לא מוּכּר לנו כל ספר של עמנואל לוינאס המצהיר על עניינו באמנות או באסתטיקה. אף הרושם הוא, שדי בהתמסרותו ההגותית של לוינאס לפילוסופיה של המוסר בכדי לנמק התעלמותו מהמרחב האמנותי-אסתטי. בהתאם, רק מעט מאד התייחסו חוקרי ופרשני לוינאס לאמנות ולאסתטיקה במחשבתו. ואולם, שני מאמרים קצרים ומוקדמים של הפילוסוף הצרפתי-יהודי – "מציאות וצִלּ̼ה" (1948) ו"הטרנסצנדנציה של המילים" (1949) – חושפים את יחסו לאמנות.
"האמנות וצִלּ̼ה" הוא מעין מאמר-תשובה של לוינאס ל"מקורו של מעשה האמנות" (1935) מאת מרטין היידגר. כי, במקביל לנטען בספרונו של הפילוסוף הגרמני, גם לוינאס אבחן באמנות שתי מגמות סותרות-כביכול – האחת, התכנסות האמנות לתוך עצמה מפני העולם, והשנייה – פנייה אל העולם. היידגר, כידוע, קרא לראשונה בשם "אדמה" ולשנייה בשם "עולם".
לוינאס העמיד את המוסר מעל האמנות ומעל היפה, בראותו בשניים האחרונים כפועלים בשירות המוסר. לתפיסתו, האמנות והיופי הם "פּ̼נים" ומכאן ערכם המוסרי (תודעת פני-האחר, האחריות כלפיו):
"האם ניתן לייחס פ̼נים לדברים? כלום אין האמנות פעילות המעניקה פ̼נים לדברים? כלום אין חזיתו של בית בבחינת בית המביט בנו?"[1]
על פי לוינאס, רק אם הוענקו "פנים" לאמנות, רק אז בכוחה לדבר, לבטא מחשבה ולהביע. כי רק אז בכוחה להכיר ב"פני"-האחר, משמע – רק אז בכוחה להיות מוסרית. שכן, פני האחר פונים אליי ומקיצים בי את האחריות כלפיו (בדין אחריות אינהרנטית הקיימת בתוכי כאדם). המפגש עם האחר גורם להתגלוּת – ל"אפיפניה של הפנים". אין לזהות "פנים" אלה עם תווי פרצופו של האדם האחר. כי, במובנם העמוק, ה"פנים" של האחר חומקים ממבטנו, באשר "פני"-האחר מתבטאים במבטו ובמילותיו. המפגש הוא אפוא עימות של פנים מול פנים, מפגש של "דיבור", בו אני מחויב "להקשיב".
הפגישה עם "פני"-האחר אינה פשוטה. ראשיתה, טוען לוינאס, בסוג של "שיתוק", הלם שאוחז בי נוכח הפנייה אליי, אך המשכו בהכרתי בחוש האחריות האינהרנטי הטבוע בי. באמנות, סבור לוינאס, הכוח להתניע בי שניות זו של שיתוק ופעולה (יציאתי מהאדישות), וזאת בזכות כושרה להעניק "פנים" לדברים.
אלא, שבדרך אל המוסרי, טוען לוינאס, האמנות פועלת באפיק שאינו מוסרי, באשר היא נוטה להסתגר מפני העולם, להתכנס כאוטונומית בערכיה הפנימיים (כטענה הקאנטית הידועה). בתור שכזו, ממאנת האמנות להיות בדיאלוג עם העולם ומעדיפה דיבור אל עצמה. בהיותה דימוי, האמנות מנותקת מהעולם. ובמידה שהאמנות מתקשרת לעולם, היא עושה זאת באורח "אפל": האמן מבטא את אפלת הממשות; האמנות היא מחוז הצל (כטענת אפלטון בשעתו). וכך, במידה שהאמנות היא אלגוריה לממשות, היא אלגוריה חידתית. במונחים הממשיכים להזכיר את אפלטון, לוינאס טוען במאמרו מ- 1948, שהאמנות מציבה דימוי עצמאי כתחליף למציאות, ובה בעת, משהה את זמן-המציאות לטובת זמן-האמנות כזמן-חלום. הדימוי הוא הלא-אובייקט, הדימוי הוא שלילת המציאות, ניתוקנו ממנה. בהתאם, זמן-האמנות עמד מלכת ("המונה-ליזה תחייך לעד. […] עתיד מושהה לעד צף סביב התנוחה הקרושה של פסל […] האמן העניק לפסל חיים נטולי-חיים, […] קריקטורה של חיים…"[2]), להבדיל מהמוסר שמושתת על תנועה בכיוון העתיד, לקראת צדק עתידי. מבחינה זו, האמנות אינה מוסרית, אינה "אחראית".
האירוע האמנותי, כך לוינאס, הוא משא-ומתן עם האפל, באשר האמנות "היא אותו אירוע עצמו של איפול, ירידת הליל, פלישת הצל."[3] "האמנות מביאה לעולם את אפלת הגורל, אך במיוחד היא נושאת את אי-האחריות שמקסימה בקלילותה […]. היא משחררת."[4] האמנות משחררת אותנו מהמאמץ לנקיטת פעולה, האמנות אסקפיסטית ממהותה.
אך, חרף כל זאת, לוינאס סבור שבאמנות הכוח לגלות אמיתות, בה במידה שגלום בה פוטנציאל מוסרי. האתגר הוא, לחבר את האמנות עם המרחב הנעלה ממנה, הוא המרחב המוסרי. זוהי משימה עליונה, שאותה מועיד לוינאס לביקורת, ביקורת אמנות וביקורת פילוסופית. ביקורת זו מסוגלת לחבר את היצירה "הבלתי-אנושית" של האמן עם העולם האנושי. כי הביקורת מתייחסת לאמן כאדם, מאתרת את ההשפעות השונות שהוא נתון להן, כלומר מגשרת בין היצירה לבין ההיסטוריה. הביקורת מחזירה את החיים ואת הזמן לאמנות. הביקורת היא זו שקושרת בין היצירה לבין תולדות התרבות, החברה, הפוליטיקה וכו'. ובזכות קישור זה נגאלת האמנות מבריחתה מאחריות (שבהסתגרות האוטונומית):
"הציבור אינו מסתפק בהנאה אסתטית וחש בצורך בלתי-נמנע בדיבור. העובדה שאולי יש לציבור משהו לומר, שעה שהאמן מסרב לומר משהו על עבודתו מעבר ליצירה עצמה, העובדה שהצופה אינו מסוגל להתבונן בדממה, העובדה הזו מצדיקה את המבקר. ניתן להגדיר את המבקר כמי […] שיש לו מה לומר על היצירה מלבד היצירה על עצמה."[5]
ועוד:
"[הביקורת] מייצגת את התערבות ההבנה ההכרחית לשילוב אי-האנושיות של האמנות בנפש והפיכתה לאנושית."[6]
במאמר "הטרנסצנדנציה של המילים", שנכתב כאמור שנה לאחר הדברים הנ"ל, שב וטען לוינאס, שהביקורת, בבחינת מילים של אדם חי הדובר לאדם חי אחר, מחזירה לדימוי את הממשות שנעקרה ממנו. שפת הביקורת, הבהיר הפילוסוף, מוציאה אותנו ממרחב חלומותינו, בה במידה שגואלת את האמנות מהאגוצנטריות של האמן.[7]
לסיכום: לפי עמנואל לוינאס המוקדם, ביקורת האמנות – זו שמעמיקה מעבר לחלוקת ציונים אל הקשרים ביוגרפיים וחברתיים, זיקות אמנותיות ותרבותיות וכיו"ב – היא חלק מהותי ובלתי-נפרד מהאמנות, היא שמעניקה "פנים" לאמנות והיא שחושפת את האינטר-טקסטואליות של האמנות ובזאת מחברת את האסתטי ואת האתי.
[1] Emmanuel Levinas, "Is Ontology Fundamental?"' 1951, p.10.
[2] Emmanuel Levinas, "reality and its Shadow" (1948), The Levinas Reader (Ed. S. Hand), Blackwell Publishers, Oxford, UK, p.138.
[3] שם, עמ' 132.
[4] שם, עמ' 141.
[5] שם, עמ' 130.
[6] שם, עמ' 131.
[7] Emmanueal Levinas, "The Transcendence of Words" (1949), The Levinas Reader (Ed. D.Hand), Blackwell Publishers, Oxford, UK, 1989, p.148.
המחסן של גדעון עפרת 