אספנות או למות
אני כותב על אספנות כיֵצר, לא על אספנות כדחף חברתי לצבירת כבוד, לבטח לא כהשקעה כספית (אף כי גם בשורש אלה שוכן יצר, יצר הכוח). מעניינת אותי האספנות כמחלה, כאובססיה שגילוייה הקליניים בערימות פסולת הגודשות עד למחנק, צומחות עד לתקרת דירות וסותמות כל חלל. שלתפישתי, האספנים, – וכוונתי לאותם אספנים להוטים, מכורים, אלה, שבמוקדם, יגלוש אוספם אל מחסנים ברחבי העיר – בעומק נפשם אורבת תהום.
קודם כל, חרדת הריק, Horor Vacui. אספן הוא מי שסותם חלל, באשר קיר לבן או חדר ריק מעמידים אותו בפני אין המאיים עליו לכלותו. האספן כמוהו כדמות ממחזותיו של יונסקו, הגודשת ביתה ברהיטים ("הדייר החדש"), או אוטמת חור במהותה באמצעות כיכרות לחם ("אָמֶדֶה, או איך להיפטר מזה"), או ביצים ("העתיד צפון בביצים") וכו': מצבו הנפשי-הקיומי, המודע או הבלתי-מודע, של האספן שב ומחזירו אל תהום האין, שהיא עמידתו החרידה מול חוסר התוחלת, היעדר המשמעות, השעמום, המוות. האספן מגיב בצבירת אובייקטים, בחומר: הוא יגדוש את קירותיו, הוא יצופף את חלליו. רק כך יחוש בטוח ב"מהותו".
רק ברובד משני, הכרוך כמובן ברובד הקודם, יאותר יצר הקינון. האם אני צודק כשאני מאבחן את האספן האובססיבי כזָכָר, ברוב מכריע של המקרים? ואם הכרנו בישראל אספניות דוגמת איילה זקס או שרלוט ברגמן, כלום לא המשיכו אלו את מעשה האספנות של בעליהן, לאחר פטירתם?[1] ואם כך, כלום צודק אני באבחנתי את האספנות כגילוי זכרי (וזאת מבלי לשכוח אספניות דוגמת פגי גוגנהיים בארה"ב, או הללה טל בישראל), אך כגילויו של יצר המזוהה בטבע, על פי רוב, עם המין הנקבי – הדחף לאגירת חומרים ולבניית קן? כי אספן "מרפד" לו סביבה "רכה", בה הוא חש "אצל עצמו", מן הסתם רחם חילופית לדחף אדיפלי בלתי פתור. מכירי אספנים יודעים עד כמה חשובה לו לאספן אותה פינה בלב אוספו, בה יישב לו מוקף במצבוריו ויחוש בה בטוב. כאן ורק כאן הוא ב"בית".
המחסן של גדעון עפרת 