לא ברור מה קרה שם, אחרי מלכותם המפוארת של דוד ושלמה, אבל משהו קרה שגרם להִתְרבּות הפתאומית ומעוררת-השתאות של נביאים בישראל: לפתע-פתאום, אינספור נביאים מימין ומשמאל, ממש נחילי נביאים. וכך, אם ירבעם הצעיר פגש בשדה את " אחיה השילוני הנביא" ("מלכים א'", יא, 29), ואילו רחבעם פגש ב"שמעיה איש-האלוהים" (יב, 22), הרי שזמן קצר לאחר מכן, מפגיש הכתוב את ירבעם בבית-אל עם "איש אלוהים בא מיהודה" שמתנבא מעל המזבח. אלא, שבה בעת, "ונביא אחד זקן יושב בבית-אל" (יג, 11), והלה מזמין לביתו את "איש האלוהים" ומודיעו: "גם אני נביא כמוך ומלאך דיבר אלי בדבר ה'…" (יג, 18). וכמובן, אליהו הנביא בימי אחאב. אלא, שאליהו אינו לבד: "…ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה…" (יח, 5). מאה נביאים, לא פחות. האם אחד מאלה הוא ה"נביא אחד" שניגש אל אחאב והתנבא באוזניו בנושא מלחמתו עם בן-הדד מלך ארם? וכלום זהו אותו "איש האלוהים" שניגש לאחאב לעודדו (כ, 28)? ואם אין די בכך, "ואיש אחד מבני-הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה'…" (כ, 35): אחאב מזהה אותו: "…ויכר אותו מלך ישראל כי מהנביאים הוא" (כ, 41). מעט מאוחר יותר, בימי המלך יהושפט, כבר מגיע מספר הנביאים למאות: "ויקבוץ מלך ישראל את הנביאים כארבע-מאות איש" (כב, 6). ארבע מאות! פסטיבל נבואות בישראל:
"ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון וכל הנביאים מתנבאים לפניהם…" (כב, 10).
שניים ממאות נביאים הללו הם צדקיה בן כנענה ומיכיהו בן ימלה. לכל אחד נבואה אחרת באוזני שני המלכים. בעיה: מי מהנביאים הוא נביאי-אמת ומי מהם נביאי-שקר?
"ויצא הרוח [לפי חז"ל, זוהי רוחו של נבות היזרעאלי/ג.ע] ויעמוד לפני ה' […] ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר [אלוהים]: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן. ועתה הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה…" (כב, 23-21).
לנחילי הנביאים מספר מרכזים בדרום-מזרח ישראל דאז: "ויצאו בני-הנביאים אשר בית אל אל אלישע…" ("מלכים ב'", ב, 2); "ויגשו בני-הנביאים אשר ביריחו אל אלישע…" (ב, 5). מדובר בעשרות נביאים בכל יישוב: "וחמישים איש מבני-הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק…" (ב, 7). יש, שהם מסתופפים בצלו של נביא-על, כגון אלישע: "ואלישע שב הגלגלה והרעב בארץ ובני-הנביאים יושבים לפניו…" (ד, 38). רבים הם בני-הנביאים הללו, כה רבים עד כי צר המקום מהכילם:
"ויאמרו בני-הנביאים אל אלישע: הנה-נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו. נלכה-נא עד הירדן […] ונעשה לנו שם מקום לשבת שם…" (ו, 1)
מה ההסבר לגל הנביאים הנ"ל? מה פשר הפופולאריות של חוגי "בני-נביאים", שהופעתם הראשונה היא כבר בספר "שמואל א'" ובסיפור על שאול בן-קיש המתנבא עם "חבל נביאים"? ככתוב:
"ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל-נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים. […] ויבואו שם הגבעתה והנה חבל-נביאים לקראתו ותצלח עליו רוח אלוהים ויתנבא בתוכם." ("שמואל א'", י, 10-5)
התנ"ך אינו עונה על השאלה. המפתיע והמוזר הוא, שגם לחז"ל כמעט שלא היה מה לומר בנושא. רמב"ם, לעומת זאת, העיר ב"משנה תורה":
"אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה."[1]
מי הן, אם כן, אותן להקות של "בני-נביאים" (הקרויים גם "חבל נביאים") מהמאה ה- 9 לפנה"ס, ומה יחסם של בני-נביאים לנביאים של ממש? האם קשורה התופעה למגמה דתית מזרח-תיכונית רחבה, שתכלול גם את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל וארבע-מאות נביאי האשרה שנטבחו בידי אליהו על הכרמל ("מלכים א'", יח)? רוצה לומר, האם המוני הנביאים הפיניקיים, שהביאה עמה איזבל לישראל, הולידו את תנועת-הנגד של להקות נביאים או בני-נביאים הקנאים לתורת ה'? תשובה חיובית, מלומדת ומקיפה נותן לנו חוקר התנ"ך, אריה ברטל, במאמר שפרסם ב- 1978, "עלייתה ושקיעתה של תנועת בני-הנביאים בימי אליהו ואלישע".[2]
"באופן כללי נוכל לומר, כי הן בישראל, הן מחוצה לו, הייתה ההתנבאות בהמון, בייחוד ההתנבאות האכסטאטית, סימפטום של עתות משבר ותסיסה על רקע דתי ולאומי, אך גם חברתי וכלכלי."
א.ברטל מרחיב על אותה תנועה חברתית-דתית, של אלה שפרשו מביתם וממשפחתם, ניזונו מתרומות הציבור, שאופיינו בלבוש אחיד של אדרת-שיער ואיזור-עור, שהתגוררו במגורים משותפים, הסתפקו במועט ואכלו מסיר אחד. הללו נהגו לערוך טקסים דתיים, פתוחים לציבור, וב"התנבאותם" – הם נכנסו לאכסטאזה ("רוח אלוהים") והדביקו בהתלהבותם חלק מקהל-הצופים. יודגש, עם זאת: הקבוצות הללו סרו למרותו של מנהיג, נביא, בעוד "בני-הנביאים" לא ניחנו ברוח-נבואה משל עצמם.
במונחי ימינו, מדובר במין כת רבת-אנפין של פורשי חברה הנאמנים ל"גורו", מאוחדים בקנאות (למלחמת מצווה למען ה'), ששקעה וחלפה מן העולם עם חלוף הסכנה לניצחון עבודת הבעל על עבודת ה'. א.ברטל:
"הסכנה שהייתה נשקפת למעמד ה' כאל בלעדי בישראל התמעטה בסוף ימי אחאב. […] ומאחר שלא נשקפה עוד סכנה לעבודת ה' בישראל, שקטו הרוחות, ולא היה עוד צורך במלחמת מצווה נגד עובדי הבעל מבית…"
ההיסטוריה הפגישה אותנו עם קבוצות שונות של פורשי-חברה הקנאים לאמונתם וערכיהם, דתיים וחילוניים: הקינים ביוון העתיקה, האיסיים במדבר-יהודה, ההיפים בארה"ב, ועוד. כל קבוצה שכזו הגיבה בדרכה לשבר תרבותי/פוליטי/דתי, והשאלה שאני שואל את עצמי בחרדה היא: האם גם הכאן והעכשיו הישראליים מכשירים מין להקות של "בני-נביאים" שאינם בדיוק נביאים?
[1] רמב"ם, "משנה תורה", הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ו'.
המחסן של גדעון עפרת 