Archive for דצמבר, 2010

דצמבר 27, 2010

מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?

    מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?

 

הידיעות הראשונות על אודות חיסולם השיטתי של יהודי אירופה פורסמו בישראל במהלך שנת 1942:

"ב- 30 ביוני 1942 הודיע העיתון 'דבר' כי מספר היהודים שנרצחו באירופה הגיע למיליון. העיתון מיקם את הידיעה בעמודו הראשון, אך לא ייחד לה את הכותרת הראשית; לא היה בה חידוש מרעיש: ידיעות דומות פורסמו בעיתון גם לפני כן. (…) במחצית השנייה של נובמבר 1942 פרסמה הנהלת הסוכנות הודעה רשמית ולפיה רצח היהודים באירופה נעשה בהתאם לתוכנית כוללת להשמדתם וכי לצורך ביצועה הוקם מנגנון ממלכתי מיוחד."[1]

 

רק טבעי, שהראשונים להגיב על האסון המתרחש היו בעיקר אמנים עולי גרמניה, רבים מהם ילידי פולין, "היטלר-ציונים", שהגיעו ארצה ברובם לקראת מחצית שנות השלושים. אחד מאלה, מרדכי ארדון (מקס ברונשטין, יליד פולין, 1896, בוגר ה"באוהאוס", שהיגר לפלסתינה ב- 1933) צייר עוד ב- 1938 ציור בשם "מסיכות" ובו הגיב ל"אנשלוס" – הסיפוח הנאצי את אוסטריה: מסיכות גרוטסקיות, בקבוק יין שבור (עם התווית "וינה 1938") ואוזן כרותה צפים כולם על רקע אדום-דם. אי-רציונאליות, טירוף (קורבן-האוזן של ואן-גוך הורחב פה אל אירופה כולה), אימה ומוות סומלו בציורו של ארדון, שנה קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שנתיים טרם "ועידת ונזה".

 

read more »

דצמבר 27, 2010

גבריאל טלפיר: זעזועים מטאפיזיים

    גבריאל טלפיר: זעזועים מטאפיזיים

 

 

המאמר שפתח בחנוכה 1932 את "גזית" מס' 1, נשא את הכותרת "בשערי היצירה האמנותית", והוא התמקד במשפט-מפתח אחד שכתב העורך, גבריאל טלפיר: "בחיינו הרוחניים, כובשת לה מקום יסוד מתחדש היצירה האמנותית".[1] ואמנם, לאור פעילות ספרותית, אמנותית, תיאטרונית, מוסיקלית וכו' ערה ביותר בשלהי שנות העשרים וראשית השלושים (פעילות רבגונית שתתועד בפרוטרוט בידי טלפיר בחוברות "גזית"), לרקע כל זאת חש העורך בהתגבשותו של מהלך היסטורי רוחני משמעותי, לפיו – אם ננקוט במונחיו – הוגלתה הרוחניות מחיי האומה, הפכה לסיסמה ריקה, אך היא שבה ומתרכזת בחיי האמנות של העם. בבחינת – שיבת השכינה לעמה באצטלת האמנות.

 

"גזית" קם, כך נדמה, למען התגייס למגמה היסטורית רוחנית, אפילו טרנסצנדנדטלית, זו ולעמוד במרכזה, מתוך מטרה לשוב ולאחד אמנות ועם. כל שייעשה ב"גזית" ייעשה במונחי הקשר המשולש והבלתי נמנע שבין רוח-אמן, רוח-עם ורוח-עולם, עדיין בנתיב הקו ה"משכילני" של "הציונות התרבותית". "אין יצירה אמנותית שתהא מעבר לגבולות העם", כתב טלפיר, "אם גם מן ההכרח שתתרומם לדרגת עצמיות עליונה בלתי תלויה. זו הינה בכל מהותה פרי הגילוי המטאפיזי לגזע כולו, על כל הטרגיזם שבו, ועל כל לבטיו."[2] ניתן לאתר במילים הללו הדים ליחסי גזע ותרבות, שנידונו מאז שחר הציונות בגרמניה. אך, יותר מזאת, עקרון הטרגיזם, כפי שבטא טלפיר, אותת את התמסרותו של "גזית" למסלול יצירתם של חיים סוטין (אמן המבע הטרגי) וחבריו היהודיים והארצישראליים מאסכולת פאריז האקספרסיוניסטית. נזכור גם את השירים האקספרסיוניסטיים הטרגיים שטלפיר פרסם בשלושה ספרונים אוונגרדיים בין 1926-1925 – "לגיון", "רעב" ו"ג'אז-בנד" – ברוחם של אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי דאז.

 

read more »

דצמבר 27, 2010

אהרון כהנא: בין אירופה לאפריקה

         אהרון כהנא: בין אירופה לאפריקה

 

 

בחודש יוני 1951, פרסם אהרון כהנא ב"בדור" מאמר בשם, "בדרך לסגנון ישראלי מקורי" ובו ניסח את דגילתו בערכי העממיות, הסמל האידיאוגרמי, הפשטות, האפוס, המיתוס, הריחוק, המזרח הקדום, ההקפאה וההפשטה.[1]  תפיסתו האישית איחדה שני מסלולים: א. מסלול ההפשטה של "אופקים חדשים".  ב. מסלול ההפשטה הפאריסאית. לכהנא היה ברור שההפשטה הישראלית לא תצמח מתוך התרפקות גמורה על האנפורמל הפאריסאי. עם כל החשיבות של האופקים החדשים שנתגלו לתרבות הישראלית לאחר מלחמות העולם והעצמאות, עדיין נותר המרחב הכולל עד לאופק, וזהו המרחב הקיומי. תפיסתו, המפורטת ב"בדור", באה, אם כן, לחבר את המרחב עם האופק החדש. היה זה חיבורו הדיאלקטי של החדש עם העתיק, כפי שזוהה על-ידי הביקורת:

 

"חיפושיהם של אמנינו אחר הישראלי המיוחד נטו בכיוונים שונים. היו שחיפשוהו בקולוריט של השטיחים והמיניאטורה האוריינטלית. היו שחיפשוהו בנוף הארץ הלוהט והקדום, והיו שהעדיפו למצאו במסורת העיטור היהודי-גלותי. בחושו הבריא הבחין כהנא באי הזהות הקיימת בין המנטליות הישראלית החדשה, שהיא אמנם אירופית מעיקרה, ובין אותם סגנונות השאובים מעלמות זרים ומהווים ביטוי לחיים בעלי מנטליות זרה, ולכן פנה אל המזרח הקדום, אשר למעשה כבר היום הנו אינדפרנטי מבחינת החטיבה החברתית אותה הוא מבטא, ונשאר רק צופן בתוכו את הראשוניות המזרחית, היא המונומנטליות הכובשת תוך קנאה ובלתי נשחקת לדורות. הטמיעה המוצלחת שהטמיע האמן את הצורות האשוריות, האכדיות והמצריות ביצירותיו אפשרה את היווצרותו של נוסח עצמי ובלתי תלוי, ונתנה ליצירה גובה סימבולי בלתי רגיל."[2]

 

read more »

דצמבר 27, 2010

חיים גמזו: בין נמל תל-אביב לנמל פאריז

     חיים גמזו: בין נמל תל-אביב לנמל פאריז

 

 

ב- 1939, כשחזר ד"ר חיים גמזו לתל-אביב לאחר כארבע שנים של לימודי אמנות, היסטוריה וספרות בפאריז ובווינה (כאן השלים דוקטורט בהיסטוריה ובספרות), הוא היה אפוף ניחוחות אירופאים והיכרות אינטימית עם יצירות-מופת אירופאיות. מאוחר יותר, כהערכה לתרומתו להפצת תרבות צרפת, בכתיבתו ובניהולו האמנותי את מוזיאון תל-אביב, אף זכה לאותות-הצטיינות מטעם ממשלת צרפת.[1]  עוד בפאריז פעל כעיתונאי, אך היה זה בתל-אביב, בתחילת שנות הארבעים, כשהחל מפרסם ביקורות אמנות בעיתון "הארץ" (כאן גם יכתוב ביקורות תיאטרון), שנוצקה אבן-היסוד למעמדו המרכזי והאיתן של גמזו בעולם התרבות הישראלי. הספרים השונים שכתב והקדים להם מבוא בתחומי האמנות הישראלית, הביקורות ב"הארץ" וב"במות", מצטרפים לאמירה רבת-היקף, שהשלמתה האמנותית מצאה ביטוייה בשנים הארוכות של ניהול אמנותי את מוזיאון תל-אביב (פעמיים: האחת, בין 1947 ל- 1949; השנייה, בין 1962 ל- 1976), אצירת עשרות תערוכות וכתיבת מאמרים קטלוגיים רבים לא פחות. משנפטר חיים גמזו ב- 1982, הוא הותיר אחריו יבול עשיר ביותר של טקסטים אותוריטטיביים, אשר גם אם אינם מנוסחים כהצעה תיאורטית שיטתית, הם נושאים אותה בחובה. האתגר של הדפים הבאים הוא לנסות לחלץ את תפישתו העיונית של חיים גמזו לאורך עשרות השנים של פועלו האמנותי המרכזי.

 

read more »

דצמבר 27, 2010

זאב בן-צבי: תשובת המזרח לדרום

         זאב בן-צבי: תשובת המזרח לדרום

 

בשלהי שנות הארבעים (ככל הנראה), כאשר זאב בן-צבי, פַסל ירושלמי ב"בצלאל החדש", חיבר את הגיגיו על המזרח והדרום, נקודת-מבטו הייתה אירופה: דרום-אירופה, וביתר דיוק – יוון (שבמסורת "ארצות-הדרום" הים-תיכוניות בכתבי פרידריך ניטשה, למשל), ומזרח – קרי, מזרחית לאירופה, וביתר דיוק, ארץ-ישראל. בה בעת, שאלת היסוד המנחה את בן-צבי היא שאלת זהותו התרבותית של העם היהודי בעקבות ההיסטוריה האירופאית המודרנית: מחד-גיסא, האמנציפציה, שחיסלה את הגטאות והולידה את הלאומיות הציונית. ומאידך גיסא, השואה, שחיסלה את מרבית העם היהודי. אם כן, כיצד ייעצב היהודי המודרני את זהותו התרבותית מול אירופה זו כפולת הפנים? "הדוגמא הייתה: פאריז, ברלין. זה היה אז. אולם עכשיו, עליו לשאול את עצמו – דרכים אלו של יופי, של חן ושל עדנה, מה הן לו בזמן שנפשו מתמוטטת?"[1]

 

read more »