודות". פה אין הכוונה לפעולה, כי אם לאובייקט, כזה הנושא את תכליתו בתוכו, במו עשייתו.

יצוין: השפה העברית לא הבחינה עבודה כתהליך מעבודה כמושא. שלא כהבדל בשפה הגרמנית בין המילים Werk ו- Arbeit (הראשונה מציינת מוצר, השנייה – תהליך, הפעולה המושקעת), ובדומה להבדל בשפה האנגלית בין work לבין labour.

אך, מהי העבודה ב"עבודת אמנות"? שהלא, העמל המושקע בטפסנות בניין, בניקוי בית, בטיפול של אחיות, בחקלאות וכו' – גדול לאין-שיעור מזה המושקע בציור, בפיסול, בצילום וכו'. מדוע איננו קוראים "עבודה" לנעל שעשה הסנדלר, או לשולחן שעשה הנגר, אבל כן קוראים "עבודה" לפיסת ניר שהוכתמה בבזק בכתם צבע?

ב- 1980 הציג משה גרשוני בביאנאלה בוונציה עבודה סביבתית מורכבת וזבת-דם. על הכותל, בקומה ב' של הבניין, רשם באדום את המילה Arbeit. כמובן, שגרשוני חשב על "העבודה משחררת", אבל באותה מידה, כיוון ל"עבודת אמנות". ב- 1925 הציג הקונסטרוקטיביסט הרוסי, אלכסנדר רודצ'נקו, מיצב בשם "מועדון עובדים" (או "מועדון פועלים"): שולחן ושני כיסאות בשחור ואדום, בבחינת מודל לחלל לחינוך-עצמי ופנאי (שחמט על השולחן) בעבור פועלים. זכור גם "סרבל העבודה לאמן", שעיצב אלכסנדר רודשנקו ב- 1924 (ואף הצטלם לבוש בו לרקע מבנים קונסטרוקטיביסטיים מעשה-ידיו. בעבור רודשנקו, גוף האמן הוא כלי עבודה, לבושו של האמן עניינו הבטחת יעילות העבודה, ולפיכך יעוצב בסימן צורות גיאומטריות פשוטות, אנונימיות ונמנעות מקישוטיות. זהו "בגד ייצור" המיועד לאמנים באשר הם אמנים במפעלי הייצור שלהם, הלא הם הסטודיות.

אך, ברית האמנות והעבודה החלה קודם לכן: האמנות גילתה את העבודה, כנושא לייצוג, בעיקר באוונגרד הריאליסטי של המאה ה- 19, ועוד יותר בריאליזם החברתי המאוחר יותר. בין לבין, הקונסטרוקטיביסטים ביקשו לאחד אמנות ותעשייה בצורה ובתוכן. בעבור המרכסיסטים, האמנות היא עניין של תהליך ייצור ואמצעי-ייצור. כאילו נדרשה האמנות לתמיכת הסוציאליזם (תחילה, האוטופיסטי, ולאחר מכן, המטריאליסטי) על-מנת להכיר בעבודת הקוצר והזורע (ז'-פ. מילֶה), המגהצת (א. דגא), מנתצי האבנים (ג.קורבֶּא), הכובסת (ה.דומייֶא) וכיו"ב. מילֶה אף הקפיד ללבוש סרבל כחול של פועלים. מנגד, שיא אוונגרדי אחר מסוג ה"רֶדי-מ̤ייד" של מרסל דושאן וממשיכיו כמו פ̞טר את האמן מ"עבודה", בה במידה שהמושא הנבחר לתצוגה הופקע מהקשריו המקוריים (לרבות זיקתם לעבודה – תהליך הייצור והתכלית השימושית). ואף על פי כן, בשפה, ה"רדי-מייד" הוא לא פחות "עבודה", ואולי אף יותר, מכל ציור או פסל. ובמקביל, יצירות אמנות מינימליסטיות-גיאומטריות, שנוצרו ללא כל מגע יד-אמן, אף הן תיקראנה "עבודה", ואין הכוונה לעבודת מכונה.

אריסטו העמיד את האמנות על techné ועל תהליך של הוצאה מה"בכוח" (האידיאה) אל ה"בפועל" (האובייקט) באמצעות "סיבות" החומר, הצורה, האופן והתכלית. מבחינתו (כמו מבחינת מורו, אפלטון) – אמנים, אומנים, בעלי-מלאכה ופועלים נמנו על אותו מישור עקרוני, חרף ההבדל בין, למשל, משורר לבין סנדלר. הגילדות של ימי-הביניים עדיין חיברו אמנים ואומנים, חיברו ציירים ופסלים עם חרשי-עץ וברזל וכו'. כולם היו "עובדים", עובדי-כפיים יוצרים. בה בעת, תולדות האמנות הקפידו, לבטח בעידן המודרני, להבחין בין "אמנות" לבין "מלאכה" (craft), למגינת ליבם של קרמיקאים, אורגים, גרפיקאים, אמני טקסטיל וכיו"ב. מלאכה (עבודה) היא "אוּמנות", לא אמנות, הבהירו לנו. בעל-המלאכה יודע-מראש ובדיוק כיצד ייראה המוצר המבוקש והוא מכוון-מראש את תהליך הייצור להוצאה לפועל של המוצר. לא כן האמן, שאינו יודע-מראש ואשר כולו תהליך של ניסוי וטעיה. אלא, שהתיאוריה הזו (כגון, זו של ר.ג.קולינגווד ב"עקרוני האמנות" מ- 1923) "אינה מחזיקה מים", לא ביחס לאמנים, לא ביחס לאומנים, ואף לא תמיד ביחס לבעלי-מלאכה מסוימים (חשבו, למשל, על דייג).

לכאורה, עלינו לסרב לזיהוי האמנות והעבודה: שהלא, באמרנו "עבודה", אנו חושבים על זעה, לכלוך, מאמץ, מונוטוניות, שעמום… משהו בנו מכיר בעובדה, ש"עבודת-אדמה" היא עבודה, בעוד "עבודת-אמנות" היא יותר אובייקט ופחות עבודה. אנו רואים נגד עינינו פועלי בניין סיניים, מתפרות-זיעה הודיות, עובדי שדות וייטנאמיים, אחיות ורופאים בבתי-חולים ישראליים. לעומת כל אלה, הצייר מצייר לו בניחותא בסטודיו ממוזג, מתעורר בשעה 9.00 בבקר או בכל עת שיחפוץ, אינו כפוף לשעון-עבודה, עובד ככל שמתאווה נפשו, מושח במכחול או שרושם במחברת לצלילי מוזיקה, כורסה ומזרון לצדו, זמנו בידו… לזה נקרא עבודה?! שהלא עבודה היא עונש, עבודה היא גזרה, עוד מאז קללת הגירוש מגן-עדן. רוצה לומר, עבודה אינה אופציונאלית, בניגוד לאופציונאליות האמנותית (לכאורה, בחרת לעסוק באמנות מרצונך החופשי, ולכאורה, בכוחך לנטוש אותה אם תרצה). יתר על כן, ממעשה יצירת האמנות אתה – האמן – עשוי ליהנות, שלא כסבלם של מרבית פועלי העבודה. מה גם, שלאמנים בעבר היו פטרונים שדאגו לצרכיהם, וגם כיום ישנם מוסדות תמיכה באמנות. גן-עדן…

הנה, חזרנו אל ה"פאראגונה" (Paragone) של ליאונרדו דה וינצ'י (1500): יתרון הציור על הפיסול – בין השאר, במונחי היגיעה שבפיסול וכל הכרוך בה: שבין השאר, הפַסל נידון לאבק השיש, ליזע החציבה בשמש הקופחת, לבגד המזוהם, וזאת שעה שהצייר יושב לו במחלצותיו, מצייר בנועם בצל-קורתו ולצלילי להקת מיתרים (כפי שהעיד ואסארי על דה וינצ'י המצייר את דיוקן מונה-ליזה)… מה יש לדבר: הצייר מתענג; הפַסל עובד.

אז, מהיכן ומדוע הצורך הזה להדביק את המילה "עבודה" ליצירת אמנות? אולי, ממקור המילה "תרבות" – cultura, ששורשה במונח cultivare, שעניינו, בין השאר, גידול צמחים, חקלאות. כלומר, האמן כאיכר – חורש תלם (בשדה היצירה), זורע (אידיאה), משקה ומדשן (בצבע, בקו, בחומר), עד כי בשלה החיטה (התגבשה יצירתו, עבודתו).

ואולי, פשוט הרבה יותר, יצירות אמנות קרויות "עבודות" משום שפעם, בעבר הרחוק, הן היו, אכן, עבודות-עבודות! כן, נכון, ואן-גוך מסוגל היה להשלים ב- 1888 שניים-שלושה ציורים ביום אחד (האם יש הצדקה לשם ציורו מ- 1888, "הצייר בדרכו לעבודה"?), אבל לליאונרדו דה-וינצ'י נדרשו ארבע שנים לעמול על ציור-שמן אחד בשם "מונליזה" (שמבחינתו, מעולם לא הושלם). את ציור-הקיר במילאנו, "הסעודה האחרונה", צייר במשך שלוש שנים. מיכלאנג'לו עבד על ציורי הקאפלה הסיסטינית בוותיקן לאורך ארבע שנים, ואילו את פסל-השיש, "דויד", פיסל לאורך שנתיים. ציירי הרנסנס, אני למד מהמקורות, עבדו בממוצע כשנתיים על ציור-כן. כיון שכך, הכיצד זה שלא ייקראו יצירות אמנות בשם "עבודות", למרות העובדה, שכיום, כבר מקלים מאד המקדחים החשמליים על מלאכת הפיסול בשיש (וכמה בכלל עוד מפסלים בשיש?!), ולמרות שאפשר כיום להשלים ציור ב"וִיש" אחד ספונטאני וחפוז, וכו'?

אמת ויציב: מזה כמאה וחמישים שנה נמצאת האמנות במקום אחר, פעמים רבות – מקום של הרבה פחות "עבודה" (גופנית, עבודה כיזע, שמעבר לעבודה רוחנית), אבל משקעי העבודה-עבודה מהעבר עודם נוכחים, ולו רק במילה "עבודה".  


[1] מכאן גם השבועה התלמודית – "העבודה!": "העבודה שאיני זז מכאן!", מסכת "גיטין", נח.