מעוז השמרנות
לפני כך וכך שבועות, פתחתי לעת שחר את עיתון "הארץ", וכהרגלי בקודש, פניתי הישר אל המוסף לספרות. צילום ענק של פסל הארד של אלכסנדר זייד הרכוב על סוסו התנוסס בלב העמוד הפותח, ומתחתיו שום ציון של שם הפַסל, דוד פולוס, הגם שמונוגרפיה על יצירתו (אביב בארי, "דוד פולוס: פסל נודד בארץ") ראתה אור לא מכבר. שלא לומר: וויקיפדיה. ותהיתי על החרפה ועל החוצפה הזו שבמחיקת שמו של אמן מהזיכרון ההיסטורי, ועוד על במה תרבותית אליטיסטית דוגמת זו של "הארץ". בשולי אותו עמוד פרסם העורך, בני ציפר, מאמר על כנסיית הבשורה בנצרת. קראתי ולא האמנתי: העורך, אותו אני מחשיב כאיש תרבות משכמו ומעלה, שלא לומר אדם ערכי ופיקח ביותר, הפליג בשבח הציורים הנוצריים שציירו אי-אלה אמנים רומניים בכנסייה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, וזאת – כך הוסיף ציפר בלגלוג – שעה שבתל אביב צוירו ציורי ההבלים על דיקטים (ניסוח שלי). הרמז ברור. רוצה לומר, העורך של המוסף הספרותי המוביל בישראל הרשה לעצמו למחוק באבחת מקלדת את הישגי המודרנה הישראלית של "דלות החומר" ולהעמידם בצל אותם ציורי כנסייה, אשר כאשר צפיתי בהם לפני אי אלה חודשים, בא לי להקיא מרמתם הירודה. ויותר משתהיתי אם היה העורך מרשה לעצמו כך לזלזל במגמה ספרותית בולטת בקריית ספר הישראלית, נדהמתי מהפיגור האמנותי ומההתנשאות הנבערת של העורך. כה נדהמתי, אף נעלבתי, עד כי – בשילוב עם ההתעלמות הנ"ל משמו של דוד פולוס הנשכח – גמרתי בלבי לבטל את המנוי של על "הארץ". ורק בזכות כתיבתם ההומניסטית של עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב ונוספים, כמו גם בזכות כתיבתה הביקורתית החריפה של גליה יהב, הבנתי שחובה עלי להמשיך לתמוך בעיתון, ובפרט בעידן זה של כיבוי אורות דמוקרטיים (גם) בתחומי המדיה.
והנה, חלפו עוד כך וכך שבועות, ובמוסף לספרות של היום, ה- 27 ביוני, אני קורא את מאמרו של ד"ר אליק מישורי על ניסים מבורך ז"ל, שהלך לא מכבר לעולמו. אני מחבב ומוקיר את אליק, אף רואה בו חוקר אמנות ישראלית מעולה. אך, כשמגיע אליק לתחומי המודרנה הישראלית, שיעזור אלוהים. לא זריצקי ולא ההפשטה ממחנה "אופקים חדשים" ייצאו חיים מתחת ידו של מישורי ו/או מפיו (בהרצאותיו), ולבטח לא האמנים המושגיים הישראליים משנות ה- 70. וכך, תהילת ניסים מבורך ז"ל נישאת לאורך מאמרו לצד ביטול לעגני והוקעה גמורה של האוונגרד הישראלי החזותי. בהכללה גורפת של שמרנות קיצונית, קבר מישורי את מפעלות האמנות המסעירים של האמנות המושגית, הסביבתית, המיצגית והפוסט-מושגית בישראל בציור, בפיסול, בצילום ובווידיאו. וכה זחוח וכה בוטה מישורי בקביעותיו הנחרצות עד כי הכריז, ששום זכר לא הותירו האמנים המושגיים הללו והם – רחמנא לצלן – קבורים במרתפי המוזיאונים כנייר שאין לו הופכין. והרי זה קשקוש גמור. שכן, כל מי שקצת קרוב לאמנות של עשרות השנים האחרונות יודע ידוע היטב עד כמה השפיעה ומשפיעה האמנות המושגית דאז על האמנות העכשווית בעולם ובארץ. ואם יחזור ד"ר מישורי ויציץ בתערוכה הישראלית הגדולה המוצגת במוזיאון ישראל והמסכמת את תמצית תולדותיה, יאתר בה רבים מה"קבורים" הנדונים (הגם שהתערוכה לוקה בהתעלמות מיוצרים חשובים לא מעטים). ואיני מתייחס להתנשאות המבטלת, העולה בעקיפין ממאמרו של מישורי, כלפי שורה של אמנים יקרים, בהם זוכי פרס ישראל (משה גרשוני, מיכה אולמן, פנחס כהן גן, מיכל נאמן ועוד), שמפארים את פנתיאון האמנות הישראלית בת זמננו. אלא, שאליק מישורי חושב אחרת. האמת, מותר לו. אך, בדיוק לשם כך קיים עורך המוסף לספרות, ששומה עליו שלא לתת יד לדברי בלע ריאקציוניים כגון אלה. אלא אם כן, העורך הוא עצמו שותף לתפיסה "תרבותית" שכזו, המזכה את המוסף לספרות של "הארץ" בתואר המפוקפק – "מעוז השמרנות האמנותית". ואבוי לנו שכזה הוא המוסף לספרות של "הארץ" ושכזה הוא קולו האמנותי, ועוד בתקופה בה חוגגת הריאקציה בישראל על כל הר וגבע.
קראתי את דברי השבח שכתב עופר אדרת באותו גיליון של "הארץ" לזכר ניסים מבורך. הכרתי את ניסים – אדם תרבותי מאד, איש נעים הליכות ובעל הומור, גם אם לא צַייר גדול. וכאשר רפי לביא סנט בו בציוריו, מצאתי את עצמי ניצב לצד מבורך. אך, למה נכחד: בשעתו, מאמרי הביקורת של מבורך היו לשנינה וללעג של עולם האמנות הפרוגרסיבי בישראל. שום איש רציני במחנה לא לקח אותם ברצינות, ועמדה לו למבורך רק חסותו הגדולה של בנימין תמוז, עורך המוסף ושמרן אמנותי גדול נוסף בשדה התרבות המקומי. כן, עוד נמשכת השלשלת במוסף לספרות של "הארץ".
המחסן של גדעון עפרת 