היינו באיזשהו מפגש, כאשר ש. נכנסה ובידה ספר – מתנת חג לבעלת-הבית. "ז'יק", היא אמרה בהתפעלות, "ז'יק – צייר פולני בעל-שם!". "זי'ק?", תמהתי, "מוזר, מעולם לא שמעתי על ז'יק". וחיש-מהר תרתי בטלפון החכם-מכל-חכם אחר אותו ז'יק. ואת מי מצאתי? את ארתור שיק, צייר שמאז ומעולם התפעלתי מכושרו האמנותי הנדיר בציור מיניאטורות, ובה בעת, נדחיתי מהדחיסות הדקורטיבית (העולה אף על זו של איורי זאב רבן) ומגודש ה"בשרנות" בדמויותיו המצוירות. ארתור שיק. האמת, בערבי פסח, העדפתי להשאיר לאחרים בשולחן את ה"הגדה" שצייר שיק (ב- 1935).
הוא מת צעיר. בן 57 בלבד היה הצייר הפולני בעת פטירתו בניו-יורק ב- 1951. אך, אז כבר נודע כאחד האמנים היהודיים המעולים והפוריים. איוריו המיניאטוריים ל"הגדה של פסח" ( לודז', 1936-1934), או בנושא ההיסטוריה של יחסי פולין והיהודים ("תקנון קאליש", פאריז, 1930-1927), ציורי "וושינגטון ותקופתו" (פאריז, 1930), ציורי החגים היהודיים (1948), שלא לומר ציורים ורישומים בנושאי השואה וגרמניה הנאצית (ניו-יורק, 1945-1942) – אלה ואחרים, מיניאטורות וקריקטורות, עשו את שיק, יליד לודז', לפיגורה אמנותית מוכרת ואהודה גם מחוץ לציבור היהודי. בזכות נדודיו כפליט יהודי-פולני, משמע, בזכות תקופות יצירה בלודז' (1939-1909), פאריז (1932-1923), לונדון (1940-1939), ניו-יורק וניו-כנען (1951-1941) ועוד – שיק הותיר חותם בארצות שונות, בה במידה שהותיר עקבות באוספי המוזיאונים של ארצות אלה.
בהקשר הישראלי (וארתור שיק היה ציוני נלהב), נזכור, בין השאר, את ציור "מגילת העצמאות" (שהקדים במעט לציור מגילת-העצמאות האמריקאית, שגם אותה צייר ב- 1950). זכורה אף הליתוגרפיה הסופר-דקורטיבית שעיצב ב- 1949 לכבוד המדינה החדשה, מגן-דוד במרכזה; ומוכר לי גם רישום די מזעזע מ- 48 של חייל עברי כסופרמן. את אלה יצר שיק בביתו האחרון ב"ניו-כנען" שבקונטיקט, אליו עקר מניו-יורק ב- 1945. כיום, עיקר עיזבונו של ארתור שיק – כ- 450 יצירות – נמצא ברשות מוזיאון "מגנס" שבברקלי, קליפורניה. העובדה, שטרם נערכה אצלנו תערוכה מקפת של יצירותיו, היא שערורייה נוספת ברשימת מחדליו של עולם האמנות הישראלי. ורק נציין, שמאז שנת אלפיים, נערכו לציורי ורישומי ארתור שיק חמש תערוכות מקיפות שונות בארה"ב, ואחת בגרמניה.
כאמור, עיקר עבודתו של שיק הייתה באיור ובקריקטורה, כמעט תמיד במיניאטורה. כמאייר, מוכרים ציוריו ל"מגילת אסתר" (1926), "אגדות אנדרסן" (1945), "נתיבים בתנ"ך" (1946) ועוד. כקריקטוריסט בתקופת מלחמת-העולם השנייה, רישומיו חסרי-הרחמים (שפורסמו במגאזינים רבים ברחבי ארה"ב) התעללו בגרמנים, ביפנים ובאיטלקים, עד כי ישנם סבורים שהרישומים הללו אף תרמו תרומה של ממש לניצחון על כוחות ה"ציר". היטלר אף הכריז על פרס כספי לכל מי שיסגיר את שיק (אשר אימו ואחיו נספו בשואה). בכמה וכמה מציוריו, ביטא שיק תמיכה עזה בהקמת צבא יהודי שיילחם נגד מדינות הציר. בין ציורים אלה תמצאו חיילים עבריים המניפים דגל עברי.
כבר באיוריו ל"הגדה של פסח", צייר ארתור שיק את ה"רשע", אחד מארבעה הבנים, לבוש בבגדים גרמניים. הנה כי כן, עוד קודם לפרוץ מלחמת-העולם ב- 1939 התמסר ארתור שיק לציורים ורישומים אנטי-פאשיסטיים (ופרו-פולניים: שיק היה פטריוט פולני גאה). חלק מציורים אלה ביקשו לעודד את אויבי הפאשיזם, דוגמת סדרת הציורים המיניאטוריים מ- 1938, "וושינגטון ותקופתו", בהם ביטא הצייר את הזדהותו עם המהפכה האמריקאית ואידיאל החירות. הסדרה נרכשה באותה שנה על-ידי נשיא פולין והוענקה שי לנשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט (עודנה שמורה בניו-יורק, בספרייה הנשיאותית על-שם פ.רוזוולט).
ב- 1939, ערב פרוץ-המלחמה, כאשר שהה בלונדון, קיווה שיק שציורו המיניאטורי, "ג'ורג' הקדוש מנצח את הדרקון" יירכש על-ידי המלכה מארי בעבור בנה, אלברט, וזאת בתקווה לקירוב יחסי אנגליה-פולין. הדרקון מתפקד בציורי שיק כסמל לאכזריות הנאצית; סנט-ג'ורג' המנצח הוא הפטרון של אנגליה. הציור שמור באוסף המלכותי הבריטי.
שנות המלחמה הוציאו משיק את מירב זעמו ותוקפנותו האסתטית כנגד היטלר וחבר מרעיו. עדיין ב- 1939, עוד בטרם עקר לניו-יורק, צייר בלונדון מיניאטורה (צבעי-מים וגואש) המקבצת יחד בריאליזם קריקטורי את ההנהגה הנאצית [תצלום ראשון לעיל]: היטלר, גרינג, הימלר, גבלס ועוד אחד שאיני מזהה. שם הציור: 'מצפוּן הוא המצאה יהודית'…היטלר". הציור נמצא ברשות המשכן לאמנות בעין-חרוד.
בפרוס שנת 1940 פתח שיק תערוכת-יחיד בניו-יורק בשם "מלחמה ו'תרבות' בפולין". אחד מהציורים נשא את הכותרת "אלוהים, שלא נאבד אומץ-לב" וייצג חייל פולני, במדים וחגור, כורע ברך ומתפלל. אך, ב- 1941 חזר שיק להיטלר וציירו (בצבעי-מים וגואש) ניצב בקדמת הדף, לבוש שריון (מעוטר בצלבי-קרס) ומציג בפנינו את כפות-ידיו המגואלות בדם [תצלום חמישי לעיל]. מאחוריו, הירוהיטו, קיסר יפן במדי צבא, חושף שיניו בחיוך זדוני וידו האוחזת בחרב נוטפת דם. בצדו האחר של היטלר, נזירה או אחות רחמנייה, צלב-קרס על גלימתה הלבנה מתחת למילה "רעב" (famine). איני בטוח שירדתי לעומק הרעיון. בציור נוסף מ- 1941 בשם "אויבי הרייך השלישי", נראה היטלר לבוש במדים חומים ועם חרב למותניו, מניף אגרופו בזעם, ובידו האחרת מצביע אל עבר משפחה יהודית בעלת חזות "אוסט-יודן(ית)".
עתה, ב- 1942, צייר שיק את סדרת ציורי "ניבלונגן", בה התעלל במיתולוגיה הנאצית הטבטונית. אז גם צייר מיניאטורה (צבעי-מים וגואש) בשם "הוא, השולט בחרבו" [תצלום שישי לעיל]: במרכז ניצב היטלר, מבעו מטורף, עוטה מחלצות המעוטרות בצלבי-קרס וגולגולות. היטלר מניף בידו האחת את "מיין קמפף" ("מלחמתי") ובידו השנייה חרב. מאחוריו ניצבת מפלצת מחרידה בעלת ארבע קרניים וטפרים אימתניים. גלובוס סמוך לגוף-היטלר וסביבו הירוהיטו המצחקק ברשעות, חייל ורמכט עם פני גולגולת ומוסוליני עם פרצוף מטומטם. ואל תחמיצו את ערימת הספרים הנרמסים תחת רגלי החברותא.
*
1943. הימים הם ימי "הפתרון הסופי", וארתור שיק רושם בניו-יורק, בדיו ובעיפרון, רישום ריאליסטי נטול כל שמץ של קריקטורה: ערימה של יהודים מתים ובראשם ישו המת (נזר-קוצים לראשו) אוחז בידיו את לוחות-הברית. לרישום קרא: "ממעמקים: קין, איה הבל אחיך?". קשה להבין כיצד גייס את ישו לאסון היהודי, שעה שהוותיקן מקפיד על "איפוק" וכבשני אושוויץ פועלים במלוא העוצמה.
המחסן של גדעון עפרת 