אַ רְ בֶּ ה
אם אתם נעזרים בפירוש ש.ל.גורדון לתנ"ך, אל-נכון תכירו את הנביא יואל (מי שניבא בירושלים; ככל הנראה, בסוף המאה ה- 5 לפנה"ס) לא רק כאחרון נביאי "תרי-עשר" וכמי שניכס לעצמו לא מעט פסוקים וחלקי פסוקים מנביאים קודמים – ישעיהו, יחזקאל, עמוס, עובדיה – אלא, שמאד תַקֵלו בערכו הנבואי. כל זאת, מבלי להפחית מערך תרומתו של יואל לאוצר הביטויים העבריים: "דם ואש ותמרות עשן", או "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".
אך, במחילה, לא להעניק ציונים ליואל באתי, אלא לעיין בעקבותיו בחרק הירקרק הקרוי "ארבה", שלתיאורי מכתו הנוראה והאיומה בארץ ישראל הקדיש הנביא את כל הפרק הראשון שלו, אחד מהארבעה המרכיבים את נבואתו.
הדברים שלהלן נכתבים בהנחה, שלא באלגוריה למכה מדינית-צבאית של צבא-פרס או צבא-ארבע המלכויות (הקבלה אלגורית לארבעת סוגי השרץ הנדון: ארבה, ילק, גזם וחסיל) – שלא למכה זו התכוון הנביא, כי אם במפורש לנחילי חרקים של ממש. ראו את האסון שהותיר הארבה אחריו, שואה בקנה-מידה מיתית, שהנביא קורא לשוב ולהנחילה מדור לדור, כמו השתוותה במהופך לנס יציאת מצרים המסופר מדור לדור:
"יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל. […] כִּי-גוֹי עָלָה עַל-אַרְצִי, עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר; שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה, וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה, וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה; חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ. […] שֻׁדַּד שָׂדֶה, אָבְלָה אֲדָמָה: כִּי שֻׁדַּד דָּגָן, הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר. […] הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה, וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה; רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ–כִּי-הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן, מִן-בְּנֵי אָדָם. […] עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת, תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם–נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת: כִּי הֹבִישׁ, דָּגָן. מַה-נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר–כִּי אֵין מִרְעֶה, לָהֶם; גַּם-עֶדְרֵי הַצֹּאן, נֶאְשָׁמוּ. אֵלֶיךָ יְהוָה, אֶקְרָא: כִּי אֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר, וְלֶהָבָה, לִהֲטָה כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה. גַּם-בַּהֲמוֹת שָׂדֶה, תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ: כִּי יָבְשׁוּ, אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר." ("יואל", א, 20-4)
מדברי יואל עולה הארבה כחיל-חלוץ המבשר את "יום ה'", יום הנקמה הגדולה שינקום הקב"ה בגויים. כי, תיאור הגיעו של יום ה' כמוהו כתיאור החשיכה המשתררת בדין הנחיל העצום המכסה את עין השמש:
"יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר, פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים; עַם, רַב וְעָצוּם–כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם…" ("יואל", ב, 2)
לפנינו מיתולוגיזציה של הארבה, בבחינת מבשר האפוקליפסה, זו שתתגלה ליואל בדמות סוסים ופרשים: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן–כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ; כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" ("יואל", ב, 5) כמעט חזון יוחנן.
הארבה, המחשיך את עין-השמש וזורה שממה בכל, כמוהו כמין שליח-אלוהים ביום הנקם והשילם (שיתרחש, כמסופר, ממש מול חלון ביתי, בעמק-יהושפט, הלא הוא קצה נחל קדרון, בין הר-הזיתים לבין עיר-דוד, כלומר למרגלות כפר סילואן. ודומה, שבעבור אנשי הכפר, "יום ה'" כבר החל באדיבות משטרת ירושלים).
עודני זוכר את פלישת הארבה ארצה ב- 1955: במרפסת דירתנו בדרום-תל אביב ליקטתי כמה חגבים לתוך צנצנת. בזאת הסתכמה אז בעבורי המכה השמימית. כיום, בירושלים, חרף קרבתי לעמק-יהושפט, עודני רגוע בנושא: הפעם האחרונה שנחיל ארבה חלף מעל עירי (במשך 45 דקות) הייתה ב- 1845, וגם אז לא נגרם שום נזק.
אך, לעומתי, התנ"ך לא הקל ראש בארבה והעניק לו מעמד אפוקליפטי רם ונשגב. אגב, זָכוּר חרק אחר ששימש בתנ"ך כשליח-אסון מיתי: הצרעה. "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם", מבטיח אלוהים ליהושע ("יהושע", כד, 12), ערב כיבוש כנען. מסתבר, אכן, שבראש צבא-בני-ישראל עפה צרעה שהטילה חתתה על כל יושבי כנען. משהו בסדר הלוחמה הביולוגית באמצעות חרקים מעופפים, שאותה מפתחות המעצמות באלה הימים ממש.
אלא, שעתה, לצבאו של הקב"ה גויס חרק נוסף – הארבה. אנחנו זוכרים אותו: אלוהים כבר שלחו פעם להכות במצרים של פרעה. סביר גם, שמכת החושך שלאחר מכת הארבה עניינה אחד – העלטה הנגרמת מחמת הנחיל האדיר: "וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ…" ("שמות", י, 15). לימים, השממה הגמורה שהטילו אנשי מדין ועמלק ובני-קדם על ישראל הושוותה ל"כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב" ("שופטים", ו, 5). הארבה, אותו שרץ שדווקא מותר באכילה ("ויקרא", יא, 22), נתפס כאסון שאינו פחות ממגפות דבר, שדפון, ירקון ושאר מחלות ("מלכים א", ח, 37). לא לחינם, נמנה הארבה על הקללות הנוראות האורבות לפתחם של בני ישראל החוטאים, וזאת בנאום הקללות של משה ("דברים", כח). וכאשר מתנבא הנביא נחום על עונשה של ירושלים, "עיר הדמים", שוב – הארבה מככב:
"שָׁם, תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ–תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה." ("נחום", ג, 15)
הנוסחה האפוקליפטית מוכרת היטב: תחילה, אסון כבד, ולאחר מכן – ישועה (החל במלחמת גוג ומגוג וכלה במשיח בן-דוד). בהתאם, שואת הארבה היא אך המבוא ליום ה', בו תוטל שואת שממה על העמים השכנים, ואילו ארץ ישראל תלבלב ותפרח. הללויה!
לקומנדו האלוהי של הצרעה והאריה מצטרפים בתנ"ך הצפרדעים, הכינים, הנחשים והתנינים. שהרי, גם את אלה משלח הקב"ה כחיל-עונשין: כזכור, במצרים נמנו הצפרדעים והכינים על עשר המכות. מעט מאוחר יותר, הנחשים: "וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל." ("במדבר", כא, 6). על תנינים כבר סיפרנו במאמר אחר.
מעמדו המיתולוגי של הארבה חלחל גם ל"ברית החדשה", שכן, לפי "חזון יוחנן", עִם השמעת התרועה של השופר החמישי, שרצי ארבה בעלי זנבות עקרב ופני-אדם יענו את הכופרים למשך חמישה חודשים:
"ויפתח את באר התהום ויעל עשן מן הבאר כעשן כבשן גדול ויחשך השמש והרקיע מקיטור הבאר. ומן הקיטור יצא ארבה על הארץ ויינתן להם שלטון כשלטון עקרבי הארץ. […] ויהי מראה הארבה כדמות סוסים ערוכי מלחמה ועל ראשיהם כעטרות כעין זהב ופניהם כפני אדם. ושיער להם כשיער נשים ושיניהם שיני אריה. […] וזנבות להם כזנבות עקרבים ועוקצים בזנבותם והושלטו לענות את בני האדם חמישה חודשים. ומלאך התהום הוא מלך עליהם ושמו אבדון בעברית…" ("חזון יוחנן", ט, 11-2)
*
אפשר שתשמחו לדעת, שב"פיידרוס" של אפלטון, מגולל סוקרטס את הסיפור המיתולוגי על מוצאו של הארבה מ…בני אנוש: היה זה כאשר המוזות הביאו לראשונה את השיר לעולם: ההתפעמות מהשיר הייתה כה רבה, עד כי היו שחדלו מאכילה ושתייה ומתו. הללו הפכו בידי המוזות לארבה, המזמזם שיר כל חייו…
המחסן של גדעון עפרת 