Archive for יולי, 2011

יולי 27, 2011

הפשטה והיסטוריה

                           הפשטה והיסטוריה

 

במהלך 1981-1980 צייר יוסף זריצקי בסטודיו המואר שלו שבקיבוץ צוּבּא את ציורו גדול המידות (130X116.5 ס"מ), "לפי גויָא". הציור מהווה גרסה מופשטת לציור המפורסם, "ה- 2 במאי 1808", שצויר בידי פרנציסקו גויא ב- 1814 ובו ייצוגה הדרמטי של סצנה רומנטית סוערת, שבמרכזה התקוממות אזרחי מדריד כנגד הפולש הנפוליוני. ציור מפורסם זה, המוצג דרך קבע ב"פּרָאדו" שבמדריד, מטלטל את נפש צופיו בתיאור העקוב מדם של פשוטי-עם המחרפים נפשם בהתנפלותם הנועזת ודלת-הנשק על הפרשים הצרפתיים החמושים ועל שכירי החרב שלהם. הציור הוא אבן-דרך בהתייצבותה המוסרית של אמנות על דרך ההיסטוריה ובנקיטת עמדה הומניסטית חד-משמעית. סצנת ההמון הדינאמית, עתירת התנועות המתנגשות וכיווני המבט המנוגדים, שבמרכזם הגוויה השמוטה על סוס מבועת – מתפקדת כ- action קולנועי מסעיר ומבוים להפליא, שאינו יכול להותירנו אדישים.

 

והנה, מבט בגרסתו של זריצקי לציור זה לא יאתר כל זכר לדרמה ולריגוש ההם: מארג תכלת לירי, הנגוע בשמץ אדמדם וירקרק, מארח משיחות מכחול לבנות, כולו נושם אור ים תיכוני בהיר ורווי שקיפויות. לא סוסים, לא דם, לא חרבות, לא גוויות – אלא אך מרקם צורני של תמציות נוף ואור, אשר פטרו עצמן אף ממחויבות לתבניות היסוד של הציור הספרדי הנדון. מעולם לא קומם אותי ציור כפי שקומם אותי ציורו זה של זריצקי, מאז שראיתיו (בהיחבא, מבעד לחלון) בסטודיו בצובא, ולאחר מכן, במוזיאון תל-אביב. חשתי ועודני חש, שעם כל זכויותיו הרבות של זריצקי ושל הציור הזה ברמות ההפשטה המשוכללת, תנועת המכחול הבוטחת ומבעי האור העזים – אני עד לתבוסתה של האמנות המופשטת ולכישלונה הצורב ברובד החוש ההומני. מה שאורטגה אי-גאסט כינה ב- 1925: "דה-הומניזציה של האמנות". בהתאם, זכור לי היטב, שנוכח ציורו זה של זריצקי במוזיאון תל-אביב, מלמלתי את המילה "סקנדל!" ותהיתי על הרהבת העוז של הצייר הישראלי הישיש להתכחש לאירוע ההיסטורי הספרדי המתועד ביצירת גויא ולהמירו בפיקציות של "אמנות טהורה". ולא, לא שכחתי את פרשנותו של מוטי עומר ז"ל (מ- 1987) בכיוון "האור הגנוז" שזריצקי מבקש להרבותו לכאורה גם בציור זה.

 

read more »

יולי 25, 2011

הקללה

                          ה ש פ ל ת   ה א מ ן

 

מתישהוא במהלך 2008 זכתה המשוררת והאמנית הירושלמית, חיה אסתר, להתקבל לפגישה במשרדו של פרופ' מוטי עומר ז"ל, מנהל מוזיאון תל-אביב. מטרת הפגישה: להציג בפני המנהל והאוצר הראשי את תמצית יצירתה של האמנית – ספר אמן של פואמה ותחריטים, מספר תחריטים (דוגמת "שדות הנפש" – תערוכת תחריטים בגלריה "נורה", ירושלים, 2006) ורישומים (צירופי אותיות בדיו על נייר תוצרת עצמית, על פי "ספר יצירה"), גם תיעוד של מיצבי ריחות ומבט (מיצב תחריטים בבית-האמנים, ירושלים, 1997) ומיצגים ("בסוד הרוח", בית האמנים והגן הבוטאני, ירושלים, 1995). חיה אסתר, נדגיש, היא משוררת מוערכת, שנודעה בשיריה סעורי הרגש, היצר והמיסטיקה הקבלית, זוכת "פרס טשרניחובסקי" (1995) ופרס ראש הממשלה (2003) ומי שיצירתה האמנותית זכתה ב- 2008 בפרס ע"ש שושנה איש-שלום לאמני ירושלים.  

 

חיה אסתר הייתה נרגשת מאד לקראת הפגישה. עם גליל העבודות תחת חיקה, שכרה האמנית המבוגרת מונית ונסעה נסיעה מיוחדת מירושלים למוזיאון התל-אביבי, מסוחררת מגודל-השעה והמעמד.

 

מה שאירע לה במוזיאון תל-אביב קשה לתיאור במונחים פרוזאיים. הביזוי וההשפלה שחוותה היו כאלה, שמוטטו אותה לתהומות כה אפלים, עד כי הדרך היחידה להתמודד עמן הייתה לתרגמן לפואמה. הפואמה, "צִרחַת היׂפי", ראתה אור תוך מספר חודשים בהוצאת "כרמל", פואמה עזת ביטוי, יוצאת דופן בישירות המבע, כזו שמעבדת הוריקן של כאב ושנאה ליצירה שירית בלתי שגרתית של אמנית פגועה שהפכה לאלת נקם.

read more »

יולי 24, 2011

1925

                      2 ביוני 1925

 

שנה רבת תהפוכות ארצישראליות הייתה שנת תרפ"ה. במהלך אותה שנה, למעלה מארבעת-אלפים עולים הגיעו ארצה; מספר בלתי מבוטל במונחי אותה תקופה. בין 1920 ל- 1925, ימי עליה שלישית ועליה רביעית – 48,252 אישה ואיש עלו לכאן. שערי אמריקה, שננעלו בפני מהגרים יהודיים בשנת 1925, אילצו רבים מהם לבחור באופציה הארצישראלית, ועתה, 108,000 יהודים כבר חיים בארץ. זו השנה בה עוזב את פלסתינה הנציב העליון היהודי, סר הרברט סמואל, ובה מגיע הנציב החדש, פילדמרשל לורד פּלוּמֶר. בהר הצופים בירושלים נחגג ברוב עָם ייסוד "המכללה העברית", היא האוניברסיטה. בחיפה נוסד הטכניון. עדיין ב- 1925 ועדיין בחיפה, אוניה עברית ראשונה – "פרזידנט ארתור" – מגיעה לנמל, מניפה דגל עברי ועליה ספנים עבריים. בעמק יזרעאל מַשלים ריכרד קאופמן את הכנת התוכנית לבירת העמק, עפולה. דרומית משם, האדריכל פטריק גֶדֶס מסיים הכנת תוכנית אב לתל-אביב, שעתה שילשה גודלה לעומת מרחבה המקורי ב- 1909 והיא מונה 29,300 תושבים. שיא חסר-תקדים בהיקף הבנייה בתל-אביב: ביוני 1925, 288 בתים חדשים נבנו בעיר; מאות עצים ניטעו לאורך רחובות אלנבי ונחלת-בנימין. כאן, בתל-אביב של אותה שנה, נוסד העיתון "דבר", עיתון פועלי ישראל. פה, בתל-אביב, הונחה באותה שנה אבן-הפינה לבניין התא"י. בית ביאליק הושלם לתפארה ברחוב ביאליק. בעל הבית, המשורר הלאומי, ייסד באותה שנה את אגודת הסופרים ואת הוצאת "דביר". מרדכי גולינקין השלים תוכניותיו לאופרה ול"היכל האמנויות", בתל-אביב כמובן…

 

read more »

יולי 24, 2011

1967

       7 6 9 1 : ה י י ת ה  א מ נ ו ת ?

 

כשפרצה מלחמת ששת-הימים ב- 6 ביוני 1967 הייתה האמנות הישראלית בעיצומו של שידוד ערכין, שעניינו מפנה תרבותי ישראלי כולל: תחילת המעבר מזיקה צרפתית לזיקה אנגלו-אמריקאית. ניתן לומר, שפתיחת האופקים החדשים אל מעבר לאטלנטי היא, לאמיתה,  ה- 1967 של חזית אמנותנו דאז. מבחינה זו, ציורו של יואב בר-אל, "קרופ 67" עשוי לתמצת את הפער בין קסם מרלין מונרו האמריקאית לבין 67 המקומית והאחרת, זו שנותרה סמויה לא-במעט מעינו ותודעתו של האמן הישראלי. כי, כשפרצה המלחמה, אמני האוונגרד שלנו היו עסוקים בהכנת מוצגיהם ל"סאלון הסתו" שיוצג בתל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין (הסאלון, אשר מאז ייסודו ב- 1965, היווה במה לחידושים מדיומיים וחומריים, לצד גילויים ראשונים של "פופ", מינימליזם ועוד). קבוצה מצומצמת יותר, אף כי בולטת בכישרונותיה וברעש שידעה להפיק, קבוצת "עשר פלוס", הכינה אז את תערוכתה השלישית, שתוצג בנובמבר בגלריה "גורדון", שנפתחה לא מכבר. מאז סוף פברואר, הוצגה במוזיאון ישראל תערוכת "מבוך", שאצר יונה פישר, ובה שבע עבודות סביבתיות, מהן רק זו של יגאל תומרקין הייתה נגועה במחאה באמצעות קומפלקס של פסלי ברזל אנטי-מלחמתיים, נוסח עמוד הרמקולים ("פניקה"), הצבוע בצבעי "פופ", שבסמוך לו הוצבה מכונת ירייה צבועה זהב. כאילו ניחש תומרקין את שעתיד להתרחש בקרוב מאד.

 

האנגלו-אמריקניזציה של אותה עת תזכה לתמיכה רצינית למחרת מלחמת ששת-הימים עם האמברגו הצרפתי והגברת התלות בנשק האמריקאי (טילי "הוק"), כמו גם עם ראשית השידורים בטלביזיה הישראלית (1968), או תחילת הייצור של "קוקה קולה" בישראל (1968). ברם, כבר ב- 1967, עוד קודם למלחמה, פתחה רשת "הילטון" האמריקאית מלון ראשון בישראל, תל-אביב, כפי שבאותה עיר נבנה אז גורד-השחקים הראשון, מגדל שלום מאיר, סנונית ראשונה למנהאטניזציה של העיר העברית הראשונה. ואפשר, שגם חנוכת "אנדרטת קנדי" ביער ירושלים אותתה משהו על רומן תרבותי חדש ההולך ונרקם.

 

read more »

יולי 24, 2011

1958

               1958 – על מצבו של האדם

 

תערוכות שהוצגו במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל הפגישו צופים עם דור חדש של אמנים, שסימן מפנה משמעותי ממגמת ההפשטה הלירית, שהגיעה לשיאי ה"אנפורמל" למחרת הפילוג בקבוצת "אופקים חדשים" (1956). עתה, נוצרו יצירות על ידי אמנים צעירים, שביקשו להטמיע בהפשטה תכנים סמליים, סמי-פיגורטיביים לא אחת, סוריאליסטיים לעתים, שבמרכזם מבע פסימי ואף טראגי בנושא מצבו של האדם. מפנה זה, שהכשיר את הקרקע לקראת השיבה אל דמות האדם באמנות הישראלית, איחד בחלקו את הביטוי הצורני האוטונומי עם עליית תכני השואה באמנות הישראלית שמאז מחצית שנות החמישים. מפנה זה הופך את שנת 1958 (וביתר דיוק, השנים 1959-1956) לפרק מיוחד ומשמעותי בתולדות המודרנה המקומית. השיבה אל דמות האדם ומצבו, נדגיש, תעמוד ב- 1958 במרכז תערוכת הצילום הנודדת, "משפחת האדם", שתוצג במוזיאון תל-אביב.[1]

 

שורשיו של המפנה עוד ב- 1953 במפגש מיוחד שהתקיים בישראל, ירושלים בעיקר, בין האמנות והספרות. במאמר מאותה שנה בשם "הדור השני- מהו?"[2] קרא הסופר הצעיר, אריה סיון, לעלייתו של "דור שני" בספרות הישראלית:

"עוד יישמע צלצולו הבהיר והרם של 'הדור השני' ונדמה, כי בצלצול זה תהייה נימה חדשה, שכמותה טרם נשמעה בארץ הזאת."

read more »