על חמש דרגות הדעת

          ע ל    ח מ ש   ד ר ג ו ת   ה ד ע ת

 

ספר "משלי" מאתגר אותנו כבר מפסוקו הראשון:

"משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה…" ("משלי" א', 1)

 

דעת ובינה – מה בין השתיים? תשובת "משלי" כתשובת התנ"ך בכלל נראית לכאורה ברורה ועקבית: השתיים הן אחת, או – לפחות – כרוכות זו בזו. "וידעו תועי רוח בינה", נכתב ב"ישעיהו" (כ"ט, 24); "הגד אם ידעת בינה", קראנו ב"איוב" (ל"ח, 4); והדוגמאות רבות. הדעת היא ידיעת הבינה. כאילו התבונה היא תכליתה של הדעת. "משלי" מרבה לזהות דעת ובינה (ב', 6; ד',1; י', 14; ט"ו, 2; כ"ד, 14; כ"ט, 7; ועוד), וככלל, לאורך התנ"ך אנו שבים ופוגשים במשוואה בין החכם לבין הנבון: "…יירא פרעה איש נבון וחכם", או: "אין נבון וחכם כמוך" ("בראשית", מ"א, 33, 39). ויותר מכל ב"משלי", דוגמת "בשפתי נבון תמצא חכמה" (י"ד, 33).

 

מוזיקת לילה נשגבה

              מוזיקת לילה נשגבה

 

פרק הסיום של "תהילים", פרק ק"נ, אינו מותיר מקום לספק: "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (ק"נ, 6). בה בעת, אופני ההלל של הנשמה, דרכי ביטוייה, הן דרכי מוזיקה ומחול. מוזיקה, מעל לכל: "הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במנים ועוגב. הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה." (ק"נ, 5-2) 149 הפרקים, שהיו בעיקרם מילוליים-פיוטיים ולו בדרגת שגב, מודים בפרק ה- 150 שלמוזיקה הכוח האמיתי והממשי לקָשֵר בין הנשמה והאל.  

 

פתיחת "תהילים" אינה מבשרת על הצפוי. זיהוי דרכו הנאותה של הצדיק עם "תורת ה'" והפנמתה – "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (א', 2) – מסמן ברית עם המילה הכתובה. אלא, שכבר פתיחת פרק ג' ב"מזמור לדוד" מרמזת על כיוון, שפתיחת הפרק הבא ב"למנצח בנגינות מזמור לדוד" (ד', 1) תנסחו כ"מפתח המוזיקאלי" של מזמורי "תהילים" כולם: מזמורים המלוּוים בכלי נגינה ומאחדים מילים ומוזיקה (ומחול) בחוויה דתית עליונה של תהילת האל. בחולפנו מפרק לפרק נדמה עורך הספר יותר ויותר למנצח-תזמורת (ובל נטעה את הקורא לזהות את "למנצח" – שהוא דוד המנצח במאבקו – עם מנצח התזמורת) המסמן בשרביטו לקבוצת כלים מסוימת להשמיע צליליה ברמה: "למנצח אל הנחילות" (ה', 1), "למנצח בנגינות על השמינית" (ו',1), "למנצח על הגתית" (ח', 1), "למנצח על שושנים" (מ"ה, 1), "למנצח על מחלת" (נ"ג, 1) וכו'. "תהילים" כחגיגה מוזיקלית.

 

המכתבים של עזרא

            המכתבים של "עזרא"

יש לתת את הדעת לעובדה, ששני הפסוקים הפותחים את ספר "עזרא" הם השניים החותמים את ספר "דברי הימים ב'" ואת התנ"ך כולו. מה שכורך בחטיבה אחת את ספרי "עזרא", "נחמיה", "דברי הימים א'" ו"דברי הימים ב'". הפינאלה המרובע הזה של התנ"ך תובע מאיתנו דיון במשמעות המעבר החד והמטריד ביותר מן הפסגות התיאולוגית של המגילות אל הנוקדנות הפרוזאית של התיעוד ההיסטורי. ככה מסיימים את התנ"ך?!

                                     *

פתיחת ספר "עזרא" וסיום "דברי הימים ב'" עומדים שניהם בסימן הזהה של הכוונה לבנות את בית המקדש השני אשר בירושלים. הסדר ההירארכי של העברת המסר והפיכת דבר-אלוהים להיסטוריה הוא כדלקמן: א. דבר-אלוהים, ב. קול הנביא ("לכלות דבר ה' מפי ירמיה…" – "עזרא", א', 1), ג. קול וכתיבה של המלך כורש ("ויעבר קול בכל מלכות וגם במכתב לאמור." –שם, שם), ד. טקסט הנביא ( בידי סופרו, ברוך בן-נריה – "ירמיהו", מ"ה, 1; וכמו כן – בידי חגי וזכריה –"עזרא", ה', 1) . מעולם בתנ"ך לא נסמכה ההיסטוריה על הנבואה כפי שנסמכת בספר "עזרא".

מלך-ילד

                     מ ל ך – י ל ד

"טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד.", אמר החכם באדם ("קהלת", ד', 13). קהלת התמים: הוא באמת האמין באפשרות הישרדותו הפוליטית של "ילד מסכן חכם" שהושב על כס המלכות. קריאה פוליטית של התנ"ך מלמדת אותנו שיעור שונה בתכלית. לצורך טעימת המריר-המריר הזה, הבה נפגוש, תחילה, משהו מהנתונים התנ"כיים בנושא המלך-הילד. לפנינו רשימת שלושה-עשר המלכים האחרונים המצוינים ב"דברי-הימים ב'" בתוספת הגיל בו עלו לשלטון:

 

יואש (בן-אחזיהו) עלה על כס המלכות והוא בן 7. בנו, אמציה, מָלַך בגיל 25. עוזיהו, בנו, מָלַך בגיל 16. יותם, בנו, היה בן 25 עת הפך למלך. בנו, אחז, היה בן 20 כשמָלַך. חזקיהו, בנו, היה בן 25 במלכו. מנשה, בנו, היה בגיל 12 כשהושב על הכס. בנו, אמון, הושב בגיל 22. בנו, יאשיהו, הומלך בגיל 8. יהואחז, בנו, מָלַך בגיל 23. אחיו, יהויקים (אליקים, במקור), מָלַך בגיל 25. בנו, יהויכין, היה בן 8 כשהוכתר. אחיו, צדקיהו, הוכתר בגיל 21.

 

להיות אדם, להיות Mentsch

              להיות אדם, להיות Mentsch

 

"אדם שת אנוש" ("דברי-הימים א'", א', 1): איזה מין משפט הוא זה?! לא, אין זה משפט עברי. זוהי רשימה כרונולוגית-גנאולוגית שאינה מתיימרת לספר סיפור או לטעון טענה, מלבד עצם קביעת העובדה הכרונולוגית-גנאולוגית של ראשית תולדות האדם עלי אדמות. אלא, שאנו, בוגרי ספר "בראשית", איננו יכולים שלא לתמוה על ההיעדר הזועק: לאן נעלמו הבל וקין, שלא לומר חווה?! אז, ניחא: נשים לא פונקו במחוזותינו התנ"כיים וברור לקורא ב"דברי-הימים א'" שהרַשָם מעוניין בזכרים בלבד. נסלח לו את היעדר הקורקטיות הפוליטית לאור ערכי העת העתיקה. ברם, שוב, אנה התפוגגו קין והבל? התמיהה גוברת משקוראים אנו את שני הפסוקים הבאים – "קינן מהלאל ירד" ו"חנוך מתושלח למך". ב"בראשית" פרק ד', פסוקים 18-17, קראנו: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך (…) ויוולד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחויאל ומחייאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך."