האנליטיקה של הזהות
שעה שאנחנו משיחים ב"זהות" של אדם וחברה, ספק אם אנו ערים דיינו לעובדה, שהמילה "זהות" מניחה השוואה בין שניים המאשרים דמיון גמור. כי "זהות" אומרת הבחנה בדבר-מה שהוא זהה, דומה עד תום לדבר-מה אחר, כה דומה עד כי אין להפריד בין השניים, שהפכו אחד. מי הם השניים שהתאחדו, מי הם השניים הנחבאים בשורש מושג הזהות?
האני והעצמי.
האני זהה (או לא זהה) לעצמי. השניים הללו – האני והעצמי – מנהלים ביניהם יחסים מורכבים. "הוא חזר לעצמו", אנו אומרים; "הוא איבד את עצמו (לדעת, משמע מדעת), אנו אומרים; "קח את עצמך בידיים", "דע את עצמך", אנו אומרים; "עשיתי זאת בכוחות עצמי", אני אומר. בכל המקרים הללו אנחנו מאשרים שניות נפשית: אני מול עצמי בדרגות משתנות של רחק ואחדות. בכל המקרים הללו, האני הוא הפָּעיל, החזק והסמכותי יותר (זה "הלוקח בידיים את העצמי", ה"יודע את עצמו" וכו'). האני גבוה מהעצמי. האני הוא הרוח השואלת שאלות אודות עצמה, אודות יחסיה לעצמה. "הבט בעצמך!", אנו אומרים. האני מעיד על עצמו (על העצמי).
אדם בעל "זהות" הוא זה בו האני והעצמי הפכו דומים עד תום, מאוחדים, זהים. אדם בעל "זהות" הוא זה בו בחן האני את הדומוּת האחדותית הפנימית ואישרה.
מהו אותו עצמי הנבדל מהאני? עסקינן בכפיל נפשי, כפילות עדינה על גבול טשטושה הגמור (שהרי, באומרי – "עשיתי זאת בכוחות עצמי", כמו אמרתי – "עשיתי זאת בכוחותי", כוחות האני שלי). ואף על פי כן, באפשרותנו לזהות את העצמי כדמות-ראי של האני, מין "פיצול אישיות". כאילו ישנו ה"אני" – בבחינת המודעות העצמית (קרי: המודעות את העצמי) המסמנת תיוג (רוצה לומר: סימון ה"אני" כנבדל מ"אתה", "היא", "הם" וכו'), ומנגד, ישנו ה"עצמי", שכשמו כן הוא – "עצם", הסובסטנץ של אותו מסמן מתייג. והסובסטנץ הנדון הוא סך הגוף והנפש של האני. ניתן אף לומר, שהאני הוא הצורה, העצמי הוא התוכן, ואילו האני הממומש הוא צורה שהגשימה עצמה בתוכן, ולהפך. כך או אחרת, העצמי הוא תודעת אחדותם של גופי ונפשי בחלל ובזמן. "עשיתי זאת בעצמי", אני אומר. משמע: אני עשיתי זאת, ללא עזרת אחרים, כי אם במו ידי, באמצעַי שלי, בגופי ובנפשי. העצמי כגופי ונפשי. העצמי הוא נושא והוא מושא: הוא הנושא של חוויית התפיסה, הרגשות והמחשבות; והוא המושא של ההכרה (העצמית). העצמי הוא מקור ההכרה, הסובסטנץ המעניק להכרת האדם המשכיות ואחדות לאורך זמן.
כך, כאשר ה"עצמי" הסובסטנטיבי מופרד כלשהו מהמסמן המתייג ("אני"), נידון האדם להליכה לאיבוד, עד לגבול איבוד עצמו (מדעת או שלא מדעת). כי, כפי שהרחיב הפילוסוף האמריקאי (מאוניברסיטת "ברנדייס"), אלי הירש, בספרו "מושג הזהות" (1982), זהותו של דבר חייבת להניח המשכיות ומינימום שינוי ברמות איכות וחלל.[1]
יחסי האני והעצמי נמצאים בדינאמיקה מתמדת של דו-שיח לאורך חיי אדם. התינוק הבא לעולם נעדר תודעת "אני" המופרדת מ"את", "אתה", "הם" וכו'. כל-כולו "עצמי" טוטאלי המאוחד עם האם והעולם. סובסטנץ ותו לא. עצמי הדואג לעצמו עד תום. תהליך התבגרותו של התינוק ראשיתו בהבחנת האני מכל האחרים, הודאה (קשה…) במרחק השורר בין האני לבינם.[2] במקביל, תהליך ההתבגרות המאוחר יותר מגלה לאני את העצמי המופרד ממנו: ספקות וחרדות ברמות מיניות, רגשיות, דרך חיים, ערכים וכו' גורמים לטלטולי נפש, שבגינם אין האני יושב לבטח ובהרמוניה עם עצמי מגובש. לא אחת, דיסהרמוניה שכזו תלווה את האדם כל חייו בדרגות שונות. לעומת זאת, מה שקרוי "מימוש עצמי" הוא גיבוש העצמי עד לדרגת הזהות בינו לבין האני.
*
המחסן של גדעון עפרת 