Archive for ינואר, 2014

ינואר 27, 2014

להיכנס לראש של אורוסקו, או: אל הלא-כלום

         להיכנס לראש של אורוסקו, או: אל הלא-כלום

 

אני אומר לעצמי: גדעון, אל תעשה לעצמך עבודה קלה מדי. לזלזל ולנפנף את "נוער השממות" של אמני "מראית אין", "אמנות לא הכרחית", "אמנות מינורית" וכו' – זלזול ונפנוף שכאלה אין די בהם. המגמה האמנותית הזו פופולארית מדי במאחזי האמנות הצעירה שלנו מכדי שאפטור אותה בכמה מילות גנאי. ראוי, אני ממשיך ואומר לעצמי, ראוי שאעיין בכובד ראש בהנחות היסוד האידיאיות של מגמה זו, שאבחן מקרוב את הפילוסופיה הסמויה שלה על מנת לתהות על עומק קנקנה ואולי גם להצביע על קלישותה הרעיונית. או להפך.

 

לצורך העניין, אני נכון לקבל עלי את דין תערוכת "גבריאל אורוסקו היה כאן" (הגלריה של "בצלאל", תל אביב, 2010) ואת קביעתה (המעט גורפת מדי לטעמי) של האוצרת, רותי דירקטור, ש"רוחו של אורוסקו מרחפת מעל האמנות המקומית בעשור וחצי האחרונים." בהתאם, אני פונה אל טקסטים בהם נוסחה (מפיו ושלא מפיו) המחשבה האורוסקואית בתקווה לתהות על משקלה האמיתי. "שתיקה המעידה על מודעות גדולה", הגדיר בנג'מין בוכלו עוד ב- 1993 את גישתו האמנותית של אורוסקו; ואני מבקש להכיר "מודעות גדולה" זו מקרוב. ושהדי במרומים, שאני בא "בראש טוב", בלב חפץ, אפילו בהשתוקקות גדולה להיכבש ולהודות בשגיאות השיפוט שלי מהעבר הקרוב, כמו גם להודות בהנחות היסוד המיושנות והמוטעות של מחשבתי (כדוגמת ראייתי ההיגליאנית-היידגריאנית את האמנות כביטוי ל"השקפה", ל"תמונת עולם").

 

אני פותח אפוא את כתב-העת "המעורר", מס' 18-16 מחורף 2004, ובינות להמוני צילומי עבודותיו של אורוסקו אני מעיין במאמרו של מולי נסביט על האמן המכסיקני הצעיר (יליד 1962), מאמר שפורסם לראשונה ב- 2000 בספר שליווה את תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס-אנג'לס; וכמו כן, אני מעיין כאן בשיחה הארוכה שקיים בנג'מין בוכלו עם אורוסקו ב- 1998 (זו פורסמה לראשונה באותה שנה בספר התערוכה הרטרוספקטיבית של האמן במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריז).

 

אתוודה: העבודה של אורוסקו מ- 1992, "האבן הכנועה" (The Yielding Stone) הותירה בי רושם רב. הכדור הדחוס של פלסטלינה שמנונית, שנועד להתגלגל ברחוב ולגרוף עליו זוהמה אקראית מזדמנת – הכדור הזה, "כדור דחוס של לא-כלום, חלל בלא מטרה" (נסביט, עמ' 206) – הצליח לנער את הכרתי. הֵבָנתי, שאני נפתח אל אמנות, שלא זו בלבד שמוציאה אותי מעולם האמנות אל העולם שם בחוץ (יציאה שכזו קסמה לי מאז ומתמיד, עוד מאז ימי ההפנינג והאמנות הסביבתית), אלא שאני נתבע להכיר בערכם של כוחות המקרה ובמגעים המזדמנים, וללא שום תכנון מוקדם, עם הזניח, הנפסד, הפגיע וחסר הערך. אך, יותר מכל, תפסתי שכדור הפלסטלינה של אורוסקו דורש ממני להשליך את העיקרון המקודש של התכלית האמנותית, עיקרון-על אריסטוטלי ("הסיבה התכליתית"), ששֵרת את התרבות המערבית מאז המאה ה- 4 לפנה"ס: לא עוד יצירה המונעת על ידי תכלית א-פריורית, אלא מושא נטול תכלית המוטל אל מרחב נטול תכלית. נבהיר: כאשר עמנואל קאנט שחרר ב- 1790 את השיפוט האסתטי מ"תכלית" חיצונית, הוא הקפיד להוסיף – "תכלית ללא תכלית". שמבחינת קאנט, גם חירות השיפוט האסתטית עודנה כפופה להנחת תכליתיות תוך-אסתטית פרלימינארית. אורוסקו שחרר אותנו אף מזו.

 

read more »

ינואר 26, 2014

אמנות אשפתות

                             אמנות אשפתות

 

היה זה לילה ירושלמי אביבי. ירח מלא זרח מעל הברושים והמנגוליות, האוויר הצלול והקריר היה ספוג בניחוחות יסמין ומלכת-הלילה, הציקדות זימרו "טכנו" מונוטוני, עת זוגתי ואנוכי פסענו חרש ברחוב כספי הסמוך לשכונת אבו-טור. טיול שבטרם שינה. אורות הכפר סילואן ריצדו בעמק, כיפת הסלע ענתה מנגד בזהבה, שעה שעיני צדה לפתע צללית ערימה בשולי פח-אשפה. עוד ממרחק זיהיתי גל של מסגרות ובדי ציור, שנמשכתי אליהם כזבוב הנמשך לגוויה. אחוז דיבוק, התחלתי נובר בתלולית המושאים, שולף לאור הירח ציור ועוד ציור, ולתדהמתי, הבנתי שאני ניצב מעל גל פגרי יצירתו של משה אלנתן, "מלך הפלפל", מכוכבי הציור הנאיבי הישראלי במחצית המאה הקודמת. לא היססתי: גדשתי את זרועותיי בכמה מהציורים היותר ראויים והתחלתי שב עמם אל ביתי, תמה על גורלו של מלך באשפתות. 

 

פחי אשפה זימנו לי בעָבָרי לא אוצָר אחד ולא שניים. זכור לי, כיצד ב- 1980 בקירוב, דליתי מפח-האשפה של יהושע נוישטיין, בחצרו שברחוב עמינדב, מספר עבודות, שאותן מסגרתי ותליתי לתפארת אוספי-לשעבר. זכור לי גם סיפור פח-האשפה של אנה טיכו, לתוכו השליכה האמנית כמות נכבדה של רישומיה, בעקבות סלקציה עצמית אכזרית שערכה בערוב-חייה: במקרה, חלף אמן ירושלמי נודע ליד הפח שברחוב הרב קוק, כאשר פועלי הניקיון העמיסו את חבילת הרישומים על משאית הזבל. האמן, שנסער למראה חבילת ניירות משובחים העשויים לשמשו, התעקש לנסוע בעקבות המשאית, עד כי זכה לאסוף את האוצָר, ממנו ירוו נחת הוא ומשפחתו לאורך שנים.

 

מה לי נדרש, כך לפתע, לאמנות באשפתות? רק משום שמדובר בסוגיה כאובה מאד בעולם האמנות בישראל: סוגיית האמנות לאחר 120, או: מה עושים וכיצד מתמודדים עם כל המלאי המצטבר של העיזבון האמנותי? את הסוגיה הזו מכירים, לדאבונם, בנות, בנים, אלמנות וכו', שאריהם של אמנים רבים, ידועים יותר וידועים פחות, שהרבו ליצור, ועתה, תקועים היורשים עם ה"הר" הזה, התובע, לכל הפחות, אחסון ושימור קשים מנשוא. על פי רוב, סוגדים בני המשפחה ליצירת האמן המנוח, גם אם יצירתו אינה בדיוק יצירת פסגות, והם חסרי אונים ומתוסכלים מול חוסר העניין של גלריות, מוזיאונים וכו'. היורשים הנואשים, הגם שמלאו בתיהם ביצירות המנוח, ואף העניקו ציורים או פסלים במתנה למקורביהם, עודם קורסים תחת עול הכמות ועול המחויבות הנפשית למפעל החיים של האב או האם. שכן, על פי רוב, אין מדובר באמן עתיר הצלחה, כזה שחוּבָּק על ידי הממסד ו/או שפונק על ידי גלריה כלשהי, אמן אשר קל-יחסית למכור את יצירתו במכירות פומביות וכדו'. לא, כי על פי רוב, המנוח הוא אמן שיצר ביושר בפינתו, השלים (איך יותר איך פחות) עם בדידותו, גדש את ביתו וחדר עבודתו בעוד ועוד עבודות, ועתה – מגוּבָב לו הגודש הזה כאבן-רחיים על צוואר היורשים. עסק ביש וכאב לב.

 

read more »

ינואר 24, 2014

היסטוריה ומיתוס

                            היסטוריה ומיתוס

 

[המאמר משלים מאמר קודם בשם "לספר את ההיסטוריה" (ראה ב"מחסן" הנוכחי). מאמר אחד מגַבֵּה את רעהו, ולפיכך, מומלץ לעיין בשניהם לטובת הצגת הטיעון במלואו.]

 

אני שב אחורנית, מבקש לסגת אל נקודת האפס, אל מקור ההיסטוריה, אל רגע היוולדה של כתיבת ההיסטוריה, הרגע של היסטוריה ללא היסטוריה. מסעי הרגרסיבי מביאני אל הֶרוֹדוֹטוּס ואל ספרו, "היסטוריה" משנת 440 לפנה"ס. אני פותח את חלק א' וקורא בראשו את השורות הבאות:

"אלה הם מחקריו של הֶרוֹדוֹטוּס מהָאליקָרנָסוּס, שאותם פרסם בתקווה לשָמֵר מפני הרָקָב את זיכרון פועלם של בני אדם, ולמנוע ממעשיהם המופלאים של היוונים והברברים מלאבד את הוד תפארתם; ובה בעת, לתעד מה היו הסיבות לסכסוכים ביניהם. לפי הפרסים המיודעים ביותר בְּהיסטוריה, הפיניקים הם שהתחילו בַּסכסוך. בני עם זה, שהתגוררו בעבר על חוף הים האֶריתְרֵאי, הִגרו לים-התיכון והתיישבו במקומות בהם עודם גרים, והחלו, לדבריהם, בהרפתקאות של מסעות ארוכים, כשהם מטעינים את ספינותיהם בסחורות מצרים ואשור. […] {באָרגוֹס} העלו הפיניקים נשים על סיפונם (בהן איוֹ, בת המלך אינָאכוּס) והחלו מפליגים אל עבר מצרים. כך הגיעה איוֹ למצרים, לפי הסיפור הפרסי, השונה ביותר מזה הפיניקי. וכך החלו, כמסופר על ידי סופריהם, סדרות האסונות."

 

בל נחמיץ את מקורותיו של הרודוטוס: "לפי הפרסים", "לדבריהם", "בהתאם לסיפור הפרסי השונה ביותר מזה הפיניקי", "כמסופר על ידי סופריהם". שמועות, סיפורים, אגדות, מיתוס. ההיסטוריה נולדה מתוך מצולות המיתוס.

 

זמן קצר ביותר  – 9 שנים בלבד – לאחר כתיבת ספרו הנ"ל של הרודוטוס, כתב תוּקידידֶס, ההיסטוריון היווני, את ספרו, "המלחמה הפֶּלֶפּוֹנֶסית" (431 לפנה"ס). בפתח חלק א' של הספר, קראנו:

"הגם שהאירועים מהעת העתיקה הנידחת, ואפילו אלה מהתקופה הקרובה יותר שמלפני המלחמה, לא היו ניתנים לאישור בהיר מחמת מרחק הזמן, בכל זאת, האסמכתאות שהעלתה החקירה אחורנית, ככל שהדבר היה מעשי, גורמות לי להאמין ש…"

 

"גורמות לי להאמין", "האירועים מהעת העתיקה הנידחת […] לא ניתנים לאישור בהיר…": ההיסטוריון הקדום על גבול החשיכה המיתית. זכורה לי הטענה, שמושג הזמן ההיסטורי, בניגוד לעבר מיתי עמום, הופיע ביוון רק עם שחזור רשימות המנצחים האולימפיים (רשימות שרשם הסופיסט, היפיאס, במאה ה- 5 לפנה"ס), שסיפרו מסגרת כרונולוגית לכל מיני אירועים. אך, האומנם נגאלה ההיסטוריה מן המיתוס?

 

במשך מאות בשנים התאמצה כתיבת ההיסטוריה לצוף על גלי המיתוס ולהשקיף אל הטופוגרפיות הטבועות בתהומות. כך, עדיין פלוטרכוס היווני, איש המאה ה- 1 לספירה, כתב בספרו "אנשי יוון"  על אודות ליקוּרגוּס המחוקק:

"מסורות שונות רווחות על מוצאו, טלטוליו ומותו, וכנגד הכול, על פעולתו כמחוקק וכמדינאי; ופחות מהכול, שוות הן הדעות בעניין העידן שבו חי האיש. יש אומרים שפעל בימיו של…" וכו'.

 

"יש אומרים…", "מסורות שונות רווחות…". היסטוריה ללא קרקע. היסטוריה הולכת על מים.

 

read more »

ינואר 11, 2014

לשאלת הכישרון והכוכב

                           לשאלת הכישרון והכוכב

 

ביקור ראשון:

 

כמות כזו של כישרון לא רוכזה אצלנו, מזה זמן רב, בחלל אמנותי אחד. תערוכת "דָרך כוכב" במוזיאון הרצליה, על 37 משתתפיה הצעירים (כמעט כולם נולדו בין 1988-1975, רק 14 מתוכם זכרים) היא חוויה מסחררת של יכולת ואמביציה רב-כיוונית ורב-ממדית, כזו שלא הייתה מביישת שום ביאנאלה בינלאומית. בל נבין מזה, שאין פה נפילות ואפילו רגעי שפל; ברם, ככלל, בביקור ראשון, התערוכה הזו מתפקדת כמולטי-ספקטקל של חגיגת כישרונות והיא מרוממת את רוחך השפופה.

 

אני, שכבר קוננתי לא אחת ואף הספדתי את הדור הצעיר, באתי, ראיתי (ובביקורי הראשון) נוצחתי. ואין שמח ממני להודות בניצחון הזה עלי, שהרי נפשי לא חדלה לערוג בעשורים האחרונים ליצירה צעירה מרוממת נפש וחושים. תשאלו: ומה קרה לתזות הדיכאוניות שלך אודות "האמנות המינורית" ו"האמנות הלא-הכרחית", שאיימו להורידך ביגון שאולה? ובכן, התשובה פשוטה: מסתבר, שהכול תלוי בבחירת האוצרים ובמידת מעורבותם. הנה כי כן, כשם שבחר צמד אוצרים להציג במוזיאון בת-ים חבורה צעירה X, בוחרות שלוש אוצרות ממוזיאון הרצליה בחבורה צעירה שונה כמעט לחלוטין. ובאשר לשניים מאמני התערוכה, הזכורים לי מתצוגה (לפני כשנה) על גבול הלא-כלום ומראית-האין בבית סרז' תירוש ביפו, ניתן לומר שבהרצליה הם לובשים יתר ישותיות חושית-אמנותית.

 

בל נתעלם מהעובדות: "כוכבי" הרצליה לוקטו מתוך כ- 15 שנים ומעלה של תערוכות סיום של בתי ספר שונים לאמנות (תערוכות, שבאורח כמעט קבוע אכזבו רבים וטובים עד סף הייאוש). רוצה לומר, מתוך מאות רבות של בוגרים ממחלקות האמנות, הצילום והווידיאו נדלו ה- 37 המאושרים. אני משוכנע באפשרות דלייה שונה ומרשימה לא פחות. כי אין מדובר בסלקציה דרוויניסטית "טבעית" ובהישרדות החזקים, כי אם בבחירה "אפשרית" ובלתי מחייבת.

 

read more »

ינואר 9, 2014

ישראל-פלסטין: יש שיחה?

 דברים שנאמרו ברב-שיח בנושא האמנות הפלסטינית, מוזיאון תל אביב 

 

 

בימים בהם מעמיק המתח הישראלי-פלסטיני תחת המסווה המדומה של שיחות שלום, ראוי להפנות מבט אל קרב אנלוגי, ווירטואלי לא מעט אך לא פחות דרמטי, בין העם הפלסטיני לבין העם הישראלי-יהודי, וכוונתי לקרב האמנותי. אם לדייק, אומַר: מלחמת תרבות, שדה-קרב עקוב-מצבע המשתרע מעבר לַפער הדתי היהודי-מוסלמי-נוצרי-דרוזי.

 

כי בין התרבות הפלסטינית לתרבות הישראלית נפער רָחַק בלתי-עביר שיסודו בתפיסות שונות של עממיות, שפה, יחס לאדמה והתגייסות אמנותית לקרב. הנה כי כן, מול חברה ישראלית שפרמה את רקמותיה העממיות (גם אם מנסה להחיות מתים בצורת חג ה"מימונה" ו/או העתקת טקסים מאגיים יהודיים-צפון-אפריקאיים לקברים מוסלמיים בגליל ולנתיבות שבנגב), בולטות אמניות פלסטינאיות צעירות – דוגמת פאטמה אבו-רוֹמי, ג'וּמאנָה אֶמיל עַבּוּד ועוד – הנוקטות בציוריהם באורנמנטיקה העממית הפלסטינית של בדים ורקמות,  ערבסקות של גרעיני אבטיח, מאכלים מזרחיים, אגדות עם וכו'. ומול חברה ישראלית הבוגדת במהפכתה הלשונית-עברית ומתמסרת בשקיקה לאנגלית, בולטים אמנים פלסטיניים – דוגמת כָּארים דַבָּאח, כָּמָאל בּוּלָאטָה, טָאלֶק דווֵיק, אָניסָה אָשְקָר ועוד – הנוקטים בקליגרפיה ערבית, בין בציור על בד ובין בכתיבה על הפנים (וראו ציוריו של כמאל בּוּלָאטָה המעצב עיצוב מינימליסטי-גראפי את פסוקי הקוראן, או אניסה אָשקָר הרושמת על פניה שורות משירי מחמוד דָרוויש). ומול תרבות ישראלית, שהמירה את האידיאולוגיה של האדמה מימי החלוציות של שנות ה- 40-20 באידיאלים של נוחות בורגנית ו"חלום אמריקאי", בולטים אמנים פלסטינאים – דוגמת אחמד כָּנָען, סלימן מָנסוּר, עָסים אבו-שָקרא ז"ל ואחרים – שתרגמו ומתרגמים את ה"סוּמוּד" הפלסטיני, האחיזה בקרקע, לדימויים אמנותיים (האדם-מחרשה של כָּנָען, כרמי הזיתים של מנסור, הצבר של עָסים אבו-שקרא). ותוזכר, בהקשר זה, תערוכת "חום-אדמה" שהוצגה ב- 2010 בגלריה באום-אל-פאחם (אוצר: פאריד אבו-שקרא), שהתאמצה – למרות האמור –  לחבר אמנים ישראליים ופלסטינים.

 

יותר מכל, מול אמנות ישראלית תשושת-אופוזיציוניות, שברובה הפנתה גבה למאבקים פוליטיים מקומיים ופנתה בעשורים האחרונים לאפיקים אינדיבידואליים/גלובאליים רבים ושונים, בולטת ביותר מגמת האמנות המקומית הלוחמת, הניכרת ביצירה הפלסטינית העכשווית. ודי אם נזכיר את ציוריו הלוחמניים-מחאתיים של עַבֶּד עַבָּאדי, את עבודות הווידיאו הסרקסטיות-פוליטיות של שָריף ווָאקֶד, את תמונות הדיכוי בציורי אוסָמה סעיד, את תיעוד הכפר הלא-מוכר "עָרָבּ אל-נָעים" או שכונת וואדי סאליבּ החיפאית הנטושה בצילומיה של אָחלָם שיבְּלי, את השמלות השחורות שהציבה ראידה אָדוֹן בין בתי ליפתא הנטושים… הדוגמאות רבות ונוספות, ובהן זו של חליל רַבָּאח, שהציג בביאנאלה באיסטנבול ב- 2005 את "המוזיאון הפלשתיני לטבע והמין האנושי", מוזיאון פיקטיווי שנוסד כביכול ב-1905. המוזיאון הפיקטיבי של רבאח הציג בביאנאלה תערוכה ששמה 'פלשתין לפני פלשתין' ובמרכזה המטאפורה של עץ הזית: חתכי גזע, מאובנים, עצמות וכלי עבודה, כולם מעץ זית, וסרט וידיאו המציג אותם כשרידים מסביבת גדר ההפרדה. ולהזכירנו: עץ הזית הפך בתרבות הישראלית העכשווית לדקורציה בווילה הפרטית או בכיכר העירונית – ורצוי לעקור ולשתול מחדש עץ זית בעל גזע עתיק יומין. משהו קרה בדרך בין עצי הזית הירושלמיים הקשישים ברישומיהם של ליאופולד קראקוור ואנה טיכו לבין תחריטי עץ הזית של וואליד אבו-שקרא ועד לעץ הזית המיופייף ששתלה עיריית ירושלים בחזית תחנת הרכבת המחודשת.

 

 

read more »