במקרה הטוב, מרגשת, מעניינת, מאתגרת, משעשעת, מרוממת, ועוד. לבטח, תסכימו עמי, שדברים רבים שאינם אמנות בכוחם לרגש, או לרתק, או לאתגר, או לשעשע, או לרומם וכו'. די אם תחשבו על משחקים, על תשבצים, על תפילה וכיו"ב. מכאן, ששאלת הכותרת אין כוונתה היפעלות (אימפקט) של יצירות אמנות, כי אם כוונתה לכוח השפעה של ממש, להותרת חותם משמעותי על פרט ועל כלל. בשעה שאני שואל – "מה עושה האמנות לבן-אדם?", אני שואל אפוא שאלת-יסוד, שאלה מהותית (ותסלחו לי על הביטוי) – שאלה פילוסופית: כלום בכוח האמנות להנחיל בנו משהו שמעבר לאפקט החושי-תבוני המיידי?
מתאים לי לענות מהר ובקיצור: שום דבר של ממש!". שהרי, מחד גיסא, כל דבר שאנו פוגשים בו בעלמא – אדם, מושא, אירוע – מותיר בנו משקע איזשהו, ולו הקלוש-שבקלושים; ומאידך גיסא, במונחי השפעות של ממש – טראומה X, מלחמה, מחלה, הגירה, או לחילופין – אהבה, הולדת בת, אפילו גידול כלב – האמנות אינה מטלטלת את חיינו, אינה מותירה בנו סימנים עמוקים, אינה משנה את אורחות חיינו. יתר על כן, בעבור מיליארדי בני-אדם ברחבי העולם, תסכימו אתי, מה שאנו קוראים לו "אמנות" אינו שום גורם נוכח ו/או מעצב: אנשים חיים בתנאי חיים מחפירים, מחרידים, אף ללא בית, שורדים במאמץ-עליון את חרפת יומם: מה להם ולציור, פיסול, צילום, וידיאו?! נאמר כך [רשמו לפניכם]: המצב קודם למיצב.
שאלתנו היא שאלה קריטית, שאלה שהפכה דחופה יותר ככל שהאדם, ובפרט אדם שידע לא מעט אמנות בחייו, צבר גיל, חווה חיים, אגר טוב ורע; וכן, אף היו לו לאדם זה ימים רבים בהם נשבע בכל מאודו לאמנות, הקיף עצמו באמנות, טבל באמנות; אך, יום אחד, בסתיו-חייו העתירים והמעתירים, קם האדם בבקר ושאל את עצמו: "מה, בעצם, עושה האמנות לבן-אדם?!" והשאלה הֶחֱריפה מאד לרקע כל מה שקורה ואינו קורה באמנות, בארצו של השואל ובעולם כולו: העניין שֶפּ̞חת, שגרת הצריכה של האמנות שמחפה על נדירות הסיפוקים. האמת, השאלה הֶחֱריפה מאד לרקע כל מה שקורה ואינו קורה בכלל, במדינתו של האדם ובעולם בכלל. כלום מסוגלת האמנות לתקן, (ושוב, סליחה על הביטוי) – להושיע?
השאלה, מתחת למילותיה הגבוהות, מפחידה: תשובה שלילית תרוקן את (מה שזיהה האדם, או מה שהונחה לזהות בבחינת) טעם חייו. תשובה שלילית תותיר את שלל מוסדות האמנות ככלים-אין-חפץ-בהם. תשובה שלילית תותיר את האמנות כמוסכמה בורגנית אוניברסאלית, מוסכמה תפלה ומוליכת-שולל, ולכל היותר – בידור "תרבותי".
אז, בואו ונשוב לרגע אל ההתחלה, אל המערה: הנה הוא ההומו-סאפיינס חוזר למערתו לאחר יום ארוך ומתיש של מרדף ביער אחר ציִיד. הליל רד והצינה חודרת לעצמותיו. הוא סחוט, גם שרוט פה ושם בקרסוליו ובזרועותיו מחמת סבך-השיחים שמבעדם פילס דרכו, גבו כואב ממשא גוויית האיילה לאורך אינספור השבילים. סוף-סוף חזר. זוגתו ההומו-סאפיינסית שמרה על האש ואף הכינה בעבורו צלי מהארנב שצד אתמול. חמימות מתפשטת באבריו, הוא מתיישב על סלע בסמוך למדורה וחש כיצד הרוגע הולך ועוטפו בהדרגה. מבטו פונה אל עבר הציורים שצייר לא-מכבר באוד מפוחם על קיר-המערה: דישונים, תאו(ים), טפירים, צבאים… בדמיונו, הוא צד את כל השפע הזה, שמלבד בשרו הטעים, בעורותיו יתכסה בלילות, עצמותיו ישמשוהו לחצים ולא̱לות-מגן מפני שכניו האורבים לו ולמצבורו. ככל שמתבונן האדם בציורי הקיר, כן מוסחת נפשו מעמל-יומו ומתענגת על המדומה, שמבחינתו, אינו נבדל מהממש. ולא פחות מכן, היופי, ההוד והנועם ה"ביתיים" שמשרים הציורים על מערתו. ההומו-סאפיינס נוהם בסיפוק ונוגס בבשר-הארנבת.
אם כן, האמנות מסיחה את הדעת ממצוקות היומיום? האמנות מפעילה את דמיוננו? האמנות נוסכת יופי? תשובה בלתי מספקת בעליל: כי דברים רבים שאינם אמנות בכוחם אף הם להסיח את דעתנו (נאמר, התרפקותה של ההומו-סאפיינסית המעורטלת על בן-זוגה); גם הפעלת דמיון מוכּרת היטב לאיש-המערה שלנו, כגון מתכנון צעדי-הציִיד, שעה שהוא רוכן מוסווה בינו השיחים. ואפילו היופי, לא זו בלבד, שלא אחת הוא מאתר יופי בפרחים, בשקיעת השמש ובבת-זוגו, אלא, שדומה כי נסכים, שלא נכון לצמצם את האמנות לכלל ישות מחוללת יופי (גם אם היופי הוא מאשיות האמנות).
אם כן, מה (האם?) עושה האמנות לבן-אדם, מלבד המצוין לעיל? אין באמתחתי תשובה מקורית: פרידריך שילר כבר ענה ב- 1795 (ב"מכתבים על החינוך האסתטי של האדם"): התרבות (בבחינת משחק, דהינו – מרחב של חירות) עושה את האדם לאדם שלם יותר.
נבהיר: הדואליות האנושית של גוף ונפש, יצרים ורוח, נזקקת לתרבות – ובמושגינו, לכל אמנות מכל סוג – לצורך הטיפוח, השכלול והעידון של נפש האדם. עשיית אמנות וחוויית אמנות הן דרכים להתגברות האדם על הטבע שבו, משמע החייתי, תוך הבטחת האיזון וההרמוניה בין מרחב החושים-דחפים-יצרים לבין מרחב התבוני-המוסרי-האסתטי. רק בזכות הרמוניה זו, המונחית על-ידי חירות הרוח (שהיא גם חירות אסתטית ומוסרית – משמע, חירות המשחק שהופקעו ממנו אינטרסים, תכליות ואידיאולוגיות דתיות, פוליטיות וכיו"ב – המשחק הקאנטי הישן והטוב) – רק בזכותה יהיה האדם מוסרי יותר, נאור יותר (במובן של ערכי ה"נאורות"), מותר האדם.
רק בזכות האמנות? ומה בדבר "משחקיות" אחרת, דוגמת המדענ(ית) המנסה ניסויים במעבדה? המורה המאתגר(ת) תלמידים? הסטייליסטית הבוחנת בגדים שונים על הדוגמן? וכו' וכו'? אמת, עקרון המשחק חל על כל אלה ועוד, דהיינו על כל אופני היצירתיות. ברם, השוואה פרטנית תעלה, שרק באמנות הטובה מתקיימים שני מרכיבי המשחק במלואם, בעוצמתם ובעומקם – החושים וההכרה, היצרים והתבונה.
מילים גבוהות, כן, אבל מוטב לא נזדרז לפטרן כפטפטת. ועוד אחזור ואומר: שום בשורה חדשה איני מביא, אלא רק יין ישן שטעמו עמו, ודחיפותו רבה כאן ועכשיו.
האם מקרית (או מוּט̞ה) העובדה (האומנם רק מה שאני מאבחן כעובדה?), לפיה רוב מכריע של אמנים (יוצרים באשר הם) ושוחרי אמנות הם אנשים שהייתי מכנה אותם "נאורים"? האם השקעה ציבורית באמנות, ובתרבות בכלל (חרף התסכול והעייפות), כלומר ההפך ממה שקורה אצלנו, היא הדרך לגאול (בטווח ארוך, ארוך מאד, כן, אין קיצורים) את החברה מהדרך-ללא-מוצא שאליה היא נקלעת בימים עגומים אלה?
המחסן של גדעון עפרת 