"כל נדרים ואיסורים ושבועות קיומין וחרמין, שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים, אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו אין כאן קיום, בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא איסר ולא חרם ולא שבועה ולא קיום."
המקור, כמובן, בארמית. ומקור-המקור בראש-השנה דווקא ולא ביום כיפור, כפי שכתוב בתלמוד הבבלי: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל." (מסכת נדרים, דף כג, ע"ב) והשאלה המנקרת בראשי כבר כמה שנים טובות היא: מדוע הועתק המנהג מראש-השנה ליום-כיפור, ויותר מכל, מה פתאום מבטלים בערב יום-כיפור את תוקפם של כל הנדרים, השבועות וכו' שנדר ונשבע והבטיח אדם מאז יום-כיפור הקודם ועד יום-כיפור העכשווי? מה פתאום?
שאלה לא פשוטה. לא לחינם, תיקנו חכמים תקנה, לפיה התרת הנדרים תחול על השנה הקרובה ולא על השנה שחלפה, וזאת משום אפשרות שגגה שבעקבותיה לא יעמוד אדם בנדרו ובשבועתו. ובמילים אחרות: החכמים הבינו שיש משהו לא סביר בהתרת נדרים אחורנית. גם קראתי כל מיני הסברים בנוגע לסיבת ביטול הנדרים בתפילת "כל נדרי", אך לא שוכנעתי. כך, למשל, בפרשנות ל"מסכת יומא" (ראש-השנה) נכתב, שהחזן מתיר את נדרי ציבור המתפללים – שמא עברו במשך השנה על נדריהם ושבועותיהם – על מנת שיינצלו מן העונש. ויש סברו (בהם, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק), שהתרת הנדרים היא ביטוי של חזרה בתשובה, קרי – חרטת המתפלל על נדרים, שבועות וכו' שלא עמד בהם במהלך השנה. בהתאם, אחרים טענו, שבני אדם פשוט אין בכוחם לעמוד בנדריהם וכך באה התפילה ומבטיחה אותם מפני חטא אי-העמידה בנדר. והיו שטענו, שהתרת הנדרים עניינה לפנות מקום נפשי להתבוננות פנימית. ויש טענו, שאין המדובר בהתרת כל הנדרים, אלא רק בנדרים שבין אדם וחברו. ויש אף שערבבו בעניין את השטן בכבודו ובעצמו, ופירשו את התרת הנדרים כהשתחררות מרשת שפרש השטן לאדם… ואפילו בעיתון "הארץ" של ערב יום כיפור מצאתי את הסברו של יאיר אסולין:
"שורש הסיפור היהודי הוא ההבנה שהקיום האנושי משתנה תמיד, וממילא מצריך בחינה מתמדת, שאילת שאלות בלתי נגמרת, חשבון נפש. […] לכן יום הכיפורים נפתח דווקא ב'כל נדרי', בהתרת כל הנדרים והשבועות והחרמות והאיסורים שקיבל האדם על עצמו בשנה שחלפה. […] ויותר מכל, התרת נדרים פנימית, התרת נדרים הכובלים את האדם […] ומונעים ממנו לראות את המציאות נכוחה."
ולי הסבר שונה לסוגיה, וזאת מבלי דעת אם אני מחדש דבר-מה אם לאו: שאני משווה בין תפילת "כל נדרי" לטקס קבורתו של אדם, שעה שהרב, מנהל הטקס, פונה אל הנפטר/ת, מבקש מחילתו/ה ואומר לו/לה:
"אָנוּ פּוֹטְרִים אוֹתְךָ/אוֹתָךְ מִהֶיוֹת חָבֵר/ה בְּכָל חֶבְרָה אוֹ אֲגֻדָּה אֵיזוֹשֶׁהִי:
לֵךְ/לְכִי בְּשָׁלוֹם וְתָּנוּחַ/חִי עַל מִשְׁכָּבְךָ/בֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְתַּעְמוֹד/מְדִי לְגוֹרָלְךָ/לֵךְ לְקֵץ הַיָמִים."
רוצה לומר: לעניות דעתי, המתפלל בערב יום הכיפורים מכין עצמו לאפשרות מותו בדין חטאיו. וכאותו נפטר(ת), שפטור(ה) מכל חובותיו החברתיים, כך המתפלל כמוהו כמת, שמשוחרר מכל נדריו, שבועותיו וכו' והוא מגיע מעורטל וללא כל משא לעולם הבא. "כל נדרי" כקבלתי על עצמי את מותי. בעיון נוסף אני מגלה, שה"זוהר" (כרך ב, שמות, פרשת משפטים, דף קטז, ע"א) משווה אכן את יום הכיפורים לעולם הבא, ש"אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש מיטה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם..."
המחסן של גדעון עפרת 