בין "ריאליזם" לבין "חברתי"
"אנחנו לא ריאליסטים סוציאליסטים!", חזרו והתקוממו הריאליסטים הישראליים מראשית שנות ה- 50 והבהירו: "אנחנו ריאליסטים חברתיים!". והנה, על פניהן, לא אחת ולא שתיים מיצירות הריאליזם החברתי הישראלי היו עומדות במבחן הקבלה של ה"פוליט-בירו" בתור "ריאליסטיות סוציאליסטיות": ראו בציורי יוחנן סימון את התנופה, הכוח והעזוז שבייצוג הפועלים בעבודתם (1946), או את נצלנותם של חלפני רחוב לילינבלום (1952); ראו את להט התגייסותו של הקיבוצניק היוצא להזדהות עם "שביתת-הימאים" בציורו הנודע של נפתלי בזם מ- 1952; ראו את העוצמה הקורנת מהמפגינים הפרולטאריים בציוריהם משנות ה- 50 של רות שלוס, בזם, דן קדר ועוד; ראו את חוסנם הגופני והרוחני של הפועלים בציורי ורישומי משה גת, אברהם אופק, סת שונברג וכו'; ראו את זעקת המחאה העולה מייצוג המובטלים בציור "לשכת העבודה" של גרשון קניספל (1956); ועוד.
במה אפוא, באמת ובתמים, נבדלים הריאליסטים החברתיים הישראליים מחבריהם האמנים בבריה"מ? יותר משתימָצֵא התשובה ברמת המופע החיצוני של היצירות (הן דמותו הנערצת של סטלין מככבת בשנות ה- 40 המאוחרות בציור רחב-יריעה של אברהם אמרנט-טושק מקיבוץ מזרע; ואפילו את דיוקנו של לנין היינו מוצאים בתחילת שנות ה- 50 בציור אנטי-פאשיסטי של דו קדר, התל אביבי, אלמלא גזרה אמו במספריים את הדיוקן מהציור) – את התשובה לשאלתנו נאתר ברמות ההקשר המנגנוני-פוליטי: הריאליזם הסוציאליסטי, נטען, הוא דוקטרינה מנוסחת ומפוקחת מעל: הריאליסטן הסוציאליסט אנוס לציית לשפה ריאליסטית מוכתבת ולתוכן קומוניסטי מחויב כחלק ממערכת מניפולטיבית שלטונית, שנציגיה הם הקומיסארים (דוגמת לונצ'רסקי, ז'דאנוב וכו'). הריאליסטן החברתי, לעומת זאת, פועל בחברה דמוקרטית חופשית והוא בוחר בשפתו הריאליסטית ובתוכן המרקסיסטי כבחירתו האידיאולוגית הפרטית. ברם, במחשבה נוספת, כלום לא נכון להודות, שגם הריאליסט החברתי פועל במסגרת מחויבות לחברה, ולו מצומצמת יותר, ותהא זו החברה הקיבוצית, החברה הרעיונית וכדו' (וגם בחברות אלה ישנם מי שתפקידם "להשגיח", אף שאין מדובר בבעלי סמכות אופרטיבית. וזכורים דוברים מסוימים של מפ"ם משנות ה- 50, שהשמיעו קולם כנגד ובזכות מהלכים אמנותיים בישראל דאז). ולמותר לציין, שרבים מאמני הריאליזם הסוציאליסטי בבריה"מ הסטליניסטית ראו עצמם כמי שמזדהים מרצונם החופשי עם האידיאולוגיה השלטת ועם צו הריאליזם הסוציאליסטי.
מכאן, שעיקר ההבדל בין הריאליזם הסוציאליסטי לריאליזם החברתי שוכן ברובד אחר. שמא נאמר – הרובד האישי? שכן, שלא כריאליסטן הסוציאליסטי, המשועבד לצווי המפלגה, הריאליסטן החברתי – כך נטען – מפעפע את עולמו האישי, או את הביוגרפיה האישית, או את רגשותיו האינדיבידואליים (או את כל אלה גם יחד) אל תוך הצורות והתכנים הריאליסטיים של יצירתו המגויסת. נפתלי בזם יכול לרשום את עצמו ניצב בסמוך לאוהל המעברה ולזהות את פליטותו האישית מגרמניה עם שוכני המעברה, משה גת יכול לצייר את בנות משפחתו החיפאיות בתפקיד התופרות, אברהם אופק יכול לצייר את כלי העבודה החקלאיים בעין-המפרץ כביטוי לחרדה אישית של "נער חוץ", וכו'. אך, יותר מזה, הריאליסטים החברתיים חשים חופשיים למזוג בתחבירם הריאליסטי יסודות של ציור מופשט (רכיבים של השטחה גיאומטרית שמזג יוחנן סימון לציוריו במחצית הראשונה של שנות ה- 50), או רכיבי ציור אקספרסיוניסטי (שיאותרו בנקל ברישומיה וציוריה המגויסים של רות שלוס), או פיוטיות מלנכולית (שפעפעה הישר מציורי בן שאהן, הריאליסט החברתי האמריקאי, אל ציורי אברהם בראונשטיין וגרשון קניספל. וראו גם את הפיוטיות בציוריו של דני קרוון מימי קיבוץ הראל), ועוד.
מה שנראה אולי כשוני שבניואנסים, יותר מאשר הבדל קטגורי, יובהר יותר בעזרת בירור קצר של מושג הריאליזם על גווניו השונים: כמושג אמנותי, מושג הריאליזם זוהה מרגע היוולדו במחצית המאה ה- 19 עם החברתי, וזאת לרקע מהפכת 1848 בצרפת והמהפכה התעשייתית ותולדותיהן: זכורה זיקת ציירי אסכולת "ברביזון" להווי העבודה ולעוני הכפריים (עם ז'אן פרנסואה מילֵה כמי שהוכר כ"הצייר הסוציאליסט"); זכור, כמובן, הציור המאניפסטי של גוסטב קוּרבֶּא, אבי הריאליזם, בציורו מ- 1854, "האָטֶלייֶא" (על מבנהו הדואלי – אנשי הרוח מימין, המנהיגים החברתיים משמאל); זכורה התגרותו ב- 1863 של אדוארד מאנה בבורגנים ב"סעודה על הדשא"; זכורים ציוריו הסאטיריים של הונורא דומייא ולצדם ציוריו הנוגים את הכובסת ובנה וכו'. הנה כי כן, המחויבות למצב החברתי והרגישות למקופחי החברה לא משה מהציור הריאליסטי, ויהיו גווניו אשר יהיו: ציורי "האובייקטיביות החדשה" בגרמניה של מחצית שנות ה- 20 (עם תשומת הלב המיוחדת למובטלים); אפילו הריאליזם המאגי של ציירי ה"נובצ'נטו איטליאנו" באיטליה של אותה עת (הגם שלייצוג הריאליסטי של אנשי האדמה נלווה עתה טון לאומני); שלא לומר צילומי "משפחת האדם" מהתערוכה הנודעת ב"Moma".
אלא, שבה בעת, אנו זוכרים לא פחות את זיקתן החברתית-מהפכנית העזה של תנועות אמנות מודרניות, לא ריאליסטיות (ואף אנטי ריאליסטיות): אנטי-בורגנות של הדדאיסטים, אנרכיזם של הפוטוריסטים, מהפכנות (בעלת גוון מרקסיסטי!) של האקספרסיוניסטים הגרמניים, ועוד. והאם יש צורך להזכיר את "גרניקה" של פיקאסו (1937) כיצירה פוסט-קוביסטית בעלת מסר חברתי-מחאתי בוטה?! וכלום נוכל להתעלם מהמסר האנטי-פאשיסטי (מסר מרקסיסטי בשורשיו, וראו חוברות "פרטיזן" האמריקאיות בשנות ה- 40) של ההפשטה האקספרסיוניסטית הניו-יורקית? ומכיוון הפוך: מה שמוּכַּר כריאליזם קירוני מכסיקני בשנות ה 30 כלל בתוכו, לא רק את הריאליזם המובהק של דייגו ריברה, אלא גם את האקספרסיוניזם הדרמטי של חוזה קלמנטה אורוזקו.
מלמד, שאין לריאליזם בעלות מונופוליסטית באמנות על עיקרון הפנייה החברתית. מהו אפוא הריאליזם באמנות וכיצד נבחינו מפיגורטיביות? הריאליזם, נגדיר, הוא ייצוג נאמן, אובייקטיבי וקונקרטי, נעדר מלאכותיות, רגשנות, אקזוטיקה ודימויים אידיאליים ומטאפיזיים מהמטבח הרומנטי. משימת הריאליסטן היא ייצוג החיים כמות-שהם, על פרטיהם הפרוזאיים, הזניחים והמכוערים, ייצוג החברה על סך מעמדותיה – כולל אלה הנמוכים ביותר, וייצוגם של בני אדם לרקע הנסיבות הסביבתיות-חומריות של קיומם. נדגיש: אובייקטיביות, "נתח חיים", מציאות חברתית "נמוכה", מטריאליזם ותשומת לב ל"מילְייֶה" הקונקרטי. הערכים הללו זכורים עוד מביקורותיו של אמיל זולא.
המחסן של גדעון עפרת 