שובו של הריבוע
חשבתי לי, שהסרט ארכני, לא אחת מעצבן ואפילו בלתי נסבל. אבל, אמרתי לעצמי: "הריבוע" הוא סרט מעניין, סרט חובה לכל מי שקרוב אצל אמנות.
מהבחינה האמנותית/אסתטית/הגותית, המתח הרעיוני הבסיסי בסרט נע בין הריבוע ה"השתתפותי" (מלשון relational art) – שם, על הרחבה שבחזית המוזיאון – לבין הריבוע-בתוך-ריבוע הפורמליסטי של יוזף אלברס, ציור התלוי בדירתו של האוצר הראשי, גיבור הסרט. זהו המתח העקרוני בין האמנות כצורה אוטונומית (אלברס) לבין האמנות כמדיום חברתי שבסימן שיתוף-פעולה (בהקשר לתפיסתו התיאורטית של המבקר/אוצר/היסטוריון, ניקולא בּוּריוׄ, בספרו מ- 1998- "אסתטיקה השתתפותית"). אין ספק: הסרט ממוטט את האידיאה של האמנות האוטונומית, הסגורה בתוך עצמה ומובדלת מהחיים סביבה, אך הוא גם ממוטט את האידיאה של האמנות ההשתתפותית, המוצגת כיומרת שווא. ושאלה גדולה היא, עם איזו אמנות הוא בכלל מותיר אותנו.
האמנות, על פי "הריבוע" (ובצדק) נמנית על המעמד החברתי הגבוה, העשיר, המדושן, האלפיון העליון של החברה השוודית, חוג ידידי המוזיאון. מיקומו של המוזיאון בארמון המלכותי בשטוקהולם הוא רק הוכחה אחת מני כמה לגיאוגרפיה תרבותית-מעמדית, שהקוטב הנגדי לה הוא מיקום שכונת המהגרים ופשוטי-העם אי שם בפרברים. זו האחרונה היא מקום מאיים, אף מסוכן (ראו בסרט את נערי השכונה המציקים, או את הפגיעה במכונית החשמלית המהודרת, שאמורה לסמן את רגישותו החברתית-אקולוגית של בעל המכונית, האוצר הראשי). לכאן נאלץ האוצר להגיע לאחר שנשדד מארנקו וממכשיר הטלפון החכם שלו בסמוך למוזיאון. כי זוהי הגיאוגרפיה של הסרט: המוזיאון לעומת הרחבה הציבורית שמלפניו; ודירת האוצר לעומת בית הדירות בפרברים.
כנגד הריבוע האמנותי האוטופי, זה המסומן בקו-אור בתוך אבני הרחבה (ואשר תוחם-לכאורה שטח שכולו נתינה ואמון אנושיים), מציג הסרט את הסביבה החברתית שמחוץ למוזיאון ככזו המאוכלסת בקבצנים, בחסרי-בית ובשאר אומללים המתחננים לעזרה, אף להצלת חיים. זיופה של האמנות, זו המתיימרת לשיפור המצב האנושי (פרדריך שילר, טולסטוי וכו'), מומחש היטב בסרט באמצעות התנכרותו של האוצר לבקשות העזרה המופנות כלפיו תדיר ("אין לי מזומנים", הוא עונה תכופות לקבצנים, שעה שחוצה את הרחבה בדרכו למוזיאון ומתעלם משוועות העזרה). בה בעת, ייאמר לזכות הציניות או הניהיליזם של הסרט, גם תחנוני העזרה מתגלים לנו בחלקם כמניפולציות והונאות לצורך נצלנות ושוד. ואף על פי כן: מי שעוזר, בסופו של דבר, ב"הריבוע", הוא קבצן לאוצר.
אפשר, שדעתו הרדיקלית ונטולת התקווה של הבמאי, רובן אוסטלונד, מוצאת ביטויה ב"הריבוע" בשימוש שהוא עושה בקוף השימפנזה, ובעיקר, באדם-קוף (שראשיתו מֵיצָג אמנותי, אך המשכו השתלטות החיים על האמנות): כאן משתחררים כבלי הפראי והקדם-ציביליזציוני ומאיימים להכרית את התרבות, וכאן חושף הטבע את צביעות החברה ה"תרבותית". אין זה טבע אידילי, טבע טוב של רוסו, כי אם טבע מאיים ותוקפני (הד בלתי-רציונאלי נוסף בסרט הוא בהתקף קללות של חולה-טורֶט, המפריע לערב התרבותי של המפגש המוזיאלי עם אמן-כוכב). ולמותר לציין, שהאונס שמבצע האדם-קוף בפומבי כלפי אחת האורחות בערב-הגאלה החגיגי – האונס האלים הזה לא יופסק זמן רב-מדי על ידי מי מהנוכחים המבוהלים, הללו שהתכנסו לחגוג את חנוכת "האמנות ההשתתפותית".
יש ב"הריבוע" לא מעט פרודיות שטוחות, אף וולגריות, כגון על שפתה הגבוהה והחלולה של הכתיבה האוצרותית/ביקורתית; או על השתעבדות עולם האמנות ליחצ"נות צינית מפלצתית; או על כנות מזויפת של נאומי האוצר בפני ידידי המוזיאון; או על התעניינותם של ידידי המוזיאון בארוחת-הגורמה יותר מאשר בדיבורים; שלא לומר הדימוי הבלתי מתוחכם והשחוק של הקוף המצייר. ברם, יש די והותר ב"הריבוע" בכדי להבטיח את רצינותו הרעיונית: כגון, פתיחת הסרט בסצנת הסרת הפסל האקווסטריאני של המנהיג על סוס, אקט שנועד לפנות את השטח לטובת "הריבוע" המופשט-מינימליסטי/מושגי/השתתפותי: פסל הארד הענק צונח מהמנוף ומתרסק. לכאורה, לפנינו אקט אנטי-סמכותי ואנטי-היררכי, שמכשיר את הדרך לקראת אמנות שבסימן חברה אידיאלית; אלא, שכישלון העתקת פסל-המנהיג ממקומו מבשר לנו את שצפוי לאורך הסרט: תבוסת היומרה החברתית-אוטופית של האמנות.
תבוסת האמנות: שכן, מהלך הסרט מאשר יציאה הדרגתית של האוצר הראשי מהמוזיאון (עולם-האמנות) אל החיים. סיום הסרט בהתפטרותו של האוצר ובביקורו, ביחד עם בנותיו, בבניין הדירות שבפרברים, הסיום הזה הותיר מאחוריו את חורבות האמנות. "הריבוע" הוא, כאמור, ביקורת קטלנית על יומרתה ההומאנית של האמנות ההשתתפותית ודומותיה. העובדה היא, שהשתתפות חברתית מצפונית וישרה מתממשת בסרט רק מחוץ להקשר האמנותי. יתר על כן, השכלתנות המינימליסטית, הקרה והמתנשאת של הריבוע, שם ברחבת המוזיאון, גוזרת עליו מלכתחילה את כישלונו ברובד האוטופיה האנושית שהוא מתיימר לממש בתוכו.
השתתפות אנושית? ראו את הסקס בסרט: חדירה נטולת כל מחויבות אישית, שבסופה המיאון של האוצר להפקיד את הקונדום, עם הזרע בתוכו, בידי הפרטנרית שלו לאקט החד-לילי. וראו את המשפחתיות המנוכרת של האוצר הגרוש ואת יחס בנותיו אליו ובינן לבין עצמן.
ועוד בעניין ילדים: אם האדם-קוף מייצג קוטב תוקפני אנטי-תרבותי כלפי עולם האמנות, הרי שילד-הפרברים, אותו נער בן 12 בקירוב, המחוספס, הצעקני וחסר הליטוש הבורגאני, הילד הזה הוא בן-דמותו של הילד מ"בגדי-המלך החדשים": האלימות המתפתחת בחדר-המדרגות בין האוצר לבין הילד, התובע התנצלות מהאוצר (ויש לראות את הסרט על מנת להבין נקודה זו), סופה הודאתו של האוצר בצדקת הילד, מעין השלמת מהלך של "היוודעות" אריסטוטלית.
מה שמותירנו עם ריבוע אמנותי שהתרוקן. אני נזכר בסדרת ציוריו של לארי אברמסון משנות ה- 80, "שובו של הריבוע השחור", בהם הגיב הצייר לריבוע השחור של מאלביץ' בבחינת מחסום ודרך-ללא-מוצא. דומה, שהסרט, "הריבוע", מחזירנו, בסופו של דבר, אל הריבוע המינימליסטי, צורה אולטימטיבית שניחנה עוד מאז 1915 ביומרות-על (אז, תיאוסופיות). הניסיון למלא את הריבוע הזה בתוכן חברתי-אוטופי כשל לחלוטין.
המחסן של גדעון עפרת 