Archive for יוני, 2014

יוני 27, 2014

מעוז השמרנות

                             מעוז השמרנות

 

לפני כך וכך שבועות, פתחתי לעת שחר את עיתון "הארץ", וכהרגלי בקודש, פניתי הישר אל המוסף לספרות. צילום ענק של פסל הארד של אלכסנדר זייד הרכוב על סוסו התנוסס בלב העמוד הפותח, ומתחתיו שום ציון של שם הפַסל, דוד פולוס, הגם שמונוגרפיה על יצירתו (אביב בארי, "דוד פולוס: פסל נודד בארץ") ראתה אור לא מכבר. שלא לומר: וויקיפדיה. ותהיתי על החרפה ועל החוצפה הזו שבמחיקת שמו של אמן מהזיכרון ההיסטורי, ועוד על במה תרבותית אליטיסטית דוגמת זו של "הארץ". בשולי אותו עמוד פרסם העורך, בני ציפר, מאמר על כנסיית הבשורה בנצרת. קראתי ולא האמנתי: העורך, אותו אני מחשיב כאיש תרבות משכמו ומעלה, שלא לומר אדם ערכי ופיקח ביותר, הפליג בשבח הציורים הנוצריים שציירו אי-אלה אמנים רומניים בכנסייה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, וזאת – כך הוסיף ציפר בלגלוג – שעה שבתל אביב צוירו ציורי ההבלים על דיקטים (ניסוח שלי). הרמז ברור. רוצה לומר, העורך של המוסף הספרותי המוביל בישראל הרשה לעצמו למחוק באבחת מקלדת את הישגי המודרנה הישראלית של "דלות החומר" ולהעמידם בצל אותם ציורי כנסייה, אשר כאשר צפיתי בהם לפני אי אלה חודשים, בא לי להקיא מרמתם הירודה. ויותר משתהיתי אם היה העורך מרשה לעצמו כך לזלזל במגמה ספרותית בולטת בקריית ספר הישראלית, נדהמתי מהפיגור האמנותי ומההתנשאות הנבערת של העורך. כה נדהמתי, אף נעלבתי, עד כי – בשילוב עם ההתעלמות הנ"ל משמו של דוד פולוס הנשכח – גמרתי בלבי לבטל את המנוי של על "הארץ". ורק בזכות כתיבתם ההומניסטית של עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב ונוספים, כמו גם בזכות כתיבתה הביקורתית החריפה של גליה יהב, הבנתי שחובה עלי להמשיך לתמוך בעיתון, ובפרט בעידן זה של כיבוי אורות דמוקרטיים (גם) בתחומי המדיה.

 

והנה, חלפו עוד כך וכך שבועות, ובמוסף לספרות של היום, ה- 27 ביוני, אני קורא את מאמרו של ד"ר אליק מישורי על ניסים מבורך ז"ל, שהלך לא מכבר לעולמו. אני מחבב ומוקיר את אליק, אף רואה בו חוקר אמנות ישראלית מעולה. אך, כשמגיע אליק לתחומי המודרנה הישראלית, שיעזור אלוהים. לא זריצקי ולא ההפשטה ממחנה "אופקים חדשים" ייצאו חיים מתחת ידו של מישורי ו/או מפיו (בהרצאותיו), ולבטח לא האמנים המושגיים הישראליים משנות ה- 70. וכך, תהילת ניסים מבורך ז"ל נישאת לאורך מאמרו לצד ביטול לעגני והוקעה גמורה של האוונגרד הישראלי החזותי. בהכללה גורפת של שמרנות קיצונית, קבר מישורי את מפעלות האמנות המסעירים של האמנות המושגית, הסביבתית, המיצגית והפוסט-מושגית בישראל בציור, בפיסול, בצילום ובווידיאו. וכה זחוח וכה בוטה מישורי בקביעותיו הנחרצות עד כי הכריז, ששום זכר לא הותירו האמנים המושגיים הללו והם – רחמנא לצלן – קבורים במרתפי המוזיאונים כנייר שאין לו הופכין. והרי זה קשקוש גמור. שכן, כל מי שקצת קרוב לאמנות של עשרות השנים האחרונות יודע ידוע היטב עד כמה השפיעה ומשפיעה האמנות המושגית דאז על האמנות העכשווית בעולם ובארץ. ואם יחזור ד"ר מישורי ויציץ בתערוכה הישראלית הגדולה המוצגת במוזיאון ישראל והמסכמת את תמצית תולדותיה, יאתר בה רבים מה"קבורים" הנדונים (הגם שהתערוכה לוקה בהתעלמות מיוצרים חשובים לא מעטים). ואיני מתייחס להתנשאות המבטלת, העולה בעקיפין ממאמרו של מישורי, כלפי שורה של אמנים יקרים, בהם זוכי פרס ישראל (משה גרשוני, מיכה אולמן, פנחס כהן גן, מיכל נאמן ועוד), שמפארים את פנתיאון האמנות הישראלית בת זמננו. אלא, שאליק מישורי חושב אחרת. האמת, מותר לו. אך, בדיוק לשם כך קיים עורך המוסף לספרות, ששומה עליו שלא לתת יד לדברי בלע ריאקציוניים כגון אלה. אלא אם כן, העורך הוא עצמו שותף לתפיסה "תרבותית" שכזו, המזכה את המוסף לספרות של "הארץ" בתואר המפוקפק – "מעוז השמרנות האמנותית". ואבוי לנו שכזה הוא המוסף לספרות של "הארץ" ושכזה הוא קולו האמנותי, ועוד בתקופה בה חוגגת הריאקציה בישראל על כל הר וגבע.

 

קראתי את דברי השבח שכתב עופר אדרת באותו גיליון של "הארץ" לזכר ניסים מבורך. הכרתי את ניסים – אדם תרבותי מאד, איש נעים הליכות ובעל הומור, גם אם לא צַייר גדול. וכאשר רפי לביא סנט בו בציוריו, מצאתי את עצמי ניצב לצד מבורך. אך, למה נכחד: בשעתו, מאמרי הביקורת של מבורך היו לשנינה וללעג של עולם האמנות הפרוגרסיבי בישראל. שום איש רציני במחנה לא לקח אותם ברצינות, ועמדה לו למבורך רק חסותו הגדולה של בנימין תמוז, עורך המוסף ושמרן אמנותי גדול נוסף בשדה התרבות המקומי. כן, עוד נמשכת השלשלת במוסף לספרות של "הארץ".

יוני 27, 2014

מדוע, בעצם, המוות טמא?

                     

                                         פרשת "חוקת"

 

הגם שאין זה מומלץ לתלות תקוות גדולות מדי בהמשכיות של עלילות ופרקים בתנ"ך (שנאמר: "אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך"), קשה מאד שלא להתפתות לאבחון זיקות בין סופי פרשות לתחילתן של פרשות סמוכות. בהתאם, סיום פרשת "קורח" במילים "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" ("במדבר", י"ח, 32) מזמין העמדת סוגיית הקדוּשה, זו שהייתה לב פרשת "קורח", כנגד סוגיית הטהרה שבלב פרשת "חוקת", זו הפותחת בטקס הטיהור באמצעות אפר הפרה האדומה.

 

חילול קדושה גוזר מוות על המחלל, כך סיום פרשת "קורח". עתה, בפרשת "חוקת", הטיהור מטומאת המתים הוא הנושא. נציין לעצמנו את הקִרבה המשמעותית בין "קדוּשה" לבין "טהרה". שלמרות שאין הקדוּשה זהה עם הטהרה, בכל זאת, הטומאה – היפוכה של הטהרה – פירושה ביטולה של קדוּשה. סילוק טומאה, משמע טהרה, מתיר את ההתקרבות לכל דבר קדוש – המשכן, בית-המקדש, הר-סיני וכיו"ב. טהרה עשויה להיות מזוהה עם רחצה או כביסת הבגד, אך שתיים אלו רק משלימות את מעשה החיטוי המאגי של הכהן. ולהפך: אקט קידוש יושלם בכביסת הבגד, כגון בערב טקס מתן תורה, עת אומר ה' למשה: "לך אל העם וקדשתָם היום ומחר וכבסו שמלותם." ("שמות", י"ט, 10). ובמילים אחרות: הקדוּשה והטהרה אחיות זו לזו. טהרה היא תנאי לקדוּשה, בה במידה שקדוּשה היא הימצאות במצב של טוהר. איך כתב יהודה הלוי ב"הכוזרי":

"הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא יימצא האחד מהם כי אם בהימצא חברו…" (מאמר שלישי, מח-מט)

 

אם כן, מדוע נדרש משה דווקא עתה לסוגיית הטהרה, ובפרט בגילויה ההפוך, שהוא – טומאת המוות? התשובה קשורה, מן הסתם, לתאריך בו אנו נמצאים בפרשה הנדונה: זוהי השנה הארבעים לנדודי בני ישראל במדבר. מאחוריהם (כמסופר לאורך הפרשות האחרונות) עשרות אם לא מאות אלפי מתים במגיפות, במלחמות, בשחיטות עונשין ובמוות טבעי; ומלפניהם – מותם הצפוי של עשרות אלפים בקרבות על כיבוש כנען. רוצה לומר: המוות הנערם והעתיד להיערם תובע את הגדרת מעמדו הערכי. לא במקרה, פרשת "חוקת" היא גם זו בה אנו קוראים על מות מרים, על מות אהרון ועל מותו הקרוב של משה (שנגזר עליו לא להיכנס לכנען). קץ השושלת השלטת מדגיש את נקודת הזמן הדרמטית. וכפי שהר-סיני תבע קידוש וטיהור העם, כך הכניסה הקרובה לארץ המובטחת בעקבות ארון-הקודש תתבע קידוש וטיהור של העם:

"ויאמר יהושע אל העם: התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות." ("יהושע", ג', 5)

 

read more »

יוני 26, 2014

תום עידן הגדולה

                           תום עידן הגדוּלה

 

האמנות הוקסמה מהמלחמה לא פחות משהיא תיעבה אותה במחאות מסוג תחריטי "זוועות המלחמה" של גויא (1820-1810), "גרניקה" של פיקאסו (1937), "לזכר הנופלים" של ארדון (1955) וכיו"ב. כי כשאני נכנס לגלריה הלאומית של הונגריה בארמון המלכותי שבפסגת בּוּדָה (בודפשט) ואת פני מקבל ציור השמן הענק – כ- 7 מ' אורכו – שצויר ב- 1896 בידי בנצור גיולה ומתאר את כיבוש ארמון בּוּדָה מידי הצבא העותומאני ב- 1686 – אני מבין עד כמה "פוטוגנית" הייתה פעם המלחמה בעבור אמנים חזותיים. פאולו אוצ'לו שצייר את "קרב סן-רומנו" ב- 1450 בקירוב; ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את "קרב אנגיארי" ב- 1505; אלברכט אלטדורפר שצייר את "קרב אלכסנדר" ב- 1509; ניקולא פוסן שצייר ב- 1638 את טיטוס וחייליו כובשים את בית-המקדש בירושלים; ז'אן אנטואן גרו שצייר את "'קרב אבוקיר" ב- 1806… וכו' וכו' – כל אלה אינם אלא מעט-מזעיר מתוך שורה ארוכה של אמנים שאותגרו ברמת הרגש והצורה על ידי נושא המלחמה. וראו אינספור המונומנטים שהוקמו ברחבי העולם לכבוד גיבורי המלחמות.

 

לא מקרית היא, לפיכך, האמביוולנטיות של תיעוב הכוח והסגידה לו, שבכוחנו לחוש לעתים מצדם של אמנים כלפי דימויי המלחמות ביצירתם, ויהיו אלה פרנציסקו גויא הוא עצמו (התבוננו בתעצומות ה"2 במאי 1808" שלו), או יגאל תומרקין, וקשה גם שלא להיזכר בצהלת התגייסותם של האמנים הפוטוריסטים האיטלקיים למלחמת העולם ה- 1, בטרם נקטלו זה אחר זה. אפשר, שהאמביוולנטיות הנדונה הגיעה לשיאה בציור הרומנטי של המאה ה- 19 (שנמשך ל"דם ואש ותמרות עשן") וב"ציור ההיסטורי" בפרט (דוגמת הציור ההונגרי הנ"ל): הציורים הקולוסאליים של סצנות המוניות הדחוסות בסוסים, חיילים, חרבות, דם, הרוגים, פצועים וכיו"ב – הפכו את שדה הקרב לשדה של וירטואוזיות אמנותית, שדה שהוליד לא מעט ציורים הרואיים בפולין, רוסיה ועוד. לימים, ציירים ריאליסטיים-סוציאליסטיים בבריה"מ, צפון-קוריאה ועוד יתמחו בייצוג חזותי של סצנות גבורה מלחמתיות (וזכורות לי התמונות הצפון-קוריאניות שראיתי פעם במוזיאון המלחמה בקהיר והמתארות את תבוסת צה"ל בקרבות התעלה ב- 1973).

 

read more »

יוני 19, 2014

האביב העברי

                             האביב העברי

                                     פרשת "קורח"

 

בחישוב זריז, שאינו נכנס לפרטים, כמות המתים בעונשים שהשיתו משה והקב"ה על בני ישראל במדבר עולה על 42,000 איש (רק חשבו על 24,000 ההרוגים במגיפה שפרצה כעונש על ההשתדכות לבנות מואב, או על ה- 14,700 שנהרגו במגיפה שבעקבות פרשת קורח, וה- 3000 שנשחטו בעקבות פרשת עגל הזהב – והנה אתם כבר קרובים למספר). ולא כללתי בחישוב זה מוות טבעי, מוות מהרעלות, הכשת נחשים, מלחמות ושאר מרעין בישין האורבים לנודדי מדבר בעת העתיקה. חִשבו על כך: למעלה מ- 42,000 איש (למעשה, הרבה-הרבה למעלה מזה: מתקפת הנחשים שתתרחש בפרשה הבאה תגבה המוני הרוגים!) מתוך שלושה מיליון בקירוב (האומדן המקובל של בני ישראל בסיני): מספר מעורר חלחלה. השוו ל- 200,000 הנטבחים בסוריה בת ה- 17 מיליון תושבים.

 

בשביל מה הם היו צריכים את כל זה בני ישראל?! כלום לא עדיפים החיים במצרים, ולו גם כעבדים, על פני הצרה-צרורה הזו של ארבעים שנות סבל במדבר בהנהגתו של מנהיג קנאי ואכזר מאין כמותו, תנאי רעב וצמא וחיסולים המוניים?! והאם, לאחר כל התלאות והמהמורות שבדרך, אין מקום לסדקים בקבלת סמכותו הכול-יכולה של משה?

 

פרשת "קורח" מזמינה את המחשבות הספקניות הללו. סיפור המרד במשה ומחירו המר הוא פועל יוצא של התמרמרות עממית גוברת, שהיינו עדים לה לאורך הפרשות הקודמות. כן, בני ישראל קצו ב"סידור" שכפה עליהם משה (ומשפחתו הגרעינית, האוחזת בהגה השלטון הטוטליטרי) בשם אלוהים, אשר ספק אם הם מאמינים בו אמונה שלמה. בתנאים הבלתי אפשריים של מסע הייסורים, אפילו הבטחת "ארץ זבת חלב ודבש" מתמוססת (ובפרט, לאחר מסע הריגול ברחבי כנען, שחשף את האמת על "הארץ המובטחת"), ועתה מצרים היא-היא זו שהפכה ל"ארץ זבת חלב ודבש":

"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו…" ("במדבר", ט"ז, 14)

 

ומכאן, שאמירתם המתריסה של האחים, דתן ואבירם, למשה – "לא נעלה!" – כוונתה (כפי שכבר ציינו פרשנים) – לא נעלה לארץ כנען. נדמה לי שאני מסוגל להבין אותם.

 

אך, פרשת "קורח" היא, קודם כל, פרשת מרידתם של קורח ועדתו, הקוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. פה מדובר בשבר גדול בתוך המשפחה, בקדקוד, כלומר בתוך המשפחה השלטת. שהלא, קורח הוא נכדו של קהת בן לוי, בן-דוד של משה, לא פחות! נכון, שמשה גדל כנסיך בארמון פרעה, שעה שקורח גדל בגושן כעבד עברי, אבל מדובר בשניים שהם בערך באותו גיל, שניים הנמנים על השבט המיוחס, אף המקודש, שניים שמכירים היטב זה את זה מקרוב. מה זכותו של האחד להתעלות מעל חברו?!

 

read more »

יוני 17, 2014

להראות את שאסור במבט

                     להראות את שאסור במבט

 

רק אלוהים נמצא בדרגה גבוהה יותר של איסור בראייה. "כי לא יראני האדם וחי" ("שמות", ל"ג, 20), אמר הקב"ה למשה, שזכה להתבונן באלוהיו רק מאחוריו. אין לראות את אלוהים, גם אין לייצגו, אפילו שמו המפורש אסור בהגייה. והעובר על האיסור – ישלם בחייו. ואף על פי כן, ראו זה פלא, עוד ועוד אמנים קמים ומייצגים, באים ומראים. כלומר, מראים ולא מראים, מראים מבלי להראות, דוגמת מיכאל סגן-כהן שצייר ב- 1978 את קוורטט השפתיים המבטאות את אותיות השם המפורש. אך, על החתרנות התיאולוגית הזו כבר נכתב די והותר.

 

בדרגה קלה בלבד מתחת לטאבו האלוהי הנ"ל (והרבה מעל לטאבו מבט אחר – המבט האסור בערוות ההורים, ראו מקרה בני נוח) נמצא את טאבו הכור הגרעיני בדימונה. הנה כי כן, טאבו חמור וחסר פשרות של איסור בייצוג, בראייה, בדיבור ובכתיבה נח על "בית החרושת לטקסטיל". וכל העובר על האיסור ישלם מחיר כבד, לפחות י"ח שנים של מאסר בתנאי בידוד; ראו מקרה מרדכי וענונו. אמת, סביב לא מעט מחנות צה"ל נמצא את השלט האוסר על צילום, ברם לא נאתר בישראל שום אתר שישתווה למלמ"ג באיסור הדרקוני על המבט.

 

אלא, שמניעת המבט לא תעלה בקנה אחד עם היותו של אדם אמן חזותי. שזה האחרון מחויב למבט, נידון לייצוג. כל טעם הווייתו הוא "להראות". אף יתר על כן, עוד מאז ימי הרנסנס, משימתו העליונה של האמן היא אף להראות את הנסתר מהעין – בין אם בתוך סלע השיש (מיכלאנג'לו) ובין אם במחוזות מטאפיזיים (בודלר, "תאמים", 1857). מה פלא אפוא, שב- 2007 בא האמן, יאן טיכי, והקרין בווידיאו דימוי סטאטי בשחור-לבן של המבנה הסודי מדימונה. דימוי מבחוץ, מבט רחוק מאד, קפוא, שומר על סודו, מכסה יותר משמגלה, ואף על פי כן – המִתקן ההוא, על כיפתו, ארובתו ועוד. אך, האומנם? בשיחה (באנגלית) בין יאן טיכי לבין קתרין היקסון (ניו-יורק, 1 ביוני 2009) קראנו:

"היקסון: אתה יוצר אובייקטים מנייר או פורצלן, על פי רוב בהסתמך על דימויים הנמצאים במרשתת, ואתה מנפיש אותם בהקרנה דיגיטאלית. כמה ממושאי המיצב שלך מופשטים […] אך גם עבדת עם מספר אתרים ספציפיים, כשיצרת דגמי נייר לפי דימויי הרשת, כגון שדה-התעופה על שם יאסר עראפאת בעזה והמִתקן הגרעיני בדימונה. בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו הצבת דגם נייר של בית הכלא הסודי, מִתקן 1391, האתר השנוי במחלוקת, שזכה לפרסום ב- 2003. הגם שמדובר במבנים חמים מבחינה פוליטית, הצגת אותם כאילו ממרחק: קטנים, קרים ואטומים. מדוע בחרת באתרים כה טעונים אלה?

טיכי: הנושא הוא נגישות והפצת מידע. האתרים הטעונים הללו אינם נגישים לציבור מסיבות פוליטיות שונות. אבל יש די מידע חזותי במרשתת בכדי שאוכל ליצור מודל נייר של המבנה ולהפיצו כמארז של תגזיר. מודל הנייר השביר של תחנת הכוח מוצב על הרצפה ומגדיר מחדש את יחסי הבניין והצופה." (מתוך האינטרנט, אתר Artis)

 

read more »