Archive for ינואר, 2013

ינואר 31, 2013

אספנות או למות (2005)

                      אספנות או למות

 

אני כותב על אספנות כיֵצר, לא על אספנות כדחף חברתי לצבירת כבוד, לבטח לא כהשקעה כספית (אף כי גם בשורש אלה שוכן יצר, יצר הכוח). מעניינת אותי האספנות כמחלה, כאובססיה שגילוייה הקליניים בערימות פסולת הגודשות עד למחנק, צומחות עד לתקרת דירות וסותמות כל חלל. שלתפישתי, האספנים, – וכוונתי לאותם אספנים להוטים, מכורים, אלה, שבמוקדם, יגלוש אוספם אל מחסנים ברחבי העיר – בעומק נפשם אורבת תהום.

 

קודם כל, חרדת הריק, Horor Vacui. אספן הוא מי שסותם חלל, באשר קיר לבן או חדר ריק מעמידים אותו בפני אין המאיים עליו לכלותו. האספן כמוהו כדמות ממחזותיו של יונסקו, הגודשת ביתה ברהיטים ("הדייר החדש"), או אוטמת חור במהותה באמצעות כיכרות לחם ("אָמֶדֶה, או איך להיפטר מזה"), או ביצים ("העתיד צפון בביצים") וכו': מצבו הנפשי-הקיומי, המודע או הבלתי-מודע, של האספן שב ומחזירו אל תהום האין, שהיא עמידתו החרידה מול חוסר התוחלת, היעדר המשמעות, השעמום, המוות. האספן מגיב בצבירת אובייקטים, בחומר: הוא יגדוש את קירותיו, הוא יצופף את חלליו. רק כך יחוש בטוח ב"מהותו".

 

רק ברובד משני, הכרוך כמובן ברובד הקודם, יאותר יצר הקינון. האם אני צודק כשאני מאבחן את האספן האובססיבי כזָכָר, ברוב מכריע של המקרים? ואם הכרנו בישראל אספניות דוגמת איילה זקס או שרלוט ברגמן, כלום לא המשיכו אלו את מעשה האספנות של בעליהן, לאחר פטירתם?[1] ואם כך, כלום צודק אני באבחנתי את האספנות כגילוי זכרי של יצר המזוהה בטבע, על פי רוב, עם המין הנקבי – הדחף לאגירת חומרים ולבניית קן? כי אספן "מרפד" לו סביבה "רכה", בה הוא חש "אצל עצמו", מן הסתם רחם חילופית לדחף אדיפלי בלתי פתור. מכירי אספנים יודעים עד כמה חשובה לו לאספן אותה פינה בלב אוספו, בה יישב לו מוקף במצבוריו ויחוש בה בטוב. כאן ורק כאן הוא ב"בית".

 

read more »

ינואר 31, 2013

פילוסופיה ומיצב

                           פילוסופיה ומיצב

 

במסגרת ביקור חטוף בלונדון, נמצאתי ב- ICA  (המכון לאמנות בת-זמננו) ושם, בחנות הספרים משובבת-הלב, נפלה עיני על ספר אדום הנושא את הכותרת "אסתטיקה של אמנות המיצב" ("Aesthetics of Installation Art", Sternberg Press, berlin, 2012). הספר, שפורסם לראשונה בגרמנית בפרנקפורט, 2003 , נכתב על ידי יוליאן רבּנטיש (Juliane Rebentisch) וכולו מאמץ מתמשך – קצת טרחני, אם לומר את האמת – להעמיד את מדיום המיצב בפרספקטיבה של הגויות פילוסופיות מאת אישים כגון א.ג.לסינג, מרטין היידגר, תאודור אדורנו, ולטר בנימין, ז'אק דרידה ואחרים.

 

יותר מכל, מצאתי את עצמי מתעניין במאמציו של רבנטיש לשדך את המיצב למחשבותיו של היידגר המאוחר בנושא ה"מקום". ודווקא משום שסברתי, שעיונו של רבנטיש אינו מספק, פניתי אל המקורות ההיידגריים בתקווה לבחון את הנושא מקרוב, ולו בקיצור.

 

read more »

ינואר 30, 2013

אמנות-קטלוג-אמנות (1991)

אמנות – קטלוג – אמנות

שאלה: האם כתב אריסטו קטלוגים? להלן רשימה חלקית של ספריו האבודים: "רשימת המנצחים הפיתיים" (תחרויות ספרותיות), "רשימת המנצחים האולימפיים" (תחרויות של פיוטים), "רשימת המנצחים הדיוניסיים העירוניים ושל חג הגיתות" (תחרויות של דרמות), "הדידסקליות" (רשימת הדרמות שהוצגו, מחבריהן, זמן הצגתן ומידת הצלחתן) ועוד. מדובר איפוא בקטלוגים ככר במאה הרביעית לפנה"ס? כן, אם נסתפק במושג "קטלוג" כמושג של אינוונטר – כמושג תיאורי המייצג מה שקרוי "ספירת מלאי" או "רשימת מצַאי" מדוקדקת. מה שקרוי ביוונית "קטלוגוס" – רשימה, פירוט – וכפי שהוא מוגדר גם במילונים (ראה הערך "מפתוח" וסעיף המשנה "קטלוג", "האנציקלופדיה העברית", כרך כד, עמ' 46-96). הדברים שלהלן באים להרחיב את המושג "קטלוג" מן התיאור – קטלוג בצירוף תיעוד ומחקר – אל הערכיות, וכמו כן לדון בזיקה בין שתי פונקציות שלו: הקטלוג כמבקש אחר ההתאמה למציאות, לעומת הקטלוג כמבקש את מה שמעבר למציאות, האידיאל. מובן שאנחנו מדברים כאן על הקטלוג כפונקציה של עולם האמנות.

אך, תחילה, נוסיף ונשאל: ממתי מתפקדים קטלוגים בתולדות האמנות? התשובה היא: לא לפני המאה ה-19, ובאורח משמעותי רק בעקבות עליית תפקידו של מבקר האמנות במאה ה-18, וביתר דיוק, מאז הסלון ב"לובר" הפאריסאי של 1753, שבו הופיעו רשימות המתארות ומשבחות ציורים ספציפיים, כפי שנכתבו בידי דניס דידרו. לסלונים היה מעין "קטלוג", הוא ה-livret (חוברת), ובו, תחילה, 208 רשימות ממוספרות, לאחר מכן 260, וכו'. דידרו כתב חוברת זו ושילב, כהגדרתו, "מתודה מדעית" ו"מתודה פיוטית". בראשונה – תיאור מדויק של היצירה, ובשניה – פרשנות ושיפוט. את רשימותיו הכין דידרו לברון גרים, הוא פרדריק מלכיור, שהזמינן אצלו. בשנים 1790-1758 הפיץ הברון את הרשימות בין הדוכסים והנסיכים של גרמניה, פולניה ועוד. דיררו, ובודלייר אחריו, העלו אפוא פונקציה חדשה בתולדות האמנות: להסביר את האמנות, לתווך בין היוצר ובין הציבור. הקטלוג המוכר לנו צמח מפונקציה זו.

read more »

ינואר 30, 2013

לתולדות האוצר העברי – סקיצה (1992)

          לתולדות האוצר העברי: סקיצה[1]

 

אמנות ישראל הסתדרה טוב מאד ולאורך זמן בלי אוצרים. בית-הנכות הלאומי "בצלאל" הסתפק, לאורך שנים ארוכות מאז הקמתו ב-1906 ועד לפתיחתו לציבור ב- 1925, בפועלו של ד"ר אהרוני, זואולוג שליקט ביצים ופוחלצים לאוסף.[2] תערוכות "מגדל-דוד" בירושלים ותערוכות "אמנים מודרניים" בתל-אביב – התערוכות הקבוצתיות המרכזיות של שנות העשרים – התנהלו אך ורק באמצעות "ז'ורי" (ועדת-שיפוט, שמסונפת לה לעיתים גם ועדת-תליית-תערוכה), מהסוג המקיים עדיין תערוכות בבתי-אמנים בערינו. גם תערוכות-היחיד החשובות ב- 1924, זו של יוסף זריצקי (ב"מנורה") וזו של ראובן (ב"מגדל-דוד"), אורגנו בידי האמנים עצמם. מי בכלל חשב אז על "אוצרים". וכך, כשפתח האספן יעקב פֶּרֶמֶן ב-1920 את הגלריה שלו בתל-אביב, עם "התערוכה האמנותית הראשונה בארץ-ישראל", ובה שילוב של מודרניסטים ושל "בצלאל" (כולל קידומה של קבוצת האמנים שייסד – "התומר") – אפשר שהיה האוצר הראשון בתולדות האמנות הישראלית. אלא, שפרמן הקדים את זמנו גם בתחום זה. ניתן לקבוע, ששנות העשרים שלנו לא נזקקו לאוצרים. עובדה: משנפתח בית-הנכות "בצלאל" לציבור, עשה בו פרופ' בוריס ש"ץ כבתוך שלו, ויותר מש"אצר" תערוכות משתנות, טיפח את אוספי הקבע של המוזיאון ואת תצוגת פסליו שלו עצמו. ובעצם, ש"ץ ניהל יותר משאצר, ולו מרחוק, מארה"ב.

 

משנפטר ש"ץ ב-1932, עבר לפיד ה"בעל-בית" של המוזיאון לידי מרדכי נרקיס, שזכויותיו בעיקר כהיסטוריון-יודאיקה (בנושאי חנוכיות או אמנות יהודי תימן, למשל), הגם שרשמית הוגדר תפקידו כ"אוצר", או כ"מפקח".[3] ספק רב אם התערוכות שארגן נרקיס במוזיאון תואמות את מושג האוצר כפי שהיינו רוצים להגדירו כיום: לא נמצא אף לא מאמר-תזה קטלוגי אחד של נרקיס, וודאי שלאוונגרד של זמנו לא נתן ביטוי של ממש במוזיאונו, אם לדבר בלשון המעטה. יתר על כן, הצהרת הכוונות המוזיאליות של נרקיס ב"אמנות" מס' 1, 1940, מתייחסת אך ורק לאמנות יהודית ולהעמקת האוסף. תערוכת האוסף הארצישראלי שפתחה את האגף הישראלי ב-1940 (בעזרתו של ד"ר פריץ שיף) כללה הרבה ירושלמים "גרמניים" מה"מילייה" המקומי, ומספר תל-אביבים "צרפתיים" ותיקים, אך ללא זריצקי למשל ( ! ). ביסודו, נשאר נרקיס נאמן לקו ה"לאומי" של פרופ' ש"ץ (תערוכת "עדות לעם" 1953), ואין תימה שמרבית התערוכות שהוצגו בבית-הנכות בתקופתו היו של אמנים יהודיים מאירופה, או של אמנים ארצישראליים שאינם מזוהים עם האוונגרד (רובם ירושלמיים) – א. גולדברג, נ. גוטמן, מ. סימה, א. טיכו, ז. בן-צבי, י. שטיינהרדט, מ. טמיר, ל. קראקוור, ועוד.

רטרוספקטיבה לזריצקי (1952) או תערוכה לאריה ארוך (1955) היוו חריגים מודרניסטיים לקו מסורתי בעיקרו (וגם כאן, מקרה זריצקי יוסבר על-ידי "איגוד המוזיאונים" שיזם את התערוכה לכבוד יובל השישים של האמן). לעומת זאת, למרדכי ארדון (שניהל את "בצלאל החדש" שמעבר לקיר) נערכו כאן תערוכות-יחיד ב-1942, 1945 ו-1947.

read more »

ינואר 30, 2013

יחצו"מנים (1991)

יחצ"ומנים

שלא כדרכה, שיקופית-החסות הטלוויזיונית הדהימה: לא נקניקיות, לא גלידה, גם לא בצק עלים, כי אם תערוכת רון ארד ב"מוזיאון תל-אביב". האמנות הישראלית הכירה בניצחון יחסי-הציבור (ואמצעי השיווק). בימי-הביניים עשתה זאת הכנסייה בעזרת התיאטרון; בימינו עושה זאת המוזיאון בעזרת הטלוויזיה. בימים הטובים של הקונסטרוקטיביזם הרוסי, תפר לעצמו אלכסנדר רודשנקו בגד-פועל בבחינת בגד-אמן. בימי המיסטיקות של ה"באוהאוס", תפר יוהנס איטן לעצמו גלימת-נזיר בבחינת בגד-אמן. כיום, כאשר יצירות אמנות מודפסות על צעיפים וחולצות, מודפסים בגדי האמנים כפרסומת-עצמית-מהלכת; מה יותר הגיוני מזה? עניין של זמן. פעם החלו ציירים את דרכם כמייצרי שלטים? היום, השלטים מציירים את הציירים.

הרבה אמנים מודים כיום שתערוכה בלי "אשת-יחסי-ציבור" איננה תערוכה, ושיקפוץ התקציב.

אחרים משקיעים את מיטב דמיונם וכוח-יצירתיותם בפתרונות יחצ"ומניים מקוריים: מטח תערוכות בו-זמניות בכמה-וכמה גלריות? הכללת דיוקן העיתונאי הידוע בין דיוקני התערוכה? גיוס כותבי-קטלוג תוצרת-חוץ? וכך, צייר כיהושע גריפית, שאיננו סובל אצלנו מעודף ליטופי ממסדים, הפתיע ב"גרילה עירונית" של רפרודוקציות-ענק בתחנות אוטובוס. לא קיבלתם אותו במוזיאון? קיבלתם אותו ב"פוסטר-מדיה". אכן, שאלות של גודל ההזמנה וכמות הצבע בקטלוג הפכו לשאלות קרדינליות של האמן החדש, לא פחות קרדינליות אולי משיקולי פורמט וצבע של היצירות המוצגות עצמן. אם פעם סברנו שהמלה 'יח"ץ' היא מלה אזוטרית מה"הגדה של פסח", למדנו כיום שהכול יחסי, כלומר יחסי-ציבור. תורת היחסות.

    

read more »