Archive for אוגוסט, 2016

אוגוסט 30, 2016

ציור-פֶּרָע

      

קראתי מאמר מצוין שפרסם אלברט סוויסה ב"ערב-רב" בתגובה על שמועות מרושעות, המייחסות לצייר, שמעון פינטו, "גניבה אמנותית" מהצייר, שי אזולאי. סוויסה ניתח לעומקם את המקורות המשותפים לשני האמנים, ילידי ערד שחזרו בתשובה, ויצא בהגנה מופתית על טוהר מקוריותם של השניים. בתגובתי האישית לסוויסה, לצד מחמאות על רמת כתיבתו ועוצמת טיעוניו, כתבתי:

 

"… ועתה, לעצם העניין: הפתעת אותי, לא גונבו לאוזניי השמועות, שעליהן ביססת את מאמרך. כשלעצמי, ההבחנה בזיקה האמנותית בין אזולאי לפינטו – יותר משהיוותה אי פעם בעיה בעבורי – נראתה לי כמאתגרת בכיוון ניסוחה של שפה ניאו-תמימה, שאינה מתחילה ומסתיימת בצמד האמנים מערד, אלא מתרחבת כתופעה דורית בקרב יותר ויותר אמנים צעירים (ראה זוכי 'פרס אמן צעיר' בשנים האחרונות מטעם בית האמנים בירושלים). […]לבי-לבי לכל הולכי הרכיל המשמיצים, שמחטיאים את האתגר הגדול והחשוב יותר, שהוא – לראות ב'דומה' מנוף לאבחון מהלך ציורי-תרבותי רחב ומשמעותי בתוככי הריבוי האוקיאני של האמנות הישראלית העכשווית..."

 

 

בשורות הבאות אני מתכוון להרים את הכפפה שהשלכתי לפתחי, ולנסות להצביע על מגמה מתרחבת בציור הישראלי הצעיר, שבאורח פלא, התגבשה בחלקה הנכבד בברכת בית האמנים הירושלמי. אקרא למגמה זו – "ציור-פֶּרָע". כן, אתם רשאים לשמוע בביטוי זה את ההד ל"ציור-פרא", כמו גם את ההתחככות במושגי התפרעות והפרעה.

 

ציירי-הפרע, ביחד עם מה שקראתי "האקוורליסטים החדשים"[1] (בין אלה, יאותרו גם "ציירי פרע" פסוודו-אאוטסיידרים, דוגמת רועי מרדכי או שרי גולן-שריג), מסמנים נתיבים בולטים במפת האמנות הישראלית העכשווית, סבוכת השבילים, זו שלאחר "הציור המינורי".

 

"ציירי-פרע" רבים יאותרו בעולם האמנות הישראלי בעשור האחרון, ובהם בולטים אלעד רוזן, אלון קדם, שחר גולן סריג, איתמר פרנס, שי אזולאי, שמעון פינטו, בן בן רון (בז'רנו), טל ברויטמן, פרל שניידר, אלהם רוקני, גיא בן-ארי. שישה מתוכם זכו ב"פרס אסנת מוזס" מטעם בית האמנים הירושלמי.

 

 

משותפת לכל הציירים הנ"ל שפה פיגורטיבית פרימיטיביסטית, ספק מתיילדת, ספק "מפגרת", ספק "ציור רע", ומרביתם מאשרים ביצירתם מזג קריקטורי/גרוטסקי/סרקסטי, הצופן בחובו מידה בלתי מבוטלת של אגרסיביות. עוד ב- 2012 כתבנו:

"מבלי משים, הולכת ומצטיירת במחוזותינו "מיני-אסכולה": בלב המגמה הישראלית הצעירה של הפרימיטיביסטי והמתיילד (שי יחזקאלי, שי צורים, בן בן רון ונוספים) בולטים מספר ציירים צעירים – ירושלמיים ברובם – ששפתם חופשית, שובבה ומלאת הומור, נעה בין הבלתי מהוקצע והמהיר לבין מה שכינינו בהזדמנות אחרת – ה"מינורי" (בעל המראה הרך, הדהוי, הרָפֶה-לכאורה – גם כשהפורמט גדול). רובם "חוזרים בתשובה", רובם בסימן "על הרוחני באמנות" (שבגרסתו הפיגורטיבית החדשה): שי אזולאי, רונן סימן-טוב, שמעון פינטו, אלעד רוזן, אלון קדם. שלושה מתוכם זכו בפרס האמן הצעיר מטעם בית-האמנים בירושלים. אמנם, דרגת האיפוק (ולחילופין, דרגת ה"פראות") משתנה בין צייר אחד למשנהו; גם מידת ההומור אינה זהה (אין ספק, ששי אזולאי הוא ההומוריסטי שבחבורה; ואילו אלעד רוזן הוא הסרקסטי בבואו אל הדת). ואף על פי כן, משותפת לרובם החתירה לדימוי הנרטיבי-בדיוני..."[2]

 

באותה שנה, 2012, הוצגה ב"בית אורי ורמי נחושתן" באשדות-יעקב תערוכת "ציור רע מאד", בה הציגו אלעד רוזן, פרל שניידר, יונתן גירון ורוני שניאור. אוצרת התערוכה, נטלי לוין, כתבה:

"לתערוכה הקבוצתית " ציור רע מאוד "נבחרו ארבעה ציירים שהציור שלהם מתכתב עם ז'אנר הציור הרע, כשכל אחד מהם מנסה בצורה זו או אחרת בעבודותיו לבדוק את גבולות ההגדרה של הציור. תוך שימוש בהומור. […] החיבור בין האמנים מנסה לברר מהם דרכי הפעולה האפשריות בציור שמתנהג כילד רע המתנגד לכללים מסורתיים ופיזיים, […] באופן שמאזכר שיעורי מלאכה או חוג במתנ"ס. […] ניתן להגיד שהציור הרע מאוד הוא רק הצעה לקריאה חדשה, הוא אמצעי שמאפשר להשיל את המוכר, הנכון והטוב לשאול שאלות חדשות שלא מפחדות להיחשב רע, שמנסות בהומור ובפשטות לדבר על הצייר כחוקר, כממציא ששואל שאלות לעיתים נאיביות או ילדותיות, כאלו שמפנות עורף אל המערב והידע, שנמנעות במודע מהמשגה מיותרת או משאלות גדולות וקריטיות בבעיית הציור. ציור רע מאוד לועג מראש לכל הפרדה ואפליה בין טוב לרע."

 

ל"ציירי-הפֶּרָע" הישראליים "קרובי משפחה" מקומיים, דוגמת מיכאל סגן-כהן (של "הציור הרע" בעל הזיקה למקורות יהודיים. "הרטרוספקטיבה של מיכאל סגן-כהן במוזיאון ישראל ב- 2004 די פוצצה לי את המוח…", הודה אלעד רוזן), פסח סלבוסקי (של "ארט-ברוט" לכאורה), אבנר בן-גל (ברישומיו האנרכיים-אלימים), דניאל סילבר (של הפסלים ה"ברבריים"), שי יחזקאלי (של הציור ה"פרוע" והפסוודו-קומיקסי), אף נטעלי שלוסר ואבי סבח. בהתאם, כלל לא מקרית העובדה, שבמחצית ספטמבר תיפתח בבית האמנים בירושלים תערוכה קבוצתית (עשור לזוכי "פרס אסנת מוזס לאמן צעיר"), באוצרותו של אבי סבח, ובה יציגו, מלבד האוצר – אלהם רוקני, אלון קדם, אלעד רוזן, נטעלי שלוסר, עלמה יצחקי, פרל שניידר, שגיא אזולאי ושי אזולאי.

 

להלן תיאור תמציתי של כמה מ"ציירי-הפרע" הנ"ל, תיאור המבליט את השוני השורר בין ציירי המגמה הנדונה, חרף הזיקה הלשונית-אמנותית, אשר שום ניסוח מילולי לא ישתווה למבט הישיר בה.

 

טל ברויטמן (1982-) בגר לימודי תואר ראשון ושני ב"בצלאל". כשזכה ב"פרס אסנת מוזס" ב- 2016, אבחנו השופטים (בהם פסח סלבוסקי) את ציוריו כ"מטורללים וגרוטסקיים (שבמרכזם) ניצב גיבור קומי נמוך מצח ('ישראל') שפניו הופחתו לזוג עיניים ולוע גדוש בטורי שיניים לבנות." ועוד אפיינו את ציורו של ברויטמן במונחי "עודפות והגזמה", "פואטיקה קרניבלית" ("[ציור] החוגג בפראות את המדיום"). ציורו של ברויטמן אגרסיבי, תיאטרלי (הצייר החל דרכו בבית ספר למשחק), פראי ונטול עכבות. "הגיבור הפיקרסקי של ברויטמן, לוליין סופרמני כל-יכול, נראה כאילו הגיח מסדרת אנימציה כלשהי ומתאר עולם פנימי על סף קריסה והתרסקות." (מתוך דף-הבית של בית-האמנים, ירושלים)

read more »

אוגוסט 28, 2016

אמבט במדבר, חמור ו"שערות סבתא"

      [2012] שמעון פינטו: אמבט במדבר, חמור ו"שערות סבתא"

 

מרתף במרכז ירושלים. על הרצפה, קערית גדושת רעל עכברים. בפינה, דוכן תפילה ועליו סידור. מעליו, על הקיר, תלויה "תפילת הצייר", טקסט שחיבר שמעון פינטו, אמן ירושלמי צעיר, שומר מסורת. מסביב נשענים זה על זה ציורי שמן גדולי מידות לצד בדים קטנים. מרבית הציורים אווריריים, בהירים ומאוכלסים בדימויים אלגוריים, מצוירים במכחול פיגורטיבי-פרימיטיביסטי ודק-צבע פסטלי. אלה הם ציורים המושרשים בזיכרונות אוטוביוגרפיים ובָמָקום בו גדל וממנו בא הצייר – ערד, מדבר יהודה. יותר מכל, אלה הם ציורים המשלבים תום, אף תמימות מתיילדת, הומור רך ודידקטיות מעודנת של אמן בעל מסר מוסרי רוחני.

 

מבלי משים, הולכת ומצטיירת במחוזותינו "מיני-אסכולה": בלב המגמה הישראלית הצעירה של הפרימיטיביסטי והמתיילד (שי יחזקאלי, שי צורים, בן בן רון ונוספים) בולטים מספר ציירים צעירים – ירושלמיים ברובם – ששפתם חופשית, שובבה ומלאת הומור, נעה בין הבלתי מהוקצע והמהיר לבין מה שכינינו בהזדמנות אחרת – ה"מינורי" (בעל המראה הרך, הדהוי, הרָפֶה-לכאורה – גם כשהפורמט גדול). רובם "חוזרים בתשובה", רובם בסימן "על הרוחני באמנות" (שבגרסתו הפיגורטיבית החדשה): שי אזולאי, רונן סימן-טוב, שמעון פינטו, אלעד רוזן, אלון קדם. שלושה מתוכם זכו בפרס האמן הצעיר מטעם בית-האמנים בירושלים. אמנם, דרגת האיפוק (ולחילופין, דרגת ה"פראות") משתנה בין צייר אחד למשנהו; גם מידת ההומור אינה זהה (אין ספק, ששי אזולאי הוא ההומוריסטי שבחבורה; ואילו אלעד רוזן הוא הסרקסטי בבואו אל הדת). ואף על פי כן, משותפת לרובם החתירה לדימוי הנרטיבי-בידיוני, התם והכמו-"מדרשי" שבסימן "וטָהֵר לבנו" ("לעובדך באמת", והעבודה היא עבודת האמנות).

 

כאלה הם ציורי ה"מִקווה" של שמעון פינטו: סנדלי-אילת (אין "ישראליים" מהם) מונחים בסמוך למדרגות היורדות לבריכת הטבילה מתחת לשמיים רבים. הציורים ריקים, סטטיים, שקטים, רוויי אור. ירידה צורך עלייה. הציור כטבילה יהודית מקדשת במים ואור, הציור כזיכוך:

"מתהלך בין הגבולות שיצרתי על חבל דק בין עולמות שנפקחים אל מראות נשכחים כמתפלל המבקש את יוצרו. […] בקסם שיש בו שמחה, זיכוך, היטהרות, התבדלות, בדידות, שוני וקרבה." (מתוך: שמעון פינטו, "הצהרת אמן")

 

עוד ועוד ציורי "מִקווה"; עוד ועוד "שערי טהרה" (המדרגות והמעקה היורדים לבריכה, שלתוכה בא הצייר הבלתי נראה ולתוכה הוא מזמיננו). אך, הנה עורב לבן שאיווה מושבו על גדת ה"מִקווה", מטיל צל ירוק וגדול, ספק מאיים וספק כמוהו "כאיש המתעטף בטלית", אומר הצייר. זהו העורב שהפך ליונה, אותו עורב טמא, טורף הנבלות, שלא שב לתיבת נוח עם בשורת הגאולה. עתה, הוא מטוהר, הפך ליונת ישועה. עורבים: תמצאו אותם בציור אחר, יושבים בהמוניהם על ענפי עצים עירומים ונוכח נער היושב על "ברזלים" מעבר לגדר בית-ספר, משקיף מתוך ניכור ורחק אל המבנה המדכא, שהעורבים ההיצ'קוקיים יאים לו.

 

את חוויית הטיהור הרוחני, בבחינת תכלית החוויה האמנותית, הרחיב פינטו גם אל דימויי האמבט והמקלחת, שאותם מיקם בלב המדבר, כשהם מוקפים פרגוד וורוד או אדום. אחד היפים והמינימליים שבציורי המרחץ הללו מייצג מדבר (משטח צהבהב תחתון), מעליו שמיים (משטח תכלת עליון) ובלבו קומץ קורות אפורות המרכיבות שלד "סוכה" ובו אמבט. הציור רווי באין ובשלוות אינסוף, המִדבר כמָקום בו האל מופיע, ואילו האמבט הריק כתמצית הדימוי הרחמי של הלידה הרוחנית מחדש. דומה, שגם דימוי הים מצטרף בציורי פינטו ללכסיקון זה של טוהר ואינסוף, בה במידה שהשמיים בציוריו הם מחוז-החפץ הרוחני גם כשהם מסומלים בעפיפון הנוסק מעלה-מעלה בקצה חוט ארוך.

 

read more »

אוגוסט 25, 2016

אמנות וקינה

                               אמנות וקינה

 

סוגת האלגיה, או הקינה, מוכרת בתולדות השירה עוד מאז ימי רומא, אך זו זכתה בגרמניה של העת החדשה לעדנה בעקבות עיונו של פרידריך שילר בסוגה, וכמובן, בזכות "אלגיות דואינו" (1912) של ריינר מריה רילקה. שילר ראה באלגיה את ניגודה של האידיליה והגדירה כך:

"כאשר מציב המשורר את הטבע מול האמנות ואת האידיאל מול המציאות ומנגיד אותם זה לזה כך שגובר משקלו של הראשון, והעונג שמתענגים עליו נעשה להרגשה השלטת, הריני מכנה אותו משורר אלגי. [שתי מחלקות שונות:…] באחת, משמשים הטבע והאידיאל מושאים של קינה, כאשר הראשון מוצג כאבוד והשני כבלתי-מושג."[1]

 

נישא על גל העניין הגרמני באלגיה, תרגם גרשם שלום הצעיר לגרמנית (בין השנים 1919-1917) קינות ממגילת "איכה", מפרק ג' בספר "איוב", פרק י"ט ב"יחזקאל" ואת "שאלי שרופה" – קינה מימי הביניים. לפני זמן קצר, קובצו הקינות ביחד לצד מאמרים של ג.שלום ושל מספר חוקרים וכל אלה גם יחד ראו אור בספר בשם "הקינות", שהוא – ככל הידוע לי – הספר היחיד בעברית העוסק בלשון הסוגה האלגית, היא הקינה. יש לי עניין לתור אחר האמנות האלגית החזותית בישראל, ציורי קינה.

 

הקשר בין הדיון בשפת הקינה לבין האמנות החזותית עלה בספר הנ"ל במאמר של לינה ברוך, שאותו פתחה בתיאור ופירוש של דיוקן הרוקד על חבל, ציור של פאול קליי מ- 1923:

"(הציור) מבטא היטב את האימה מן התהום מחד גיסא ואת הניסיון להתגבר על הפחד ואי-היציבות באמצעות אומנות ההליכה-על-חבל מאידך גיסא. […] על דימוי זה של ההולך-על-חבל על סף התהום אנחנו צריכים לחשוב בבואנו לדון במאמרי הקינות של גרשם שלום…"[2]

 

כפי שציינה ל.ברוך, ציירים אקספרסיוניסטיים, כאריך הקל, אוגוסט מאקה, אלברט בלוך ולודוויג קירכנר ציירו אף הם את דימוי ההולך על חבל, אולי בעקבות הפרולוג של ניטשה ל"כה אמר זרתוסטרא"[3], וכשאני מתאמץ להיזכר בציור ישראלי אחד בנושא זה – אני מעט מתקשה. לכל היותר, עולים בתודעתי ציור דיות (שחור-לבן) של "מהלך על חבל" – עבודה של יוסף הירש מ- 1980 – דמות רפאים לבנה פוסעת על חבל רפוי מעל תהום אפלה; או ציור דיות (שחור-לבן) אחר של יוסף הירש – "שופט", 1982- ובו שתי פיגורות-רפאים צועדות על חבל זו כנגד זו משני עבריו של "שופט" עליון היושב בראש עמוד; או שני ציורי שמן של מהלכים על חבל, שפורסמו לאחרונה, האחד שצייר שמעון פינטו ("סימוּן", 2013: דמות של צייר מהלכת על חבל מעל נוף מדברי שבריכת-מים בטבורו) והשני של שי אזולאי ("מסכת סוטה", 2015: שני חסידים פוסעים על חבל זה כנגד זה בראש אולם סגור ואדמדם). כמו כן, אני נזכר ברישומי ה"לוליינית" של אביבה אורי מ- 1958, זו השומרת על שיווי-משקלה בראש מוט גבוה, המתנייע על אופָן אחד, או שמרחפת מסולם-חבלים בראש קרקס. עם זאת, בכוחי לחשוב על מספר ציירים ישראליים, שלא ציירו הליכה על חבל ואפילו לא מקוננים, אך כאלה ששפתם האמנותית הולמת-גם-הולמת את שפת הקינה, כפי שהגדירהּ ג.שלום.

 

לתפיסת שלום של דצמבר 1917, תאריך כתיבת מאמרו – "על הקינה ושירתה", שפת הקינה גבולית במהותה, "היא שוכנת כל כולה על הגבול" שבין הנגלה ולבין המושתק, בין הדיבור לבין האלם. כי "בקינה דבר אינו נאמר והכול נרמז. […] מפני שאותה שפה שוב אינה מביעה שום דבר פוזיטיבי – אלא רק את הגבול עצמו במובנו הטהור."[4] ועוד:

"משאלת המוות של הקינה וחוסר יכולתה למות חוברים תמיד יחדיו באופן הביטוי שאיננו ריק, אך הוא חסר חיים. ביטויו של מה שהוא חסר ביטוי במובנו המהותי ביותר – שפתה של השתיקה – היא הקינה."[5]

ועוד:

"המונוטוניות היא הסמל הלשוני העמוק של חסר-הביטוי, שקרניו מאירות כלפי פנים, סמל לחשכתו של כל אבל, הבולע את אורו שלו. כל מילה מופיעה רק כדי למות…"[6]

 

האם נאתר באמנות הישראלית אנלוגיה לסוגה זו של הקינה וללשונה הגבולית?

 

נתחיל ונאמר: ציור מקוננות ומקוננים אינו קינה. הציור, "ירושלים", של לסר אורי (1896) מייצג קבוצת אבלות ואבלים יושבים מקוננים על ספסל-אבן ועל הארץ; הציור, "על נהרות בבל", של אדוארד בנדמן (1832) מייצג משפחה מתאבלת/מקוננת מתחת לעץ ערבה בוכיה; הציור, "מות החייל", של מרסל ינקו (1949) מייצג, בין השאר, שתי מקוננות (בסגנון שלוש המקוננות מ"גרניקה" של פיקאסו) בסמוך לגופת חייל הרוג; הציור "בחצר בית המקדש השלישי" של נפתלי בזם (1957) אף הוא מייצג מקוננות פיקאסואיות ליד גופת ילד ערבי (מטבוחי כפר-קאסם); וטרם ציינתי את ציורי ירמיהו המקונן על חורבן ירושלים (מרמברנדט ועד יעקב שטיינהרדט), שלא לומר המוני ציורי המאריות המקוננות על ישו הצלוב בתולדות האמנות המערבית. כל אלה ועוד מייצגים מקוננות ומקוננים, אך אין הם עונים לתכונות הלשוניות המיוחדות של הקינה, באשר כל הציורים הללו מאשרים בעושר הדימוי, המֶחְבר והצבע את ה"דיבור" הציורי ואת שפת הסמל, גם אם כל יצירת אמנות חזותית נידונה לאילמות.

 

כי ציור אֵבֶל עדיין אינו ציור קינה. רבים מציורי השואה המוכרים לנו מבטאים אבל עמוק, אך רק מעטים מהם עומדים ברמת התוכן והצורה באותו מצב גבולי שבין הדיבור לבין האלם.

 

read more »

אוגוסט 20, 2016

קניוני האמנות

                              קניוני האמנות

 

פעם, הלכת למוזיאון לצפות בתערוכה ולטעום ממעדני האוסף. כאלה היו מוזיאונים בעולם ובישראל – אוסף קבוע ותערוכה או שתיים. היום, אתה בא למוזיאון כמו באת אל קניון ענק, מין mall רב-ערוצים בסגנון "שרונה-מרקט" או "קניון מלחה", מרכז הגדוש באינספור דוכנים, פיתויים, ויטרינות, "טעימות". המוזיאון כפאסאז', ואתה כמשוטט. האם לא מיקם ואלטר בנימין את שורש הארקדות של הפאסאז'ים בתערוכות העולמיות הראשונות שמאז זו שב"קריסטל פאלאס", 1851? האם איננו חווים במוזיאונים הקניוניים דהיום את ניכורו של "המשוטט" הבוהה ב"פֶטישים" הקפיטליסטיים?

 

הנה כי כן, באת למוזיאון, ועוד קודם שהסכנת לדוכן-המִמְכר של המוצרים האמנותיים, או לדוכן חולצות "קאסטרו" (והתערוכה המוזרה הנלווית: ציורים מהם דלתה החברה את הדימויים המודפסים על ה- T shirts), ואפילו בטרם עיכלת את התפקוד המוזיאוני התמנוני בבחינת מרכז תרבות רב-זרועות – ממסעדה וחנות ספרים ומזכרות ועד אולמות קונצרטים, הרצאות, מופעי מחול, מרכז הפעלה לילדים ועוד – אתה מוצא את עצמך בלבו של קונגלומרט עצום, המאוכלס באינספור חללי תצוגות, שלכאורה ראוי שתבקר בכולם, עד כי תוכרע באפס-כוחות נפש וגוף.

 

לא עוד המוזיאון האינטימי, המוזיאון כ"פגישה" בחלל וזמן אלטרנטיביים, אלא המוזיאון כסניף של החרושת שם-בחוץ. כי, עתה, המוזיאון הענק, ענק ומגלומני מדי לכל הדעות, כמוהו כאותם בתי כלבו גדולים, שהביסו את בתי המסחר הזעירים. פה כמו שם, מירב המותגים, מירב המוצרים, לכל המינים, לכל הגילאים, לכל הצרכים… "מייסיס" (ניו-יורק), "לאפאייט" (פאריז), "קאופ-הוף" (ברלין), "ליברטי" (לונדון), קניוני "איילון" ו"עזריאלי" (תל אביב) – אלה הם אך קומץ זעום מבתי הכלבו, המתרבים כפטריות גיגנטיות במרחבנו הקפיטליסטי, המקומי והכלל עולמי. בכל אלה אנחנו הולכים לאיבוד, מותשים ונואשים. ועתה, גם המוזיאונים הצטרפו למועדון.

 

ריבוי ההיצע המוזיאוני, ללא מרכז והיררכיה, משקף, כמובן, את הרעה החולה של עולם האמנות דהיום בכללותו (ואת השיטה הקפיטליסטית בכלל: השוו לריבוי הערוצים הטלוויזיוניים). מנהלי המוזיאונים כרו לעצמם בור במו התרחבותם המפלצתית, שהפכה למעמסה פיננסית בלתי אפשרית, כמו גם למעמסה אמנותית: כיצד מאכלסים עוד ועוד, פעם אחר פעם, את המוני חללי התצוגה?! אין ברירה: מייבאים תערוכות נודדות מזדמנות (שמאחוריהן קרנות וקונצרנים בעלי עניין), מציגים "תערוכות פרס" (הזוכים הולכים ופוחתים בערכם, והתערוכות בהתאם), מציגים תערוכות-אחר-תערוכות של מטאוריט בינלאומי כלשהו, שזהר בתצוגה זו או אחרת אי-שם בעולם (כמובן, שהוא יוצג אצלנו במנותק מכל הקשר אמנותי של כלל-יצירתו, ולמעשה, ביקורנו בתערוכתו הוא היתקלות ביוצר אנונימי וביצירה תלושה. רוב הסיכויים, שהיוצר המזדמן הזה ייעלם מהזיכרון הקיבוצי הבינלאומי תוך שנים מעטות. כאלה הן רבות מתערוכות מוזיאון תל אביב בשנתיים האחרונות). וכן, איך שכחנו, נאלצים-לכאורה לשלם את מס הצגת התערוכה לאמן ישראלי, שנידון להיבלע ביריד הגדול.

 

אין מרכז ואין שוליים, אין עיקר ואין תפל: הריבוי הקניוני בולע הכול, מרדד את הכול לחוויה אחת של בינוניות. הביקור במוזיאון הפך לחוויה תיורית מפרכת, שעניינה "להספיק" (לראות הכול), יותר מאשר להתייחד עם איכות אמנותית. במקום שהמוזיאון יתפקד כחוויה של פסק-זמן, הוא הפך לחוויה של "אין די זמן".

 

המוזיאונים מלכדו את עצמם: בלהיטותם הבולמית, הן שמנו ועבו עד כי אין בכוחם לצאת החוצה מחור הגדר או מנקב הכוורת. כל שנותר להם אפוא הוא לשווק ולשווק, להשקיע הון בפרסום, שלא אחת מוכר אשליות לציבור. כך, במודעות הענק לתערוכת פיקאסו לא יספרו לציבור, שנתח הגון מאד מהתערוכה אינו אלא הדפסים, רישומים וציורים מינוריים של הגאון (אף לא אחת מיצירותיו היותר חשובות מוצגת בתערוכה). גם לא יגלו לציבור, שתערוכת ה"רייטינג" התורנית (דוגמת "קיצור תולדות האנושות", שירדה לאחרונה) אינה אלא לקט די שרירותי של מוצגים מאוסף המוזיאון, חלקם כבר הוצג לא לפני זמן רב. וכך, מודעות עם צילומי ענק יפתו את הציבור לבקר בתערוכות של אמנים עכשוויים, מנותקי הקשר והרקע כאמור, תערוכות שרובן יותירו את הציבור אדיש, או נבוך, או מתוסכל.

 

המוזיאון כקניון: סרט-נע של המוני מיני-תערוכות משתנות תדיר מבטיח את שפע ההיצע לצרכנים. אספקה דינאמית של מלאי בכל האולמות מבטיחה את החרושת, אך מחלישה בהכרח את אימפקט היוקרה של תערוכת-יחיד, אשר אף היא תיבלע באשכול. מה שהיה פעם משאת-נפש והישג נדיר בחיי אמן, נראה עתה כעוד תערוכה בשרשרת אינספור התערוכות המשתנות לבקרים, הצצות ונגוזות. כמו כן, ספק אם – בתנאי הסרט הנע – נותר סיכוי רב לתערוכת מחקר רב-שנתית ובין-אוצרותית. כי, בתנאי המוזיאון כקניון, הנשימה הארוכה (זו שאפיינה בעבר את הפעילות המוזיאונית המחקרית) הומרה בנשימה קצרה, נשימת אצנים.

 

כאמור, המוזיאונים מלכדו את עצמם. תפעולם הרב-חללי/רב-תערוכתי תובע תקציבי ענק, שגיוסם כמעט ומאיים לשתק את העשייה היצירתית של האוצרים. מניה וביה, הקטלוגים הפכו "צנועים" הרבה יותר, ההתפשרות על תערוכות זולות-יחסית הפכה חלק משיקולי הרפרטואר, תערוכות ה"רייטינג" הפכו להכרח פיננסי, מימון בעלי הון (אספנים, או בעלי גלריות המקדמים את אמניהם) מצדיק אף הוא הצגת תערוכה.

 

איני יכול לשאת קניונים ובתי כלבו. איני אוהב את המוזיאונים דהיום.

 

אוגוסט 19, 2016

השיח שנבל

                               השיח שנבל

 

בדרך מהשיח (כ- (discourse ל"שיח-הגלריה" – קמל השיח ויבש. במקרה ששכחנו, יסוד השיח בשיחה, בדיאלוג של אמת בין "אני ואתה" (מרטין בובר, "בסוד-שיח", 1959), או בשיחת וידוי רבת משתתפים ("שיח לוחמים", 1968). "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד", נכתב ב"תהילים" (קמ"ב, 3); או: "אוריד בשיחי ואהימה" (שם, נ"ה, 3); ויהודה הלוי כתב: "ושמה שפכה נפשי ושיחי." כאלה הם, אכן, הביטויים הנשכחים – "מרי שיח", "סוד-שיח" ו"שיח-לחש": כולם נושאים את המשמעות האבודה של השתפכות הנפש. לא עוד.

 

בין שיח-האמת לבין מושג השיח הפוסט-מודרני (ועתה, צבר מושג השיח עוצמה רבה במחשבת התרבות של סוף המאה ה- 20 וראשית המילניום החדש) נפערה תהום, שלתוכה צנחו האמת והווידוי, בהותירם את המושג ברמת רטוריקה, מניפולציה וכוח. בהתאם, ברוחו של מישל פוקו קראנו על השיח, ש-

"אין מדובר בשימוש ניטראלי בשפה, אלא בשימוש מכוון וסמכותי, אם כי לרוב מוסווה, הטומן בחובו את האידיאולוגיה של המועֵן ביחס למושא השיח וכן עמדה רטורית סמויה שהוא מנסה להנחיל לנמען. […] מכאן נובע שכל שיח נותן ביטוי ליחסים סמויים של כוח/ידע. יחסים אלה מחלחלים לתוך השיח ומכוננים את משטר המשמעות שלו."[1]

 

הקץ לשיח התמים של גילוי הלב ללא אינטרס; יחי השיח הציני, העל-אישי, המניפולטיבי, האינטרסנטי. על רקע מהפך זה, צץ לו השימוש האמנותי החדש והמלבב במונח "שיח", והפעם – "שיח גלריה". שום שיחה, שום דיאלוג, שום השקפה כוללת על מהלכי האמנות והתרבות, אף לא מניפולציה רעיונית, אלא רק הרצאה/הדרכה פרשנית ופופולארית של אמן או של אחר בנושא תערוכה פרטיקולארית. "שיח גלריה" הוא אפוא מונולוג ידידותי, שתכליתו יחסי ציבור לתערוכה ולאמן, לא הרבה יותר.

 

עתה, כבר נבל השיח עד תום.

 

וכי כיצד יפרח לו השיח כשיח-אמת, שעה שאפסה הדיאלוגיות בעולם האמנות וכל איש ואישה לעצמם? וכיצד ילבלב לו השיח, ולו גם במשמעותו הרטורית, שעה שהבצורת הִכְְּתה בעולם האמנות?! ב- 12 במארס 2014, פרסמתי ב"מחסן" הנוכחי מאמר בשם "אחרי עולם-האמנות", ובו כתבתי, בין השאר, כך:

"'עולם-האמנות', אנו רואים, מתקיים אי שם בין 'שדה האמנות' לבין 'שדה השיח'. כי תוכנו ופריו, עסיסו, של 'עולם-האמנות' הוא 'השיח האמנותי'. יודגש: מרכיבי 'עולם-האמנות' אמורים לאשר מין 'רשת' של יחסים, סוג של אחדות ותקשורת מניבים, מערכת של דיבורים וטקסטים הבוראת דיסקורס (שיח), ממנו יצמחו ענפי התיאוריות האמנותיות, ההיררכיות ואף הקאנון של 'עולם-האמנות'. […] הביטו סביבכם, השתחררו מדעות קדומות ומחשיבה מיתולוגית: האם אמנם ביכולתכם לאתר "רשת" אחדותית כלשהי, או לקלוט "דיבור" משמעותי המשותף לרכיבי השדה האמנותי בישראל של שנות האלפיים? האם לא נכון יותר להכיר בכך, ש"עולם-האמנות" של האתמול נפרם, התפצל, התפרק והתפזר בתפזורת של מונאדות מולקולאריות, הסגורות כל אחת בתוך עצמה? ראו את המוזיאונים שלנו, המרוכזים כל אחד בשלו; ראו את האוצרים העושים איש(ה) ואיש(ה) לעצמם. וכלום ישנו "דיבור" ישיר או עקיף בין הקומץ הזעום של מבקרי האמנות שלנו? האם מתחברים אמנים עכשוויים במהלך רעיוני משותף החורג מקואופרטיב כלכלי? האם מתנהל דו-שיח, ולו אנטגוניסטי, בין האקדמיות לאמנות שלנו? התשובה היא "לא". כי באשר תביטו, התפזורת היא הנותנת."

 

איך נפגשו מונחי ה"דיסקורס" וה"שיח" – לאל פתרונים. שהלא, בשורשו האטימולוגי הלטיני, "דיסקורס" פירושו לרוץ (אחרי או מפני). בתורות ההכרה הפילוסופיות "דיסקורסיביות" היא מהלך שכלי העובר מהנחות למסקנות. מנגד, הגדרה מילונאית עברית של "שיח" מתארת "שיחה, חילופי דברים". והנה, במדעי החברה, ובעיקר בשלהי המודרניזם, עלה מושג השיח כ"מציין דרך חשיבה ממוסדת, תפיסה חברתית המגדירה את גבולות השפה ופרשנות לה בתקופת זמן מסוימת ובשדות חברתיים מוגדרים. שיח כולל צורות ייצוג, קודים של התנהגות, משמעויות והרגלים." (וויקיפדיה)

 

אין ספק: מושג מתעתע מושג השיח. אך, הבה נרפה מהתעתוע הבלשני, אף מהקינה על אובדן שיח-האמת לטובת שיח-הכוח; ופשוט נשאל: אנה נעלם השיח – כהשקפה אינטלקטואלית כוללת – ממחוזות האמנות? מישהו יכול להצביע על שיח עכשווי כלשהו באמנות הישראלית (ולא רק בה!)? נרשום לעצמנו: השיח הפוסט-סטרוקטורליסטי הצרפתי, שאומץ אצלנו (ולא רק כאן!) בהתלהבות בשחר שנות ה- 90 של המאה הקודמת, מכונן על טקסטים שראו אור ברובם בין 1980-1967! עובש מתחיל להתגלות על השיח הזה (או, שמא כינמת), כאשר שום אלטרנטיבה רעיונית אינה מבצבצת באופק.

 

וכי מהיכן יצוץ השיח החדש, כאשר במות-שיח כמעט שאינן קיימות עוד אצלנו. הייתכן, שהשיח עבר – במקביל לתכני מדיה אחרים – לרשתות החברתיות? האם השיח מתקיים ב"פייס-בוק"? התרשמותי היא, שכאן אמנם מתקיים השיח כשיחה – כחילופי דברים, ואפילו אעיז ואומר – כשיחה של אמת (על סך תוקפנותה הליבידית); אלא, שלא בשיח אינטלקטואלי עסקינן, כי אם בשיחת רכילות, הכפשות, דשדושים פוליטיים זעירים ושאר תקשורות מינוריות, טעונות אגו וזניחות.

 

לאמנות הישראלית העכשווית אין שיח. לשיח הנעדר אין דוברים (ואם ישנו קומץ, הרי שאין לו מענה), אף אין לו טקסטים (ואם נאתר כמה כאלה, הם התאדו כלעומת שנולדו). בימות שיח, דוגמת כתב-עת רעיוני ואפילו סימפוזיונים, נראים כמי שאבד עליהם הכלח (ונודה: חלק ניכר מימי העיון המתקיים כיום במרחב האמנותי עניינם שיווק המוסד המארגן).

 

השיח שנבל ויבש חוֹבֵר למחלה הרחבה יותר שתקפה את האמנות העכשווית מזה כעשרים שנה ויותר. האם מחלתה סופנית? כך או אחרת, ללא שיח, נותרו רק פליטות מזדמנות של פֶּה ומקלדת מול יצירה X, מול תערוכה Y, והאטומיזם הפלורליסטי הולך ומפורר. האנטרופיה של האמנות העכשווית.

 

 

[1] דוד גורביץ ודן ערב, "אנציקלופדיה של הרעיונות", בבל, תל אביב, 2012, עמ' 1188.