אוגוסט 27, 2015

סיפורה של "מקרא סטודיו"

                     סיפורה של "מקרא סטודיו"

תוך מספר ימים תוצע למכירה בבית המכירות הפומביות הירושלמי, "קדם", תיבת קרטון גדושה עד למחנק במאות רבות של מסמכים מארכיונה של אירם סמואל, וביתר דיוק – ארכיוני גלריה "מקרא סטודיו" והגלריה שהמשיכה אותה – "גלריה יפו העתיקה". ספק רב אם מישהו יגלה עניין וייאות לשלם 500$ ומעלה בתמורה לתיבה זו של ניירות ישנים, אך בטרם תיגנז התיבה ותיעלם לה אי-שם, הזדרז מחבר שורות אלו ל"קדם", ובחסדי הנהלתו, הותר לו עיון לא קצר בחומרים. חפירת הצלה.

עיקר ענייני בגלריה "מקרא סטודיו", גלריה יקית אגדית, שפעלה בתל אביב לאורך עשר שנים, בין 1946 ל- 1956, ובמהלך כמאה התערוכות שהציגה שימשה אחד מהמוסדות התרבותיים המובילים בעולם האמנות הישראלי בשחר דרכו. פעמים רבות בתולדותיו שב המחבר ונתקל בשמה של "מקרא סטודיו", אך מעולם לא נפלה לידיו הזכות הנדירה לפשפש בארכיון כה עשיר של הגלריה ולקבל תמונה כה "סמיכה" של פועלה. וגם אם המאמר שלהלן ישעמם את הקורא ויתישו, הנתונים המובאים להלן הם ממצא חשוב ביותר לחוקרי האמנות הישראלית בעתיד, ולהם מיועדות השורות הבאות.

"מקרא סטודיו" פעלה ברחוב אלנבי 56, קומה ב' ונוהלה בידי שניים מעולי גרמניה, אירם סמואל ופטר זילקה. היא נחנכה חגיגית כ"בית מסחר לספרים מקרא" (ספרי אמנות ומוזיקה) בתאריך 27.11.1946, הגם – כפי שיעידו הנתונים להלן – כבר פעלה מאז תחילת אותה שנה. מדפים נמוכים עמוסי ספרים עטפו את חלל הגלריה, שעה שמעליהם נתלו תמונות על הקירות. סמלה הגראפי של הגלריה שילב פאלטת-ציירים, מכחול, ספר ותו מוזיקה. תערוכת הפתיחה של "מקרא סטודיו" הציגה מציורי יצחק (איזידור) אשהיים, המורה מ"בצלאל", וריקו בְּלאס (הצייר והמעצב הגראפי, 2003-1906) – שני אמנים יקים. אך, "מקרא סטודיו" לא הסתפקה במכירת ספרים וציורים. באפריל 1948 היא הדפיסה שלושה "ילקוטים" (תיקי דפדפות קטני-מידות, גודל גלויות) של רפרודוקציות צבעוניות תחת הכותרת – "הציור בארץ ישראל". כמעט שלא היה תקדים לאקט שכזה בישראל ("גזית" הוציא לאור ב- 1937 דפדפת רפרודוקציות בשם, "ציירים יהודים בזמננו", כולל מספר ציירים ארצישראליים). בילקוט הראשון נכללו ציורי פנחס אברמוביץ, שמשון הולצמן, מרדכי לבנון, משה מוקדי, יוחנן סימון ויצחק פרנקל. בילקוט השני, ציורי אראל (ריכרד לוי), אהרון כהנא, אליהו סיגרד, אריה ליאו פיין, משה קסטל ולודוויג שוורין. בילקוט השלישי נכללו יעקב אייזנשר, יוסף זריצקי, מרסל ינקו, אברהם נתנזון (נתון), יוסף קוסונוגי וראובן רובין. ללא ספק, מבחר ציור ארצישראלי ליבראלי, נטול פניות, חוצה "מפלגות", וזאת ימים ספורים בטרם ה"פיצוץ" הגדול של מהפכת "אופקים חדשים".

ב"מקרא סטודיו" נמכרו הרפרודוקציות הצבעוניות של שלושה הילקוטים במחיר 4.5 מיל ארצישראלי האחת. באותו הקשר, יצוינו תערוכת רפרודוקציות של "גנימד פְּרֶס" הלונדוני (שהוצגה באוקטובר 1950), או תערוכת ליתוגרפיות של הונורא דומייא (תאריכה לא ידוע), שהוצגו שתיהן בגלריה, ואפילו האירוע החד-יומי של ה- 23 במאי 1949, בו הוצגו תריסר ליתוגרפיות צבעוניות של מארק שאגאל מלווים בהסבריו של אויגן קולב, מי שינהל מעתה את מוזיאון תל אביב. אך, עיקר חשיבותה של "מקרא סטודיו" לתולדות האמנות הישראלית בתערוכות שהציגה.

להמשיך לקרוא

אוגוסט 21, 2015

מיכל נאמן: גרמניה של רוח ודם

                 מיכל נאמן: גרמניה של רוח ודם

ספרונה של מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן" (גלריה גורדון, תל אביב, 2014), הוא אוצר בלום לכל מי שמבקש להבקיע את הסבכים האינטלקטואליים הבלתי חדירים של האמנית המרתקת הזו. מחבר המאמר, המכור לחידות שחדות יצירות אמנות, שב ונדרש לחידותיה של נאמן, הגם שלא אחת נאלץ להרים ידיו בכניעה, משהו בסגנון התסכול מול תשבצי ההיגיון של אמנון בירמן ב"הארץ". עניין של גבולות התבונה הטהורה של המחבר ושל תכולת השכלתו. אמת, כבר הושלכו לעברנו בעבר מספר גלגלי הצלה, דוגמת מאמר קטלוגי של שרה ברייטברג משנת 1983, או מאמרים קטלוגיים של אלן גינתון ודוד גינתון משנת 1999, או מאמר קטלוגי של יערה שחורי מ- 2010, ועוד, אבל המפגש עם החתול והחלב ו/או עם האדום והירוק (שני ניגודים המרומזים בשם ספרה של האמנית) – מעלה על הדעת את הספרון "הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד", שפרסם עמנואל קאנט ב- 1783 במטרה להקל על הקוראים את הבנת ספרו המונומנטאלי, "ביקורת התבונה הטהורה", שפורסם שנתיים קודם לכן. אלא, שספרונה של מיכל נאמן הוא גם חוויה אסתטית יפיפייה (בעיצובו של מגן חלוץ).

הרבה דיווידנדים פרשניים ניתן להפיק מהספרון, אך הפעם אתמקד בתפיסתה של מיכל נאמן את גרמניה הנאצית, כפי שעולה בעיקר מציוריה מסביבות 2012.

אני מתחיל בציור, ""The Jungle Book (צבעי שמן, מסקינגטייפ ולטראסט על בד, 2012). על גבי השתי-וערב המדמם המוכר של נאמן צפים שני ביטויים לשוניים: במרכז, מודפסות באנגלית ובאותיות דפוס שחורות המילים "ספר הג'ונגל", ואילו בתחתית (והיכן אם לא כאן תמוקם המילה) מודפסת בגרמנית ובאותיות דפוס לבנות (השחור הצפוי התהפך בלבן הטהור והמטהר) המילה "בוכנוואלד". רק מבט נוסף מאתר שתי מילים זעירות נוספות שהודפסו משמאל ומימין ל"בוכנוואלד": משמאל, באדום, המילה "buch", ומימין, בירוק, – המילה "wald". השם מעורר הצמרמורת, "בוכנוואלד", פורק אפוא בידי נאמן לשניים – ל"ספר" או "ספרים" ((Buch, Buchen ו ל"יער" ((Wald. ואם יער גרמני, הרי שהכוונה, קודם כל, ל"יער השחור". וכך, ספר הילדים התמים של רודיארד קיפליניג, "ספר הג'ונגל", עוטה את השחור האירוני של "היער השחור" המסתתר בתוך השם "בוכנוואלד". לצמד הניגודים הזה, מאותם אינספור צמדי ניגודים הבונים את יצירת מיכל נאמן, נלווים ניגודי הירוק של ה"יער" – "wald" והאדום של ה"ספר" "buch". הספר באדום-דם, אנחנו מציינים לעצמנו.

הציר המרכזי בציור הנדון, אותו Axis Mundi, החוזר בכל ציורי השמן והמסקינגטייפ של האמנית, עשוי להזכיר גזע עץ חום, בה במידה שעשוי להזכיר ארובת קרמטוריום. פליטת הקרניים בכל צבעי הקשת מראש ה"ארובה" תובן, אם כך, כאירוניה מרה על העשן ההוא ו/או על תפרחות עצי היער השחור.

הזוועה הנאצית משודכת בציורי מיכל נאמן עם הספר, עם מטען הרוח הגרמנית. שמו של אנסלם קיפר מתבקש בהקשר דואלי זה, אך לא נרחיב בו. עם זאת, איננו יכולים שלא להיזכר בשדות החומים-שחורים, שדות התלמים השרופים של ציורי קיפר, בהם צפו שמות של מקומות גרמניים טעונים בזיכרון טראגי (העיר נירנברג, האזור מארקישה היידה, חוף ימה של בוהמיה, ועוד), או של מושגים אלכימיים (שחור ה"ניגרדו"), שלא לומר שמות גדולי הדעת הגרמניים. מכאן כבר קצרה הדרך לצילום שפופרת צבע-השמן שמופיע בספרונה של מיכל נאמן: צבע שחור-חום בשם "אדמת גרמניה". בהשראת ובעזרת צבע זה יצרה נאמן ב- 2012 את ציורה רחב-היריעה, "German Earth, Deutsche Erde (Freiburg-Todtnauberg)" (צבעי שמן, מסקינגטייפ ולטראסט על בד).

להמשיך לקרוא

אוגוסט 19, 2015

שתי הערות קצרות על שני ציורי עקידה ידועים

הערה קטנה, אך משמעותית, על ציור אחד של אבל פן

 

זהו אחד הציורים שאני מרבה להקרינם בהרצאותיי: "עקידת יצחק" של אבל פן, הדפס אבן מ- 1924, אחד מסדרת הדפסי "בראשית", גלגול מוקדם למספר ציורי פסטל של העקידה, שאותם יצייר פן ב- 1948, זמן קצר לאחר נפילת בנו, אלדד, בקרבות מלחמת השחרור. מבחינתי, זהו אחד מאותם מקרים מזעזעים, בהם ציירו אמנים ישראליים את אברהם מעלה את בנו לעולה (ללא כל מלאך ואיל מושיעים), שנים בטרם איבדו אותם אמנים בן או בת. הציור בבחינת נבואה עצמית המגשימה את עצמה. וכשכתבתי ו/או הרציתי על ציורי העקידה של אבל פן, תמיד הדגשתי את הכאב העצום שבלפיתת האב המיוסר את בנו (המת?), והוספתי בנושא סידור עצי-העולה במבנה של צלב, או בנושא ענפי העץ שברקע הנראים בחלקם כמו היו קרני איל נעדר, או בנושא הפיכתו של האב הגדול הוא עצמו למין איל, ולו רק בזכות שיערו הלבן השופע כצמר.

 

עתה, אני מבקש לשדך את ציורי העקידה של פן, ובעיקר את הציור המוקדם מ- 1924, לציור ידוע מאד מאוסף מוזיאון "טרטיאקוב" שבמוסקבה, ציורו של איליה רֶפּין, גְדול הריאליסטנים הרוסיים, "איוון האיום ובנו ב- 16 בנובמבר 1581", ציור שהושלם ב- 1885.

 

עיניים מבועתות זכורות בציור היהודי עוד מ"הלוויית הצדיק", ציורו של שמואל הירשנברג הפולני מ- 1905. בעיניים המבועתות פגשנו עוד במרכז ציור ההוצאה להורג המפורסם, "2 במאי 1808", שצייר פרנציסקו גויא ב- 1814. כאן, עיניו של הנידון המרכזי כמעט יוצאות מחוריהן מרוב אימה. אך, דומני, שהעיניים המבועתות בציורו של הירשנברג, ולבטח, בציורי העקידה של אבל פן מקורם בציורו של רפין, אמן נערץ במזרח אירופה של סוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20.

 

איוון האיום, הוא איוון הרביעי, הלא הוא איוון ואסלייביץ', מי ששלט ברוסיה ביד רמה מ- 1547 ועד למותו ב- 1584 בגיל 54. הצאר, איוון הרביעי, היה נתון להתקפי טירוף, שהלכו וגברו ככל שנקפו שנותיו. "טֵבח העיר נובוגרוד" (1570) רשום על שמו, כמו גם מקרים קשים של פרנויה. באחד מהתקפי השיגעון, שחט איוון האב את בנו, איוון איוונוביץ', מי שאמור היה לרשת את כיסאו. עתה, אני מתבונן בציור של רפין ורואה את איוון האיום, עיניו מתפלצות מיגון וטירוף גם יחד, יושב על שטיחי חדרו (כיסא שמוט משמאלו) ומחבק בלהט את גופת בנו השרועה על הארץ. פני האב (המוכתמים בדם) דבוקים לפַנים שותתי הדם של בנו המת, ידו השמאלית של האב מצמידה את ראש הבן לחזהו, בעוד ימינו לופתת את מותני הבן. האב יושב ופניו ימינה, מבטו הנחרד בוהה אל עבר הלא-נודע, שעה שגופת הבן שרועה אנכית לו ולנו.

 

הקומפוזיציה של רפין דומה לזו של אבל פן ב"עקידת יצחק" מ- 1924, חרף כל ההבדלים הברורים: נכון, סצנת העקידה מתרחשת בחוץ, מתחת לענפי עץ; אברהם ניצב מולנו, שעה שבנו העקוד (אולי כבר מת, כאמור) שכוב במאוזן במרכז הציור. ובעוד עיני בנו של איוון האיום פקוחות (אף כי מתות, דמעה אחת זולגת על הלחי), פניו של יצחק מוסתרות מאיתנו כיון שמוצמדות לחזהו של אברהם. אך, מכל הבחינות האחרות, אין ספק, שאבל פן זכר את ציורו של רפין כאשר צייר את תמונת העקידה. וככל שהפליג בתיאטרון האוריינטליסטי עם הטורבן על ראש אברהם, המבט המבועת של האב, ידו הלוחצת את ראש הבן לגופו, זרועו האחרת השלוחה ימינה (אוחזת במאכלת) – הסצנה הזו אינה יכולה שלא להעלות בדעתנו את ציורו של איוון ובנו.

 

ערכה של השוואה שכזו בין שני הציורים במשמעות החדשה שהיא מטעינה את ציורו של אבל פן. כי בסמיכות שבין שני אירועי הרצח, האמן הירושלמי מאודסה-פאריז אומר לנו, שאברהם המקריב את בנו הוא איש משוגע. שום "אבירות אמונה", שום גדלות נפש: רק שיגעון יסביר אקט נורא שכזה של אב, שראוי מעתה ואילך לשם – "אברהם האיום".

מיכל נאמן, "יצחק! יצחק!", 2013

ברור, שזהו ציור מחווה ל"יצחק! יצחק!" של משה גרשוני (1982, 1984). גרשוני, שנודע במחוותיו לציירים ישראליים ואחרים (אביבה אורי, יחזקאל שטרייכמן ועוד), זוכה עתה למחווה מצד אמנית בת הדור הבא. בציורה, ששמו המלא הוא "יצחק יצחק/A PARROT" (צבעי שמן ומסקינגטייפ על בד), המילים "יצחק! יצחק! מודפסות באדום במרכז הבד, כשהן צולבות אנך ירוק-שחור. שתי המילים מרחפות מעל לצורה קשתית אדומה ונוטפת, הד לפיו הפצוע של "האיש הצוחק" (גיבורו של ויקטור הוגו, שפיו נחתך כך שיישאר במבע קבוע של צחוק). הרקע מעוצב כולו במתכונת המוכרת מציורי נאמן משנות האלפיים:  "גריד" של הדבקה וקילוף של מסקינגטייפ, החושף תחתיו שתי וערב של נזילות צבע אדום, מהולות בצהבהב (בז') ובשמץ ירוק. מעוין צהבהב גדול במרכז הבד (ספק פרט מתוך "עמוד אינסופי") נפער כפה ענק הפולט את הצעקה "יצחק! יצחק!". ועוד: בחלקו העליון של העמוד המרכזי הירוק-שחור – דימוי של ברווז; בחלקו התחתון – דימוי של שפן. ובתחתית העמוד – אותיות מודפסות שחורות של המילה "A PARROT", תוכי.

נפנה לרגע קט לציורו של משה גרשוני. "יצחק! יצחק!" שלו (רישום עיפרון שחור על צבעי זכוכית צהבהבים-אדמדמים) צויר לראשונה ב- 1982 בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. השם "יצחק" חוזר פעמיים בכתב יד עם סימן קריאה משני עברי דימוי של עץ נטוי, הנראה גם כבוער או מפויח ועם שורשים חשופים. משמע, עץ עקור ונופל. שמו הכפול של יצחק, ביחד עם מרבית דימוי העץ, מאוגד בתוך מסגרת "דגל", החצוי במרכזו בפס אופקי והמתנופף ברוח. גרסה נוספת צוירה ב- 1984 ובה, בכתב ידו של האמן, טקסטים נוספים, בעברית וביידיש, בהם פסוק מברכת השחר, הקדשה (לשטרייכמן), ,וו איז זי" ("איפה את": קריאת הבן לאמו?) ועוד.

"יצחק! יצחק!" של גרשוני צויר בהמשך וכחלק מסדרת ציורי "החיילים". בתור שכזה, זהו ציור-אבל, שהדגל המונף בו הוא דגלו הצבאי האישי של גרשוני ואשר גונו הצהוב מתקשר לצהובים ולאדומים – מיצי גוף ודם של הקורבנות, ש"הכתימו" את ציוריו מאז 1980. בהקשר זה, "יצחק! יצחק!" שלו הוא קריאת הזדהות של האמן עם קורבנו של יצחק הנעקד בידי אביו, כאותם חיילים הנשלחים לקרב בידי אבותיהם. אלא, בה בעת, "יצחק" הוא שמו של המאהב של האמן בזמן בו נוצר הציור; ובזאת משתלבת היצירה בכל אותם ביטויים הומו-ארוטיים שעלו בציורי גרשוני בתקופה הנדונה. יש שיוסיפו את שמו של יצחק דנציגר (שצילומו תלה דרך קבע בסטודיו  של גרשוני) ואשר נהרג בתאונה ב- 1977. לימים, עם רצח יצחק רבין בשלהי  1995, תקבל התמונה משמעות נוספת. עד כאן הדברים הידועים.

נשוב ל"יצחק! יצחק!" של מיכל נאמן, ציור שנוצר כשלושים  שנה לאחר קודמו. למעט המחווה הברור לצייר הוותיק והמוערך מאד, ציורה של נאמן בא ממקומות אחרים ופונה למקומות אחרים. כי, בציוריה משנות האלפיים, הצירוף של שם פרטי ופעל בזמן עתיד אומר מורבידיות: ב- 2004 נקטה במילה "ימית", כציון  שמה של העיר שנחרבה, אך גם כמילה שפירושה – "יגרום למוות". עתה, "יצחק", השם הפרטי הטעון שהוא גם הפעל המציין "יפרוץ בצחוק", נושא עמו את המסר ההפוך של הקורבן, בין בעקידה ובין בחייו האומללים בכלל. "יצחק" הוא יצחק התנ"כי והוא "האיש הצוחק", שני "צוחקים" שכלל וכלל לא צחקו.

והחזרה הכפולה על השם "יצחק"? כאן משתלבת המילה "תוכי" שבתחתית הציור ואשר אודותיה כתבה מיכל נאמן:

"חזרה יש גם בשם 'יצחק יצחק'. התוכי הוא הציפור הססגונית שמסוגלת לחזור על הצחוקים." (מתוך: מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן", גלריה גורדון, תל אביב, 2014, עמ' 114)

מה שמעבירנו למישור הלשוני, שהוא הקרקע הבסיסית שעליה צועדת מיכל נאמן ביצירתה מראשיתה. התוכי מסמן את הדיבור הצלילי חסר הפשר, את יסוד החיקוי שבשפה (אצל גרשוני, כפילות השם ציינה רגש מועצם של הקריאה ליצחק). אך, שתי החיות האחרות – הברווז והשפן, גיבוריה הידועים של מיכל נאמן שבעקבות "חקירות פילוסופיות" של לודוויג וויטגנשטיין – מסמנות רב-משמעות של הפשר הלשוני. "יצחק! יצחק!" הוא, לפיכך, כפילות צלילית של שם, אך גם כפילות משמעות של הצוחק ושל הקורבן האומלל. זהו "העמוד  התומך", הציר המרכזי של יצירת מיכל נאמן, והוא הוא תשובתה הלשונית לעץ העקור והצונח של גרשוני. שהעמוד המרכזי בציורה של נאמן, על גונו הירוק בעיקר, אומר גזע יציב, בל-ימוט (נאתר אותו בגוונים אחרים בציורים  נוספים של נאמן), אך גזע לשוני הטומן בחובו את אי היציבות של האמביוולנטיות הלשונית המתמדת.

בציור המחווה שלה לכדה אפוא מיכל נאמן שתי ציפורים (ומוטב, ברווז ושפן): היא התחברה לגרשוני ולמסר האישי-לאומי הטראגי שבציורו, אך הרחיקה לכת ממנו אל מורבידיות קיומית שהיא גם סוג של "מוות" השוכן במתח שבין ה"דיבור" וה"כתיבה". עתה, העמוד המרכזי שבציורה מתפקד, הן כעמוד צליבה והן כעמוד זיכרון לאדם ולמסומן הלשוני.

אוגוסט 18, 2015

מי אתה, מיכאל לובּ?

                       מי אתה, מיכאל לובּ?

מעת לעת, שעה שיָבְשו מעייניי, אני בא אצל חנות הספרים המשומשים, "ילקוט", שבמרכז ירושלים, בתקווה ללקט בה השראה. לעולם איני יוצא נכזב. ספר ישן פה, חוברת בלויה שם, איזה איור דהוי על כריכה וכיו"ב – משהו מכל אלה יתגלה, יבקיע את סלע העצירות וינביע בי מחדש את המעיין הרדום. וכך, בימים קשים אלה של שלהי דקייטא ושל כלימה לאומית, נמצאתי מדדה מוכה-חום אל חלון-הראווה של "ילקוט", ושם ראיתי את "יזכור". ספר שחור-משחור, שבפינתו הימינית העליונה הוטבעו בזהב אותיות המילה "יזכור", כשהן משתרגות זו בזו ביוגנדשטיליות חיננית למהדרין ונוטפות דמעות.

איני נמנה על חובבי "ספרי זיכרון". אף איני מאמין ב"ספרי זיכרון", שבמוקדם אינם כי אם נספחים למפעל השיכחה הגדול הכפוי על זכר כולנו. ואף על פי כן, ידי נשלחה כמו מעצמה אל הספר. להפתעתי, המתין לי בשער הפנימי הדפס (לינוליאום? קרטון?) שחור-לבן בנוסח הדפסיו של מאיר גור-אריה ה"בצלאלי": דמות שומר, כאפייה לראשו, רובה בידיו והוא רוכב על סוס לעת ליל (כוכבים וירח מלא) לרקע צללי כפר ערבי. אלא, שלא מ.גור-אריה היה חתום על ההדפס, כי אם אחד מ.לאעבּ. מאוחר יותר, אלמד להכירו כמיכאל לאעבּ. ועוד יותר מאוחר, אכירו כמיטשל לוֹבּ.

את השם הזה איני זוכר מרשימת תלמידי "בצלאל" הישן, והעובדה שספר ה"יזכור" הזה ראה אור בניו-יורק ב- 1917 בהוצאת "ועד פועלי ציון מפלסטינה" עוד יותר הרחיקה את מ.לאעבּּ מהזירה הירושלמית. וחידה נתחדדה בי: מהו הספר הזה ומיהו האמן המסתורי?

מהר מאד הבנתי, שחידת הספר כלל אינה חידה: שמדובר בספר ידוע מאד מימי העלייה השנייה, ובעצם, ברב-מכר של ממש: מהדורתו הראשונה ראתה אור בניו-יורק במאי 1916 בארבעת אלפים עותקים שנחטפו מיד. מהדורה שנייה, זו שבידיי, כבר יצאה תוך שנה בארבעה-עשר אלף עותקים ועם מבוא של דוד בן-גוריון. מהדורה נוספת יצאה ב- 1918 עם מבוא של שמריהו לוין, ואילו ב- 1920 פרסם מרטין בובר בברלין, ב"יידישע פערלאג", מהדורה רביעית, בתרגומו לגרמנית. ועוד אני למד, שהספר אף זכה שייכתב עליו ב- 1988 מאמר מחקר מאת יונתן פרנקל.[1] ובקיצור, אבוי לבורותי.

כאמור, אנחנו נמצאים בעיצומה של עלייה שנייה. הדמות הרוכבת בהדפס הפותח של לאעבּ (לייבּ?) היא, כמובן, זו של איש "השומר". אך, מה מבקש ה"יזכור" לזכור ב- 1917, עוד קודם לנפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי, שלא לומר קודם לאירועי הדמים של 1929-1920? כבר השער הפנימי מבהיר לי ביידיש, שפתו של הספר כולו: על גבי הדפס נוסף של מצבת-סלע, עם ירק למרגלותיה, אני קורא (בתרגומי): "'יזכור' – לזכר השומרים והפועלים שנפלו בארץ ישראל". בשער פנימי נוסף – המעוצב באורנמנטיקה דחוסה, ליליינית במובהק – אני קורא שאת המבוא לספר כתבו, הן דוד בן-גוריון והן הפובליציסט, אלכסנדר חשין. בתוכן העניינים בולטים לעיני שמותיהם של ר' בנימין, יצחק בן-צבי, זרובבל, יוסף חיים ברנר, ונוספים. רוצה לומר: שמנא וסלתא של העלייה השנייה.

בירושלים של 1916 שרוי "בצלאל" של בוריס שץ במשבר עמוק של ימי מלחמת העולם הראשונה. תלמידים גויסו, הרעב פושה, מוצגי בית-הנכות הורדו בור-מים. עוד מעט, יוגלו שץ וזאב רבן בידי התורכים, ערב כניסת אלנבי וצבאו לירושלים, וברור מדוע הספר לא עוצב ב"בצלאל" או בירושלים. מה גם ששץ ובית ספרו לא נמנו על חביבי מחנה "פועלי-ציון". וברור, לפיכך, שספר ה"יזכור" הנדון מדלג מעל למשוכה ה"בצלאלית" ויוצר קשר ציוני – אחד המוקדמים! – עם יהדות ארה"ב.

ולמרות זאת, הסגנון "בצלאלי" טהור. מיכאל לאעבּ מלהטט בהדפסיו הרבים שלאורך הספר בין תחבירים אקלקטיים, אשר כולם גם יחד "זועקים" "בצלאליות": שוב ושוב, השפעתו העזה של א.מ.ליליין באיור ובטיפוגרפיה; שוב ושוב, עיטורים דקורטיביים ברוח מ.גור-אריה וזאב רבן (ראו את דימוי החלוץ החורש למרגלות היישוב האוריינטלי, עת מנגד, מתחת לכפות עץ תמר, משקיף מעל סוסו ערבי עטוף בגלבייה וכאפייה. או: ראו את תמונת טבריה הנשקפת מתוך הכינרת ושתי סירות מפרש); ועוד ועוד דיוקנאות ריאליסטיים-אקדמיים של מרבית הנרצחים והמתים, עשרים ואחד במספר לאורך שש השנים בין 1915-1909.

מי ומי בנופלים? מרביתם, כצפוי, עולי רוסיה: השומר, ישראל קורנגולד, שנרצח ב- 1909 בידי ערבים בכפר קאנה; הפועל, שמעון מלמד, שנרצח אף הוא באותה שנה ובאותה מתקפה, ביחד עם קורנגולד; החלוץ, דב (ברל) שוויגר, שעבד בפתח-תקווה ובגליל (סג'רה) ומת ב- 1909 בטבריה ממגיפה; יעקב פלוטקין, עוד איש סג'רה, שמת בחיפה, 1909, אף הוא מאותה מגיפה; החלוץ, אברהם יוסף באראל, שנפטר בסג'רה ב- 1910; החלוץ מ.מ.שמואלי, שמת במהלך עבודתו בחוות כינרת ב- 1911; החלוץ, מרדכי קאצאפּ, אף הוא מחוות כינרת, שנפח את נשמתו בצפת; חבר "השומר", יחזקאל ניסאנוב, יליד קווקז, שנהרג בגיל 25 מכדור ערבי בבית-וגן; החלוץ, צבי ברטנובסקי, שמת בסג'רה ב- 1911, חמש שנים לאחר עלייתו ארצה; החלוץ, יצחק אחדותי, יליד ירושלים, שמת במהלך עבודתו במרחביה ב- 1912; החלוץ, דוד סחרוב, שמת בראשון-לציון ב- 1912; החלוץ, משה טייך, שמת בזיכרון-יעקב ב- 1913; איש "השומר", מאיר חזנוביץ', שנפטר במרחביה ב- 1913; החלוץ, שמואל פרידמן, שנרצח ב- 1913 בידי ערבים בכרמי וואדי-חאנין; החלוץ לויטן (שם פרטי אינו ידוע), צייר שלמד אמנות באודסה ומת בכרמי רחובות ב- 1913; החלוץ, משה ברסקי, שנהרג מירי ערבים בין דגניה ומלחמיה ב- 1914; החלוץ, יוסף זלצמן, שנהרג מירי ערבים בחוות כינרת ב- 1914; החלוץ, יעקב פלדמן, שמת בסג'רה ב- 1914; החלוץ, יצחק רוזלר, שנפטר בחדרה ב- 1914 כתוצאה ממגיפה; השומר, יצחק טורנר, שמת ממחלה ביפו ב- 1915; החלוץ, ברל קליי, שנפטר במלחמיה ב- 1915.

מיכאל לאעבּ אייר את דפי "יזכור" באהבה ובתשומת לב אסתטית גבוהה. עיצוביו מוכיחים כושר ורסטילי ומיומנות אמנותית גבוהה, גם אם לא מקוריות. מיהו מיכאל לאעבּ זה וכיצד התגלגל לידיו הסגנון ה"בצלאלי"? לשמחתי, בין אתרי המרשתת אני מוצא מעט מידע על "הצייר והסוציאליסט, מיטשל לוֹֹבּ (Loeb)": ובכן, מיכאל לאעב הוא מיטשל לוב (1968-1889), יליד פולין שהיגר לארה"ב כנער והתאזרח בה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, שימש לוב כצייר בעיתונים היהודיים – The Jewish Daily Forward ו – The Jewish Day. מאוחר יותר, ניהל סטודיו מסחרי פרטי בניו-יורק. מיטשל לוב היה ציוני נלהב, שנודע כמעצב גראפי וכקריקטוריסט. במיוחד הוא זכור בזכות הכרזות שעיצב בין 1921 ל- 1949 ל"קרן היסוד" (כרזת זאב ז'בוטינסקי – 1921; כרזת נחום סוקולוב – 1931), כרזת מאבק בנאצים (בכרזה זו מ-1939, פועל חסון להפליא מרוצץ בפטיש את גולגולות נחשי ההיטלריזם והפאשיזם), כרזה למען איחוד יהודי ארה"ב לטובת שחרור פלסטינה – 1940; שתי כרזות תיירות ("פלטורס") יפיפיות לביקור בפלסטינה – 1947, ועוד. ובקיצור, מיכאל לאעב, או מיטשל לוב הוא צייר ציוני נוסף, המצטרף לחבורת הציירים והגרפיקאים שפעלו בשירות התנועה הציונית מאז הקונגרס הציוני הראשון. שאלת הסגנון ה"בצלאלי" נפתרה אפוא: זהו הסגנון שהיה משותף למרבית האמנים והמעצבים הציוניים, סגנון הנטוע ברגל אחת ביוגנדשטיל של א.מ.ליליין וברגל האחרת בריאליזם אקדמי. ובין לבין – עיצובים דקורטיביים מהסוג שמצאנו לעיל לאורך "יזכור".

אמנות ציונית: הכרנו את אפרים משה ליליין, את אמיל רנצנהופר, את הרמן שטרוק, את מנחם אוקין, את קארל פולאק, את שלמה רוחומובסקי, את אמני "בצלאל" (בוריס שץ, יעקב שטארק, שמואל בן-דוד, זאב רבן, מאיר גור-אריה וכו'), את ליאופולד פיליכובסקי, את יוסף בודקו, את יעקב שטיינהרדט, רודי דויטש (ראובן דיין), פרנץ קראוס, אוטה ואליש ונוספים. עתה, פגשנו את מיכאל-מיטשל לאעבּ-לובּ. גראפיקאי מצוין הראוי להיזכר בין בחירי האמנים הציוניים.

[1] 'ספר "היזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה', יהדות זמננו 4 (תשמ"ח), 67-96.

אוגוסט 16, 2015

מלאכית ההיסטוריה של דבורה מורג

מלאכית ההיסטוריה של דבורה מורג          

את התערוכה ("בלא מנוח", בית האמנים, תל אביב) החמצתי. אומרים שהפסדתי חוויה של ממש. עתה, מול הקטלוג המרשים (מעצבת: אביגיל ריינר), עיני נתפסות לפסל אסמבלאז' קינטי בשם "מלאכית ההיסטוריה" (2014-2000). כבר שנים ארוכות שאני עוקב אחר מאבק ההישרדות ההרואי של דבורה מורג בעולם האמנות הישראלי. מתערוכה קבוצתית אחת לשנייה, מתערוכת-יחיד אחת לרעותה, על פי רוב בחללים נעדרי "הילה", דבורה מורג שבה ומתעקשת בצניעות על עבודת-האֵבל הנצחית שלה, בה היא עוטפת חפצי בית בתכריכי בד-שק, ולחילופין, אוגרת רסיסי ביתיות (חלקי רהיטים) ויַלדוּת (בובות), שאותם היא מרכיבה ב"הֱצְרֵפים" אבסורדיים-לכאורה (מיניאטוריים, לא אחת), וזאת שעה שאינה מציירת ציורים רחבי יריעה של חדרים נטושים, אביזרי בית זרוקים, ועוד. ועמוק-עמוק מתחת לכל זה – צל השואה על בת דור שני.

"מלאכית ההיסטוריה". מי לא טיפל ב"אנגלוס נובום" המפורסם של פאול קליי/ולטר בנימין?! עתה, כשאני בא לפענח את חידת "מלאכיתה" של מורג, אני אף נזכר ברשימה שחיברתי לפני כעשור בשם "מלאכית ההיסטוריה", ובה עקבתי אחר המלאכים (ישנם קרוב לחמישים שכאלה) בציורי ורישומי פאול קליי. איני מוצא את הרשימה, אך זכור לי, מפגש עם מלאכים טראגי-קומיים, בעלי מום תמיד, מלאכים נעדרי שגב (אף מגוחכים) במצבים של לא-כאן-לא-שם, ובהם במפורש "מלאכית" אחת מופשטת, אך בעלת שדיים, שצוירה בשנת 1939.

אנסה לתאר את "מלאכית ההיסטוריה" של דבורה מורג, אף שמדובר בפסל מורכב מאד: על הרצפה מונח במהופך ראש ריאליסטי עשוי עץ, שקדקודו קופד. אולי דיוקן עצמי של האמנית ואולי ראש נטול זהות מינית מובהקת. עד כאן, ראש הולם מלאכים (שהם אנדרוגניים, כידוע, ונטולי מחשבה עצמית). בתוך הפה של הראש ההפוך נעוצה חצוצרת פליז, חצוצרת ישועה, מן הסתם, אלא שהיא גם מזכירה לי מין משפך לפיטום אווזים, כלומר אביזר לעינוי ה"מלאכית" המהופכת. משני עברי צווארה של הדמות האומללה הזו מותקנים אימומי עץ של נעליים, כאשר חוטים שבחרטומם מעלים ומורידים אט-אט את צמד האימומים כמו היו כנפיים. וכבר עכשיו אני מציין: "כנפי המלאך" הללו אינם כי אם מושאי דריכה על הארץ, משמע – אנטי-רחיפה, מה גם שהתנועה מכאנית, אוטומאטית, דהיינו – אל-רצונית. עמוד עץ מגולף נוסק מצוואר המלאכית עד לגובה של שני מטרים בקירוב. בחלקו העליון הותקן פטיש הפוך, שידיתו מזדקרת (בהמשך ישיר ל"עמוד-השִדרה" הנ"ל) ומקדקודה צומח "תורן" (חוט ברזל) שבראשו מתנוסס דגלון לבן הנושא דימוי של יד מצביעה. טרם סיימנו: לפטיש ההפוך מוצמד מנוע קטן, שהחוטים היורדים ממנו כמיתרים של כלי פריטה (מוזיקה שמימית…) הם אלה שמפעילים את ה"כנפיים" שם למטה. וכאשר אני בוחן הלאה את הפסל הזה של דבורה מורג אני מגלה, שהמנוע מופעל-לכאורה על ידי ראש לבן וזעיר, שנחבא מעיני מאחורי הפטיש וכי לציר המסתובב בכוח המנוע צמוד דגלון ניילון שעליו רשומה גולגולת.

להמשיך לקרוא

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 363 שכבר עוקבים אחריו