אוסף האמנות של עמוס עוז
על מעמד הציור, הפיסול והצילום בספרי עמוס עוז יש לכתוב דוקטורט, לא מאמר ל"מחסן". לפיכך, ארשה לעצמי להתייחס לשלושה ספרים בלבד של הסופר המצוין הזה, שפסגותיו מאפילות על עמקיו. אוותר על סדר כרונולוגי, ואתחיל דווקא ב"מנוחה נכונה", רומן שראה אור ב- 1982 והוא מפליא לבטא כבר אז את שקיעת תנועת העבודה ואת התהום האורבת לתנועה הקיבוצית. אך, בנוסח ה"עמוס עוֹזי" המוּכּר, העלילה נסבה סביב התשוקה הקיומית למרחקים, כמיהתו של יונתן ליפשיץ. והנה, מראשיתו, חלום היציאה אל המרחבים מסומל ברומן בציור. אף כלאה הקיומי של רעייתו, רימונה, מתומצת מלכתחילה בדמות ציור על עטיפת תקליט, שקנתה לעצמה בחנות חיפאית:
"ורימונה לעצמה דמתה תמיד ורק תקליט חדש קנתה לה בחנות על הר הכרמל, תקליט עם עטיפה שעליה היה מצויר לוחם שחור ועירום מפלח ראם בחנית. בשפה האנגלית ובאותיות מעוצבות כמדורות של אש שחורה נכתבו על העטיפה המילים: 'קסמי צ'אד'."[1]
"קסמי צ'אד" , בבחינת פנטזיה ליבידית של מין ומוות, יפעילו גם את יוני העוזב את ביתו ואת קיבוצו ויוצא אל מסע ה"הגשמה" הגדול. אלא, שכיסופיו של יונתן-יוני אל החירות הממתינה לו-לכאורה מחוץ למקומו, מסומלים בציור אחר, תמונה התלויה בחדרם של יוני ורימונה, דימוי מרכזי שעליו חוזר עמוס עוז שלוש פעמים לאורך ספרו, בבחינת שלוש תחנות בהפרש של כמאה עמודים ויותר בין האחת לאחרת. הנה שלוש הגרסאות של תיאור הציור, ובל תחמיצו את ההבדלים הזעירים:
[1] "גם התמונה היחידה שבחדר הייתה שקטה. נראתה בה ציפור כהה נחה על גדר של לבִֵנים אדומות, ומבעד לצל ולערפל שבחלל הציור נקב בלי בושה קילוח אלכסוני של אור שמש, חצה כחנית-זהב באלכסון את הערפל ואת הצל והפריח בועת נוֹגה מסנוורת על פני לבֵנה אחת נדהמת שבקצה-הגדר, בתחתית התמונה, רחוק מן הציפור העייפה שמַקורה […] היה פעור מעט כבצימאון ואילו עיניה לא היו פקוחות."[2]
[2] "יש תמונה על הקיר מכל לכורסה הריקה: על גדר של לבֵנים אדומות נחה ציפור. כהה. צל ערפל בחלל התמונה, לא של דמדומים אלא מעין רטיבות. אבל קרן שמש אלכסונית חוצה כמו חנית ממורטת את הערפל והצל. והיא מדליקה בועת נוֹגה כמעט מסנוורת על-פני איזו לבֵנה המומה בקצה הגדר, בתחתית התמונה, הרחק מן הציפור העייפה אשר מַקורה […] היה פעור כבצימאון. ועיניה עצומות."[3]
[3] "ציפור על גדר. הגדר בנויה לבֵנים אדומות. הציפור היא תמוהה, לא מכאן: מין פסיון? אווז-בר? צל ערפל ממלא את חלל התמונה, מעין רטיבות סגרירית. אבל כמו חץ ממורט מפלחת קרן שמש באלכסון את הצל ואת הערפל ומדליקה בועת נוֹגה יוקדת על-פני לבֵנה אחת, המומה, בקצה הגדר בתחתית התמונה הרחק מן הציפור אשר מַקורה […] פעור כבצימאון. ועיניה עצומות."[4]
זהו הציור האחד והיחיד התלוי בחדרם של יוני ורימונה (ומאוחר יותר, אף חדרו של הדייר החדש, עזריה). "תמונה שקטה" מעל לכורסה ריקה. הכורסה ריקה כי כאן אין יושבים. כאן יוצאים אל מרחבי אין-קץ, אל "קסמי צ'אד". בשקט, בשתיקה שאינה יכולה להיתרגם למסכת ארוגה היטב של היגדים, אך שתיקה שמענָה את נשמת יוני. כי יוני כמוהו כציפור שבתמונה: כהה, עייפה, צמאה, עיניה עצומות. הציפור אולי תשושה וצמאה ממסעה הארוך, אך יוני צמא אל המרחקים, עייפותו היא עייפות חיי הכלא הקיומי בו הוא נתון, ו"כהותו" היא אפלת נפשו. יוני הוא הציפור התמוהה, ציפור לא מכאן. כאותו עוף נודד (מאפריקה וחזרה? צ'אד, אולי?). ואפשר שאזכורו של אווז-הבר מרמז גם על הטרגדיה האיבסנית הנושאת שם זה.
כל עוד לא יפרוש יוני כנפיו וימריא אל גלי הרוח, ימשיך קיומו להיות זה של "צל וערפל" או "צל-ערפל", או "מעין רטיבות" שהיא "מעין רטיבות סגרירית". אפשר, שזהו גם הסגריר הממתין ליוני עם שובו מנדודיו. כי זהו סגריר חייו המעונים של יוני, אותה כהות המתבררת לנו עתה כמיזוג של ערפל ושל צל, דהיינו של אי-ראייה צלולה. כל זאת בניגוד לאותה קרן-אור, ש"מפלחת" כאלכסון "כחנית זהב", או "כמו חנית ממורטת", או כ"חץ" (עודנו באפריקה…) ומציתה בועה של אור על לבנה אדומה אחת מהלבנים האדומות של הגדר, עליה נחה הציפור. קרן האור כקרן תקוות החירות שתפלח את כותל כלאו של יוני. והרי זוהי אותה החנית מעטיפת התקליט של רימונה: חניתו של הלוחם השחור והעירום המפלח ראם. הנה נפגשו שתי התמונות. הנה צ'אד של ציור הציפור. הגדר האדומה היא המחסום הכולא את יוני במשפחתו, חבריו, קיבוצו, ארצו. חנית האור היא האות ליציאה אל הדרור ההיולי, האטאביסטי.
קשה להפריז אפוא בחשיבות הציור התלוי בבית יוני ורימונה, כשם שקשה להפריז בחשיבות הפסל המוצב בבקתתם של סטפה ופומרנץ, שם בפולין של 1939, בתחילת הרומן "לגעת במים, לגעת ברוח" (נכתב ב- 1972, פורסם ב- 1974). פעם נוספת, הכיסופים אל "ארץ חמדת אבות תתגשמנה בה כל התקוות", או "ארץ בה אביב ינווה עולמים". ופעם נוספת, יצירת אמנות אקזוטית המסמלת כיסופים אלה:
"על השידה בסטודיו עמד רזה וגבוה לוחם אפריקאי מגולף בעץ וצבוע בצבעי מלחמה. נדמה היה שהלוחם הזה נדרך לזנק, יומם ולילה מאיים היה בזכרותו הכבירה, הזועפת, על נערת-חן דקה ורודה ועירומה בציור מאת מאטיס על הקיר הנגדי."[5]
או:
"דרוך וזועף על השידה לוחם אפריקאי מגולף בעץ ומשוח בצבעי המלחמה. יומם ולילה מאיים ההוא הזה בזכרותו הכבירה, הגרוטסקית, על הנערה המבוהלת בתמונת מאטיס. ומלמעלה, חרישי עד להפליא, משקיף ראש הדוב. עיני זכוכית קולטות דומם את להבת הנר ומחזירות גצים בורקים."[6]
אם כן, פסל עץ אפריקאי מול רפרודוקציה של דמות נערה עירומה של אנרי מאטיס, וכמו כן – פוחלץ ראש-דוב. קשה לדעת לאיזה עירום של מאטיס כיוון עמוס עוז (וספק אם בכלל צייר מאטיס "נערה מבוהלת"). מה שברור הוא, שהסופר הרכיב דרמה של ארוס מאיים מדמות לוחם אפריקאי (הד ברור לצייד הראם מצ'אד ברומן הקודם) כנגד נערה אירופית ענוגה ופגיעה. פעם נוספת, יצירת האמנות בבחינת ליבידו מודחק. ובנוסף לזה, פוחלץ ראש-הדוב, שאותו הכרנו, בעצם, כבר בפתח הרומן:
כפי שקורה לי לא אחת, קטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "תירוש" זימן לי פגישה עם ציור בלתי מוכר לי, הפעם של אבּל פן, ציור פסטל – אציע את שנות ה- 60-50 כתאריך היצירה – המייצג את משה רבנו ניצב על הר נבו. זהו ציור חריג במסורת ציורי "נבו", וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, נקודת המבט הגבוהה, השמימית, האלוהית, או הפרספקטיבה של הנצח. שנית, משה (שחוח ונשען על מקל, עטוף כולו לבן, כבתכריכים), נראה מגבו בלבד, מוקף בנוף פנורמי אדיר, שכדוגמתו איני זוכר מציורי "נבו" אחרים: רכסי הרי יהודה השוממים גודשים את הנייר עד תום, פה ושם קומץ נקודות יישוב בודדות ונידחות, יריחו הזעירה מוריקה מנגד, הירדן מתפתל למרגלותיו, על גדתו המזרחית מחנה אוהלים לבנים – מחנה בני ישראל. משה סוכך על עיניו, כמתאמץ לקלוט את המראה המתגלה. בינינו, לא משהו "מדליק", ספק אם שונה מהותית מהנוף ההררי – ערבות מואב – שאליו הוביל משה את בני ישראל דרך מדבר סיני ואשר ממנו הוא צופה עתה. הפנורמה השוממה-למדי אינה נוף אידילי, קסום, כזה שישבור את לבו של המנהיג הישיש, שנמנעת ממנו אשרת הכניסה. אבּל פן לא היה צייר-פילוסוף, ואפשר שתהייה זו "היסחפות" לייחס לציורו זה משמעויות אקזיסטנציאליות; ובכל זאת, אציע: הדברים שראה משה משם, מהר נבו, הבהירו את כזב-ההבטחה ("ארץ זבת חלב ודבש"). רוצה לומר: מבטו האחרון של משה (של א.פן) הוא מבט של התפכחות מהבטחות אוטופיות. לא, המרחבים הצחיחים הללו רחוקים מלהיות "…כגן הירק […] ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים…" ("דברים", יא, 11-10). זהו מבט של היוודעות קיומית (הכרה, הבנה) טראגית, וזהו גם מבטו של אבל פן הקשיש (1963-1883) , המתקרב לגיל ה- 80 ומהרהר במסע חייו שלו הוא עצמו.
במחצית שנות ה- 20 יצר ישראל פלדי (אז, כבן 30) חיתוך עץ של משה בנבו. כלומר, לא בדיוק על פסגת הר נבו, מאחר שפלדי ויתר בציורו על כל שמץ של תיאור נוף, תוך שהוא מראה לנו אך ורק את משה הזקן, רובץ על הארץ (סלע?), נשען על זרועו, בעוד ידו האחרת נאחזת במקל. בשולי ההדפס חתם – "יפלדי. משה". כך. איננו רואים מה ראה משה, שבעצם, שולח מבטו מעט הצדה, אולי כמי שמחפש אחר אותו דבר שהובטח לו, הדבר שהבטיח הוא עצמו לעמו. זהו משה רצוץ, שכבר סמוך להשתרעותו הסופית. ובאופן שפלדי מציגו בפנינו, זהו משה שאינו רואה דבר. ואם נהייה נדיבים יותר, נאמר שפלדי הותיר לנו, הצופים, לדמיין את "כנען" המובטחת. כי כל הבטחה עניינה מחוזות הדמיון.
קשה שלא להשוות את חיתוך העץ של פלדי לרישום דיו של יוזף יזרעאלס, האמן היהודי-ההולנדי, שעיצב ב- 1907 את משה הישיש והחלוש יושב על הארץ, ידו האחת נשענת על האדמה, ידו האחרת נאחזת בסלע שבראש הר-נבו. בתחתית הרישום כתב יזרעאלס עם שגיאות את הפסוק מ"דברים" לד, 4: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר." משה של יזרעאלס מביט קדימה ורואה, אלא ששממת ראש-ההר כמוה כישימון הנשקף מנגד… יזרעאלס, שנפטר ב- 1911, היה בן 83 כשרשם את משה (וכמותו, מעולם לא הגיע ארצה, הגם שגויס בענייני "בצלאל" מטעם ההנהלה הציונית בברלין). מבטו האחרון של הנביא הוא מבטו האחרון של הצייר מהאג.
המחסן של גדעון עפרת 