אפריל 24, 2014

י ו ר ם

                            י ו ר ם

 

ידעתי שהוא היה פעם צייר; שהיה בנו של משה קניוק – מנהלו האדמיניסטרטיבי הראשון של מוזיאון תל אביב בשנים 1948-1932 ו- 1962-1950; קראתי על כך לא אחת בספריו, הספרים של יורם קניוק. ידעתי שלמד ב"בצלאל החדש" הירושלמי (ב- 1950-1949) - במחלקה לגרפיקה שימושית (מחלקה לאמנות טרם נוסדה) –  וכשנה נוספת ב"בוז-אר" שבפאריז (בעידודו של מרדכי ארדון) וכי הציג תערוכת יחיד במוזיאון "בצלאל", ירושלים, ב- 1955. על הציורים חתם "יורם", ודובר בו כאחד הכוחות העולים בדור הצעיר. ועוד ידעתי מתוך סיפוריו, שפרש מהציור במהלך שהותו בניו-יורק בשלהי שנות ה- 50. שנים רבות חיפשתי ציורים שלו, ולשווא. אנשים סיפרו לי על ציורים מיניאטוריים רבים שצייר על קופסאות גפרורים. כשביקשתי ממנו, פעם או פעמיים, לראות עבודות מאז – חזר ואמר לי שלא נותר לו דבר. לא האמנתי לו. הבנתי, שהעביר דף ומעדיף למחוק את הפרק ההוא.

 

רק בנדיר נתקלתי ברפרודוקציה של איזה רישום ישן מעשה ידי יורם קניוק. כגון רישום דיו מ- 1949 של ראש אישה עם עגיל, משהו שמזכיר את סגנונו החד של ברנאר בּיפֶה (Buffet), צייר שידע פופולאריות לא מעטה בישראל דאז. לאן נעלמה יצירתו החזותית של "יורם"?

 

להמשיך לקרוא

אפריל 23, 2014

כשיהדות אמריקה חיבקה את האמנות הישראלית

כשיהדות אמריקה חיבקה את האמנות הישראלית, או: איך יוצאים בשלום מתערוכת אמנות ישראלית המאורגנת מטעם יהדות ארה"ב ב- 1968, בחסות השגריר יצחק רבין, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, וביום מלאת 20 שנה למדינת ישראל?

 

במשך עשרות בשנים, ההכרה העולמית האחת והיחידה שאמני ישראל יכולים היו לזכות בה הייתה הכרת יהדות אמריקה. גם אם לבם של האמנים היה בפאריז, ותקוות ההכרה כוונו אל עבר פאריז, החיבוק הממשי (להוציא אי אלו חריגים של תערוכות יחיד שלא הניבו פירות אוניברסאליים נוספים, כגון מספר תערוכות ב"סטדליק" שבאמסטרדם במחצית שנות ה- 50) – החיבוק בא רק מצד יהודי אמריקה. שהללו הם שהציגו תערוכות קבוצתיות של האמנות הישראלית, הם שרכשו את יצירות האמנים הישראליים, הם שאספו אותן והם שתרמו למוזיאונים הישראליים.

 

בל נתבלבל: בין החיבוק היהודי-אמריקאי לבין האמריקניזציה של האמנות הישראלית אין שום דבר. אף להפך, ככל שהתעצמה האמריקניזציה של האמנות המקומית, כן הלכו יהודי אמריקה ובידלו עצמם ממהלכים אמנותיים שזכו כאן לתהילה ואילו שם מעט מאד נגעו ללבם של אוהבי ישראל. אנחנו מדברים על העידן הקודם ל"ארטיס" – אותו ארגון מבורך העושה לקידום האמנות הישראלית העכשווית בארה"ב; אנחנו מדברים על עשרות השנים שקדמו לשנות האלפיים.

 

נרחיב: ראשית האמריקניזציה של האמנות הישראלית במחצית השנייה של שנות ה- 60, לרקע גלי ה"פופ-ארט" והמינימליזם הגיאומטרי המגיעים לחופי הארץ. הברית ההיסטורית הישנה של האמנות המקומית עם פאריז נמשכה עד לעליית דור ילידי שנות ה- 30, שפעלו בתל אביב ב"תערוכות הסתיו" ("ביתן הלנה רובינשטיין") ובתערוכות קבוצת "עשר פלוס" בין 1970-1965. תערוכה בשם "1967: האמריקניזציה של אמנות ישראל", שנאצרה בתל אביב בספטמבר 1989 על ידי כותב שורות אלו (בגלריה "בוגרשוב" ובגלריה "הקיבוץ" במקביל) ביקשה להצביע על המפנה הנדון.

 

תפקיד מכריע בתהליך האמריקניזציה היה שמור למלחמת-ששת-הימים. כי, בעקבותיה, שבו אמנים ישראליים מארה"ב, אמנים יהודים צעירים עלו מארה"ב, ורחובות הערים – ירושלים המורחבת, בעיקר – נגדשו בהמוני תיירים אמריקאיים. התרגשותה של יהדות ארה"ב מ"הניצחון" לא ידע גבול, כשהיא מתמזגת עם האופוריה הישראלית דאז. היה זה ב- 1968 כשראובן רובין – גיבורה של יהדות ארה"ב – צייר את ציורו הענק בנושא הר-הבית, ובו מרחפת "כיפת הסלע" בלב ירושלים, הטובלת כולה בזיו עליון. מציוריו החלשים והסנטימנטליים יותר של ראובן. לא במקרה, גרסה אחת מוצגת בבניין ה"כנסת, ואילו גרסה שנייה ב"היכל שלמה".

 

אך, נוכחותה הגוברת של אמריקה לא הצטמצמה לתופעות הנ"ל. שברמה תרבותית רחבה ביותר, ישראל ידעה מהפך פרו-אמריקני, שמצא ביטויו מאז 1968 ביבוא "קוקה-קולה" לישראל, הקמת מלונות "הילטון", שידור תוכניות טלביזיה אמריקניות (בטלוויזיה שהחלה פועלת בישראל מאז 1968) ואפילו חיל-האוויר הישראלי המיר אז את מטוסי המיראז' הצרפתיים שלו במטוסי "סקייהוק" אמריקאיים (תולדת האמברגו שהטיל דה-גול על מכירת נשק לישראל).

 

פער משמעותי החל נפער בין האוונגרד הישראלי הפרו-אמריקני לבין ציפיותיה של יהדות אמריקה מהאמנות הישראלית. יהדות זו, שגיבוריה נמנו על פלג האמנות הארצישראלית הציונית הוותיקה (רובין, גוטמן, לובין, שטיינהרדט, קסטל, ארדון וכיו"ב), על גווניה התנ"כיים, אוריינטליים, סמליים-יהודיים וכו', נתפסה יותר ויותר בתל אביב ובירושלים כאיום איכותי על המתבשל באוונגרד הישראלי במהלך שנות ה- 60.

 

ודווקא מחמת כוחה הכלכלי של יהדות זו ונטיית הגלריות המסחריות לספק תשוקותיה של יהדות זו לדימוי הפולקלורי הציוני-יהודי, דווקא בגין זאת גבר במחנה האמנותי הצעיר החשש מפני חיבוק-הדוב היהודי-אמריקאי. דברים ברוח זו חזרו ונשמעו, למשל, מפיו של יהושע נוישטיין, האמן הצעיר שעלה לירושלים מניו-יורק ב- 1964 והפך לדמות מרכזית באוונגרד (האמריקניסטי: מל בוכנר, דורותי רוקבורן וכו') של מוזיאון ישראל בראשית שנות ה- 70. לימים, ב- 1976, ברשימה לכבוד יוסף זריצקי בן ה- 80, כתב נוישטיין ב"מושג":

"אמנות גמלי-העץ היא האמנות הרצויה, כי היא ממלאה אחר ציפיות יהודי-אמריקה ותורמים אחרים, הרואים בנו כאן פורטוריקאים בדיסנילנד."[1]

 

הנה כי כן, שני קווים אמריקאיים מקבילים שכמעט לא ייפַגשו אלא בשנות האלפיים: קו היהדות האמריקאית-ציונית, התר באמנות הישראלית אחר הדימוי הארצישראלי הרומנטי, האילוסטרטיבי, הפולקלורי, הסמלי, ומנגד, קו האוונגרד הישראלי הפרו-אמריקאי (קרי: פרו האמנות הניו-יורקית שמאז "אסכולת ניו-יורק") המתנכר לדימוי הנ"ל ולמייצגיו באמנות המקומית (עד להוקעתם כריאקציה). תערוכת "דֶזֶרְט קְלישֶה", שאצרה תמי כץ-פריימן ב- 1996 ואשר נדדה ברחבי ארה"ב, קעקעה ביצירותיה הישראליות-עכשוויות את הדימוי הציוני-יהודי הרומנטי וערערה אותו בתודעתם של רבים מיהודי אמריקה. הייתה זו סנונית ראשונה לתפנית הגדולה, שראשיתה בתמיכתו המאסיבית של רפי גמזו (אז, בתפקידו כנספח התרבות בניו-יורק) באמנות הישראלית העכשווית, המשכה בעניין שהחלו מגלים בתי המכירות של "סותביס" ו"כריסטיס" באמנות הישראלית ושיאה ב"ארטיס" של ימים אלה ו/או בגלריה "אנדראה מייזלין" המציגה בניו-יורק את טובי צלמי ישראל.

 

סיפורה של מסה זו הוא סיפור אהבתה הנואשת של היהדות האמריקאית לאמנות הישראלית המסוימת, כולל המס שנאלצה לשלם זו האחרונה לאהבתה של הראשונה. אך, יותר משזהו סיפור חד-ערכי, זהו גם סיפור של מאבק תוך-אמריקאי-ציוני בין שני דימויים נוגדים של תרבות ואמנות ישראליים.

 

                           *

להמשיך לקרוא

אפריל 21, 2014

מה אמריקה חשבה על האמנות הישראלית?

   מה אמריקה חשבה על האמנות הישראלית?

 

ביוני 1953 פורסם ב- Commentary"" (כתב-העת של המועצה היהודית האמריקאית) מאמרו של וויליאם שאק (Schack) – "ציור ישראלי": אחרי 25 שנים". באותו חודש נפתחה במוזיאון "מטרופולין" שבניו-יורק תערוכת אמנות ישראלית, שכבר הספיקה לנדוד בין ערים אמריקאיות שונות. מאז 1938, השנה בה הציגו אמנים ארצישראליים ב"ביתן פלסטינה" שבתערוכה העולמית בניו-יורק (מרדכי ארדון, אריה אל-חנני, יעקב שטיינהרדט, משה ציפר ועוד. אוצר: אליאס ניומן), ידעה ארה"ב רק תערוכות יחיד של אמנים ארצישראליים בגלריות ניו-יורקיות: רובין, קסטל, ארדון, יורם קניוק ועוד. ספרו באנגלית של ניומן, הצייר הארצישראלי שהתגורר בניו-יורק, "אמנות בפלסטינה", היה הצוהר האחד והיחיד בארה"ב להתהוות האמנות בישראל. עתה, מאמרו של שאק תהה על 25 השנים שחלפו מאז התערוכה ב"ביתן פלסטינה".

 

והנה, ב- 1953, לא פחות משבע תערוכות יחיד ישראליות התקיימו בניו-יורק, ואילו התערוכה ב"מטרופוליטן" (שאורגנה מטעם הקרן האמריקאית למוסדות ישראליים ונאצרה על ידי ס.פלאוט – Plaut – מנהל "המכון לאמנות בת זמננו" בבוסטון) אירחה שבעה אמנים ישראליים – מרדכי ארדון, משה קסטל, נחום גוטמן, מרסל ינקו, משה מוקדי, ראובן רובין ויוסף זריצקי. בתערוכה הוצגו 75 עבודות. בעוד קסטל מציג 7 ציורים, זריצקי הציג 15. העדפתו של האוצר הייתה ברורה. ברם, בעבור יהודי ניו-יורק (וארה"ב בכלל), הגיבור הבלתי מעורער היה רובין. במאמרו של שאק ב"קומנטרי" נסב ראשית הדיון (ובהרחבה) על יצירתו של "דיקן האמנות הישראלית", כלומר – רובין. סוף כל סוף, רובין היה הישראלי האחד והיחיד שיצירה שלו ("החלילן הערבי") הושאלה לתערוכת ה"מטרופוליטן" מה- MOMA. רק לאחר מכן, בא הדיון בארדון, קסטל, ינקו, מוקדי וגוטמן. ורק לבסוף – בזריצקי. תגובתו של שאק למנהיג "אופקים חדשים" וגיבור המודרנה בזירת האמנות הישראלית הייתה מעורבת: בעוד האקוורלים המוקדמים של זריצקי זכו לשבחי הכותב, הרי ש-

"כאשר הוא מופשט במודע, כמו בסדרת קיבוץ יחיעם שלו מ- 1951, אין הוא כה משכנע ומתגמל..."[1]

 

אף לא מילה אחת על "אופקים חדשים" בת ה- 5! שלא לומר, הצבעתו של וויליאם שאק דווקא על היעדר ההפשטה – "ציור בלי תוכן מוכר"[2] – כאפיון היסודי של האמנות הישראלית (אפיון המנומק בצורך נפשי של האמנים הישראליים לאחוז במציאות של ארצם החדשה.[3]). סתירת לחי למהפכת ההפשטה שמאז 48. יצוין עוד מאמר ביקורת פושרת, שהתפרסם בספטמבר 1953 בעיתון "Buffalo Evening News" (תערוכת 7 האמנים הישראליים הוצגה גם במוזיאון "אולבריט נוקס" שבבפאלו) ובו ציין הווארד קוננט – Conant לשבח את ארדון וקסטל, בהציבו את כל השאר בליגה אחרת.

 

להמשיך לקרוא

אפריל 18, 2014

שיחה גלויה עם אמן צעיר נסתר

                 שיחה גלויה עם אמן צעיר נסתר

 

פרולוג: זוהי הפעם השנייה שמתפרסם בישראל ראיון הנושא כותרת שכזו. בפעם הקודמת, היה זה ב- 21.8.1952, כאשר מעל דפי "משא" הופיע ראיון בשם "שיחה גלויה עם אמן נסתר". הגם שקשה להוכיח זאת, הסבירות הייתה, שהצייר הנסתר הוא יוחנן סימון, הריאליסטן החברתי מקיבוץ גן-שמואל וחבר "אופקים חדשים". השיחה ה"גלויה" ההיא, שחשפה ביקורת נועזת (מתוך המחנה) כנגד ההפשטה, עטפה עצמה במסתורין, ככל הנראה, מחמת האימה מפני זעמו של יוסף זריצקי. הפעם, 62 שנים לאחר הראיון ההוא, מתפרסמת להלן "שיחה גלויה" עם אמן ישראלי צעיר, המעדיף להישאר עלום מסיבות השמורות עמו. את השיחה אנו מנהלים בבית קפה בשדרות רוטשילד שבתל אביב. האמן, בן ה- 27, מהמבטיחים שבדור החדש, מדבר בעודו לוגם "גֶווּרְסְט" ומעשן (משהו). תשובותיו קצרות מאד, ברוח ה"אס-אם-אס".

 

                              *

ש: היכן גדלת?

ת: נולדתי בירושלים, גדלתי בבית-הכרם. לפני כשלוש שנים עברתי לתל אביב ואני מתגורר ב"פלורנטין" ביחד עם עדי, בן זוגי.

ש: היכן למדת אמנות?

ת: שנה למדתי ב"בצלאל" וזה לא היה זה, ואז שנתיים נוספות השלמתי ב"שנקר" ולאחרונה סיימתי לימודי המשך ב"מדרשה".

ש: ממה אתה מתפרנס?

ת: ההורים עוזרים, תודה לאל. זה בקושי מכסה את שכר הדירה, האוכל וה"דרינק". לא מתלונן.

ש: איזשהו סיכוי לחוזה עם גלריה?

ת: אתה צוחק ממני? בגלריות מחפשים כסף גדול. אני בקושי שווה 500 דולר. לא אמנות טובה מחפשים היום בגלריות, אלא אמנות שנמכרת חזק. תן להם ריאליזם ותקבל חוזה.

ש: ובכל זאת, הצגת ב"צבע טרי"!

ת: "צבע טרי" זה ספקטקל לבידור האלפיון העליון ולמכירת קיטש.

ש: ניסית להתאגד כקבוצה?

ת: איפה אתה חי?! קבוצה אמנותית זה רעיון שהלך עליו כבר לפני יותר משלושים שנה. קואופרטיבים אמנותיים זה פתרון רק לאמנים גרועים.

ש: באיזה תחום אמנות אתה מתמחה?

ש: בעיקר אני מצייר, אבל אני גם מצלם, עושה קטעי וידיאו ולפעמים גם מיצבים. זה תלוי, כאילו.

ש: מה אתה מצייר?

ת: כל מיני דברים. על פי רוב, "סרטים" שעוברים לי בראש בהשפעת קליפים מה"אם-טי-בי", או בהשראת לינקים מוזרים ששולחים לי חברים ביו-טיוב.

ש: משהו שאתה עוסק בו במיוחד?

ת: לא. זה משתנה, כאילו. מדי פעם אני מחליף מדיום, מחליף נושאים, גם מחליף שפה.

ש: לא מטרידות אותך סוגיות מהסוג של "כתב היד של האמן", או "עולמו של היוצר"? כוונתי לעקביות אמנותית.

ת: תראה כמה ערוצים יש ב"כבלים"; תראה כמה אלפי חברים יש לי בפייס-בוק; תראה כמה אופציות מחכות לנו בכל קניון! עקביות ואחדות הם ערכים מהאתמול, ידידי הקשיש.

ש: ובכל זאת, כשאתה מצייר, אתה עדיין משתמש בצבעי שמן על בד, הלא כן?

ת: כן, וגם על קרטון, פורמטים קטנים כאלה, כזה 30X40 או קצת יותר.

ש: מי האמן החביב עליך?

ת: אולי, מרלן דומא. גם חולני וגם רך.

ש: ואמן ישראלי?

ת: לא יודע. ראיתי השבוע כמה ציורים נחמדים ב"חזי כהן"; לא זוכר ת'שֵם.

ש: אין שום אמן מרכזי שעושה לך את זה?

ת: האמן המרכזי האחרון היה רפי לביא. היום אין יותר מרכז ואין יותר מרכזי.

ש: אתה מבקר בגלריות?

ת: כל יום חמישי בערב. פתיחות, כאילו. פוגש את החברה.

ש: ואמנות?

ת: אי אפשר לראות. צפוף נורא.

ש: ולמוזיאונים אתה הולך?

ת: רק בחוץ לארץ.

ש: מה עם מוזיאון ישראל?

ת: איפה זה?

ש: בירושלים.

ת: איפה זה?

ש: ומוזיאון תל אביב?

ת: משעמם. לא רלוונטי, כאילו. מוזיאון בלי שיניים. לא מתחייב לכלום.

ש: ולְמה אתה מתחייב באמנות שלך?

ת: אני מתחייב לאי-התחייבות.

ש: אתה קורא ביקורות אמנות?

ת: אין את מי לקרוא. רק לפעמים, אני מוצא עניין בביקורות של גליה יהב ב"הארץ", כשהיא נועצת שיניים וכשהיא משתחררת מהאג'נדות שלה.

ש: מה רע באג'נדה?

ת: בחייך, עזוב אותי מאג'נדות ומ"ראש גדול". קח שאחטה ותפוס ראש.

ש: אתה נפגש עם אוצרים?

ת: בקושי, כאילו. לתערוכת הסיום ב"מדרשה" הגיעו כמה. הוותיקים לא יוצאים מהמשרד, ולהגיע אליהם זה גיהינום לפני, תוך כדי ואחרי. והצעירים – בכלל לא ברור לי מה הם מחפשים. מינֵי תערוכות שכאלו.

ש: האם באמנות שלך אתה מנסה להגיב לַחברה הסובבת אותך?

ת: אני לא קורא עיתונים ולא מקשיב לחדשות. אין לי עניין של ממש במה שקורה כאן.

ש: מה דעתך על מנהיגים ופוליטיקאים?

ת: כוֹלֶרוֹת כולם.

ש: ומה אתה חושב על ההתנחלויות בשטחים?

ת: כל הקשקוש הזה של ימין ושמאל יוצא לי מכל החורים ונוגע לי לקצה ה…

ש: לַ"מקום" אין מבחינתך שום ערך?

ת: מה שקורה בברלין, בלונדון ובניו-יורק מעניין אותי לא פחות, אם לא יותר, ממה שקורה בתל אביב. אותה מוזיקה מרקידה במועדונים בכל העולם.

ש: אבל אתה אמן ישראל: אינך חש שום קשר לאמנים ישראליים שקדמו לך?

ת: בקושי לימדו אותי אמנות ישראלית באקדמיות. האמת, אין לי שום קשר לעָבָר האמנותי כאן, כאילו.

ש: זריצקי?

ת: הוא היה צייר מופשט, לא?

ש: ראובן? גוטמן?

ת: אלטע-זאכען לתיירים יהודיים.

ש: והנוף הישראלי?

ת: נוף… במרתף בו אני מצייר אני רואה רק את הג'אנק שלי.

ש: ואור ישראלי?

ת: אתה מתכוון לפלורוצנט? תשמע, אתה שואל אותי שאלות מתחילת המאה ה- 20…

ש: אני מאתר בעבודות שלך עיסוק בולט בפרוורטיות מינית.

ת: הסקס, כאילו, קצת משעמם, לא?

ש: לא…

ת: אלמלא הפורנו באינטרנט, כבר הייתי הופך א-מיני. רק שעדי לא יקרא את הראיון הזה…

ש: האם הפילוסופיה חשובה לאמנות?

ת: ניסיתי להבין את הצרפתים ב"וויקיפדיה", אך לא הצלחתי. ב"בצלאל" פמפמו אותנו עם הצרפתים עד שברחתי.

ש: לאן נעה האמנות?

ת: אני ממש לא יודע, כאילו. אולי היא כבר לא נעה. "נעה" זה מושג של מאתיים שנות מודרנה. זה פָּאסֶה.

ש: האם האמנות נמצאת במשבר?

ת: "משבר" הוא מושג הסובל מעודף נוסטלגיה. זהו מושג של זקֵנים מסוגך שמתגעגעים ל"תור זהב" שלא היה ולא נברא. האמנות נמצאת תמיד ב"משבר".

ש: מדוע חשוב לך לשמור על עילום שם?

ת: הישרדות, ידידי, הישרדות! מה יותר חשוב מזה בעולם האמנות?!

ש: תודה על השיחה הכֵּנה. מלצר!!

ת: אתה משלם, כן?

 

 

אפריל 17, 2014

אמנות לאומנית? עוד על נחום גוטמן הבלתי מוכר

   אמנות לאומנית? עוד על נחום גוטמן הבלתי מוכר

 

ביום 28.6.1931 צמד מטיילים יהודיים – סליה זוהר בת ה- 22 מבן-שמן ויוחנן שטאהל בן ה- 32 מגבעת ברנר – נרצחו באכזריות ליד סידני-עלי, בחולות הסמוכים למושבה הרצליה. גופות השניים נעלמו והרוצחים לא נתפסו. רק חודשים מאוחר יותר, משנתגלו הרוצחים ונחשפו הגופות הקבורות, התברר שסליה ויוחנן הותקפו על ידי בדואים, ששחטו את העולה החדש מגרמניה בפגיון, ואילו את הבחורה אנסו ולאחר מכן רצחוה. הפרשה הסעירה את הציבור היהודי, ובעיקר את החוגים ה"לאומיים", שהאשימו את בני הכפרים הערביים הסמוכים במעשה הרצח וביקרו קשות את הסוכנות היהודית על מחדליה בחקירה. היה זה שנתיים לאחר טבח-חברון ושנים ספורות בטרם פרוץ ה"מאורעות".

 

באותה עת עבד בבית ספר בהרצליה מורה צעיר העונה לשם אוריאל הלפרין. לימים, נכיר אותו כמשורר יונתן רטוש, מנהיג החוג ה"כנעני". אך, כבר באותה עת היה הלפרין מקורב מאד לקיצוני הימין, ובהשראת האירוע המסעיר הנ"ל פרסם ב- 7.8.1931 בעיתון הרביזיוניסטי, "העם", שיר תגובה לרצח בשם "כי ישאלך". השיר קורא לנקמת דם ומבטא בוז לאובדן הגבורה של העם הנתון במצב של ריקבון. אלא, שהלפרין לא הסתפק בזאת: באפריל 1932 הוא פרסם בהוצאה עצמית (שקרא לה "אוב") חוברת קטנה ובה נובלה פיוטית בשם "לקבר ישמעאל" (בהקדשה שבפתח החוברת כתב: "לנשמת הרוגי מלכות הרִשְעה"). את עטיפת החוברת עיצב נחום גוטמן.

 

במודעה לרגל פרסום החוברת נרמז פשר הכותרת: "לעילוי נשמתם של יוחנן שטאהל וסליה זוהר שהוטלו 'לקבר ישמעאל' והועלו עצמותיהם לקבר ישראל" (השניים נקברו בבית הקברות על שם טרומפלדור בתל אביב). העטיפה שעיצב גוטמן לא הסגירה את הפשר הזה. היא ייצגה נוף דרמטי לעת לילה: שלד של גמל מוטל במרכזו התחתון של שדה שומם התָחום באופק במספר גבעות, שבפינתם הימינית מתגלה כפר ערבי על קומץ בתיו וצריח מסגדו. ההקשר לפרשה המסעירה מבהיר, שגוטמן אישר באיורו את הביטחון של חוגי הימין בדבר אשמתם של הכפריים הערביים ברצח ובאונס.

 

להמשיך לקרוא

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 251 שכבר עוקבים אחריו