תודתנו לביבי
מתוך מאפליית הייאוש הגואה בלבם של מאות האלפים שהובסו ב- 9 באפריל מנצנץ אורו של האינטלקט. קרני המגדלור עודן קלושות, אמת, אך בזכות חשכת-הים שמנגד ובזכות בדידותו של המִגדל על החוף – יתעצם ויגבר אורַן, עד כי יתווה נתיב של זוהר אינטלקטואלי לספנים האבודים.
לא אחת, תהינו: מה אירע לו לגניוס היהודי האינטלקטואלי עם התיישבותו בארץ-ישראל? הכיצד זה כה דולדל? היכן הם גדולי הרוח הישראלים מסוג היהודים שקידמו את רוח המודרנה בחברה המערבית, אותם אינטלקטואלים מזהירים, "אנשים בעלי נטייה ביקורתית ומקוריות קוגניטיבית"?[1] כן, ידענו להוקיר (את) ולהכיר בקומץ הלייבוביצ'(ים) והעס-עוֹז(ים) שבקרבנו, אך לא איתרנו בהם, לצערנו, את גדולת מרקס, פרויד, קפקא, שיינברג, ויטגנשטיין, ר.לוכסמבורג, בנימין, אדורנו, חומסקי, ס.וייל, דרידה… עתה, מתוך ה- Lebenwelt הישראלי המדכא שלמחרת ה- 9 באפריל, מבצבצת תקוות האינטלקטואל הישראלי.
ב- 1967 כתב נועם חומסקי:
"אינטלקטואלים מסוגלים לחשוף שקרים של ממשלות, לנתח פעולות על פי סיבותיהן ומניעיהן, ולעתים קרובות – גם להאיר את כוונותיהן הנסתרות. בעולם המערבי לפחות, יש להם את הכוח הנובע מחירות פוליטית, מגישות למידע וחופש ביטוי. […] אנו לוקחים בחשבון את האחריות של האינטלקטואלים; הדאגה הבסיסית שלנו צריכה להיות תפקידם ביצירה וניתוח של אידיאולוגיה. […] אם אחריותו של האינטלקטואל היא להתעקש על האמת, חובתו גם להשקיף על אירועים בפרספקטיבה ההיסטורית שלהם."[2]
וכלום איננו זוכרים את תעודתו זו של האינטלקטואל עוד מאז בשורת ה"נאורות" בגרמניה של קאנט ומנדלסון (ועדיין, מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו ב"הדיאלקטיקה של הנאורות", 1944: משימת ה"נאורות" היא שחרורו של האדם בכוח התבונה מהשתעבדותו למיתוס, קרי – ביקורתיות! ומי הם דוברי הנאורות וה"בילדונג", עם ובלי מירכאות, אם לא האינטלקטואלים)?
שנים רבות סברנו, בעקבות ג'ורג' שטיינר, שסוד הגניוס האינטלקטואלי היהודי במסורת הפרשנות היהודית, שלכאורה שכללה את כוח האנליטיות של המוח היהודי. ולא נתַנו דעתנו לכך, שלא קמו לנו בישיבות פונביץ', חברון ואור-ישראל – מעוזי הפלפול הפרשני/תלמודי – אינטלקטואלים דגולים, מזריעי-אור לצדיקים ולבינוניים שבינינו. וגם לא נתַנו דעתנו לכך, שעצם המונח "אינטלקטואלים" מקורו במאמר של ז'ורז' קלמונסו, שפורסם ב- L'Aurore, 23.1.1898 לרקע משפט דרייפוס, ואשר אפיין את המצדדים בחפותו של הקצין היהודי בתואר "אינטלקטואלים".[3] כי כאן יש לשים את הדגש הכבד: בהתנגדות ובאומץ לעמוד מנגד, במה שקרל מנהיים קרא (בהתייחסו לאינטלקטואל האמיתי) "ניגוד הרעיונות", וביתר שאת, מה שגיאורג זימל כינה – "הזר" ((der Fremde: האינטלקטואל כזר וכגולה בתוך החברה בה הוא חי, אבל… זר מתוך תחושת קרבה ומעורבות.[4]
שלהבדיל אלפי הבדלות מתואר ה"בוגד" שהודבק לאנשי שמאל ממקוריהם של תוכיי הימין-sure, תחושת זרותו של האינטלקטואל צומחת מתוך ובדין היותו מעורה לְעומק הקשר החברתי-תרבותי שבתוכו הוא נמצא ואשר לו הוא מחויב בכל מאודו. האינטלקטואל, באשר הינו, חש זר וגולה מהנורמות הנהוגות סביבו מתוך קשר נפשי לעבר ולעתיד של חברתו; מתוך הזיקה נולד בו הרָחק והוא מתבדל מההווה הסובב תוך שמאבחן את המבנה-התשתיתי של ההווה הסובב. כאלה, למשל, היו היהודים בארצות הגלות, בהן חשו כבביתם והיו מחויבים להן, ובה בעת, נבדלו מהן מאונס ומרצון. האינטלקטואל הוא המודר ו/או זה שמדיר את עצמו, אך מתוך השתתפותו החברתית-תרבותית. רגלו האחת בזיקתה ה"השכלתית" של התרבות להומניזם קוסמופוליטי, ורגלו האחרת בזיקתה הרומנטית של התרבות ללאומיות (שברובדי השפה, ההיסטוריה, היצירה!). זהו אידיאל ה"בילדונג" לדורותיו.
אין להכחיש: משהו מתנשא בהתבדלותו העצמית של האינטלקטואל:
"הם (האינטלקטואלים) נוטים לתפוס את עצמם כתודעתה וכמצפונה של התקופה ושל החברה שבה הם חיים. פעמים רבות חשו עצמם כקבוצה שולית ואפילו זרה לחברה הסובבת, אך בה במידה ראו עצמם כמעטים הנבחרים, אלה ששליחותם להבין את העולם והחברה, לבקר את הדעות הקדומות ואת דפוסי האי-שוויון ולהפיץ ידע אמיתי. הייתה זו תודעה אוונגרדית שהתמזגו בה ידיעה וישועה."[5]
אלא, ששמץ ההתנשאות נגוז מהרגע בו בידלה החברה את האינטלקטואל ודנה אותו למיעוט.
את כל זה, כמובן, אין דוברי הימין מסוגלים לתפוס או לקבל: שהאינטלקטואל השמאלן, באי-הסכמתו, אינו "עוכר", אינו בא סתם-כך לשלול את ערכי היסוד של החברה בה הוא חי, אלא – מתוך תחושת שליחות פנימית היוקדת בו – הוא מבקש לבטא את ביקורתו בשמם ומתוך-תוכה של ההוויה הישראלית לדורותיה ולמורכבויותיה, שאותה מכיר האינטלקטואל הכר-היטב מחייו כאן, מלימודיו ומכתיבתו. ומתוך-תוכה של הוויה זו, בשמה ולמענה – צומחות בו באינטלקטואל אי-הנחת וההתבדלות הנורמטיביות, שמולידות בו את חלום התיקון (האוטופי בשורשו) או את הייאוש (שאורבות לו סכנות אי-הרציונאליות והמיתוס האפוקליפטי).
וכך, כשהוא מתעורר בבוקר ה- 10 באפריל 2019 (ולמעשה, הרבה קודם לכן), כאבו של האינטלקטואל הישראלי מר במיוחד, ביודעו מה חמורה מגפת חברתו (שנוגעה בנגיפי הכוח השולט), בחזותו את המר הצפוי לה (ולו), ובפרט – ביודעו את עומק התהום שנפערה בינו ובין "הסמכות הכריזמטית" של הערכים התרבותיים השוררים[6], אותה מעטפת לאומנית-דתית-מיסטית, המתיימרת להקנות תוקף מטאפיזי לכיבוש, נישול, שוד-אדמה והתנחלות, שלא לומר בית מקדש שלישי.
מעולם לא חש האינטלקטואל הישראלי זר יותר, מעולם לא חווה גלות בתוך מקומו כפי שהוא חווה עכשיו. אך, ראו זה פלא: מתוך אסונו מבליח אור: כי זרות וגלות אלו של מאהב המקום ותולדותיו הן-הן הדלק לכוח החזון, הביקורת והמאבק של האינטלקטואל. מהן יינק, מהן ישאב אונו. הוא – מי ששיקוליו החברתיים מונחים על ידי שיקולי תרבות, ומי ששיפוטיו מבקשים לתרום להרמת קרן ההכרה התרבותית, ולהרמת נס המוסר – הוא מי שזוהי לו שעתו היפה. הוא, שסוד כוחו האינטלקטואלי והיצירתי בהיותו מיעוט (והנה שבנו, בין השאר, אל הגניוס היהודי), מודֵה על הפיכתו למיעוט.
ועל כך תודתו לביבי.
[1] פול מנדס-פלור, "האינטלקטואל היהודי: הערות לבירור המושג", בתוך: "קידמה ונפתוליה", עם עובד/ארון ספרים יהודי, תל אביב, 2010, עמ' 15.
[2] Noam Chomsky, "The Respoonsibility of Intellectuals", The New-York Review of Books, 23.2.1967.
[3] לעיל, הערה 1, עמ' 19.
[4] שם, עמ' 23.
[5] עמוס פונק שטיין, "ידע כמפתח לישועה", "זמנים", 73, 2001-2000, עמ' 4.
[6] שם, עמ' 30.
מה שונה דויד ריב, כאשר צייר ב- 2008 באקריליק על בד את ציורו הפוסט-צילומי, "הקריה": כשהוא ניצב בשער מוזיאון תל אביב, כיוון ריב את מצלמתו דרומה אל עבר צריח התקשורת של "מחנה רבין", המטכ"ל, ואל בניין משרד-הביטחון, תוך שמבטו חולף מבעד לפסל הארד ("אישה שרועה") של הנרי מור, המוצב סמוך לכניסת המוזיאון, ולשלט-בד אנכי המפרסם את התערוכה "התרוקנות" (מאוסף, דורון סבג), שהוצגה באותה עת במוזיאון. ציורו של ריב מתרגם צילום תיעודי לציור ריאליסטי והוא מזמין אותנו להגות אודות הזיקה שבין המוסד האמנותי למוסדות הביטחוניים שמנגד. שכנות גיאוגרפית מוצגת כסוג של שיתוף-פעולה עקיף בין מוסדות שלטוניים; ואם לא כהזמנה למחשבות אל תפקודה של אמנות בנסיבות של מיליטריזם כובש, כי אז כהזמנה למחשבות על קטבים המתרוצצים בתרבות התל אביבית. ובה בעת, עינו הביקורתית של דויד ריב אינה מחמיצה את המודעה הגדולה המותקנת ממול (והחוזרת בהקטנה פרספקטיבית בדרך אל "הקריה") המכריזה על הצגת אוסף התמונות של חבר בכיר בוועדות מוזיאון תל אביב ומי שעושה הונו מניהול חברת כוח-אדם. ביקורת הקפיטליזם מוכרת מציורי ריב, אך בפעם זו נוסף לה רובד ביקורתי בנושא יחסי מוזיאון ואספנים; ומעל לכל – הכותרת "התרוקנות", אשר כמו מרמזת על "התרוקנות הערכים" (ומה הם ערכים אלה יחליט כל צופה לעצמו).
המחסן של גדעון עפרת 