מה מביא אותי פתאום לפרומתאוס? אולי, תרגומה הנהדר של עדנה אולמן-מרגלית לשיר "פרומתאוס" מאת יוהן וולפגנג פון גיתה; אולי, מונולוג בשם "פרומתאוס" שכתב י.ל.פרץ ואשר במקרה התגלגלתי אליו. כך או כך, לפתע צָפו בהכרתי יצירות אמנות ישראליות ובינלאומיות הנושאות את הכותרת "פרומתאוס",ואמרתי לעצמי: אתה, הכלוא בצינוק הנידונים במר-גורלך, מה יאה לך יותר ממסע בזמן ובחלל אל נידון אחר בדין האל, זאוס, הלא הוא פרומתאוס. שהרי, לא זו בלבד שאתה, ככולנו, חייב לפרומתאוס את עצם בריאת האדם מאדמה (חרסית) ומים, כמסופר במיתולוגיה היוונית, אלא שאתה גם חייב לו את כושר האמנויות, ככתוב ב"פרומתאוס הכבול" של אייסכילוס:
"בתוך גבעול-שוּמָר טמנתי את מקור/ האש בלאט, את אֵם האמנות כולה,/ להיות לזרע-אשת לישועת-עולם!"[1]
ובהמשך:
"גם אש נתתי לאדם. […] יורנו אמנות וכל מלאכת-יד."[2]
וביתר פירוט:
"גיליתי רז-מִסְפָּר להם, ראשית חוכמה,/ ואותיות הכתב, שהוא זיכרון-הכול/ לדור ודור – אבי האמנות כולה!"[3]
רע ומר היה גורלו של פרומתאוס על-פי אייסכילוס: מרוב ייסורים, כשהוא כבול לסלע ומנוקר בכבדו יום אחר יום על ידי עיט, הוא איבד שפיות דעתו: "אללי! אללי!/ אחזתני עווית – והמם הטירוף/ את לבי הדווי!"[4] שלא כגרסת המיתולוגיה היוונית, שלאחר שלושים שנות ייסורים, עבר הרקולס, בנו של זאוס, שלח חץ בעיט וגאל את פרומתאוס לאלמוות.
מה שונה פרומתאוס של אייסכילוס מזה הסֶמי-קומי המתואר ב"תיאוגוניה" של הסיודוס: כי המשורר היווני הקדום (מאה 8-7 לפנה"ס) הסתפק בתיאור מעלליו של פרומתאוס כגנב וכתעלולן המערים על זאוס ומכשילו בבחירת זבח, שלא היה כי אם עצמות מכוסות בשומן. אייסכילוס הוא-הוא אפוא זה שעיצב את פרומתאוס כאישיות מיתית, טראגית ומונומנטאלית וכדמות-אב של האדם ותרבותו. אגב, גם אפלטון, בדיאלוג "פרוטגורס", נותן בפי פרוטגורס את הטענה, שפרומתאוס גנב את האמנויות (technai) מהפיסטוס ומאתנה.
במאמר מאלף שפרסם ב- 2006 פול מונאגאן ((Monaghan, חוקר מאוניברסיטת מלבורן, "האמן הפרומתאי: מגנב, דרך מורד מטאפיזי, ועד לקלישאה", ניתן לעקוב אחר גלגוליו הרבים של המיתוס הפרומתאי, כולל העובדה, שבעת העתיקה זוהה פרומתאוס עם קדרים (מן הסתם, בזכות האגדה המיתולוגית על הטיטאן כבורא בני-אדם מחרסית) ואף שימש כפטרון הקדרים. כאן גם מצוטט הרטוריקן הסורי מהמאה השנייה לספירה, לוּקיאן מסאמוסטה, כמי שמזהה את פרומתאוס עם קדרות.[5] מונאגאן מוביל אותנו במחקרו דרך פרשנויות רנסנסיות למיתוס הפרומתאי והלאה דרך גרסאות רומנטיות (של ביירון, של שלי ונוספים) ועד לפרשנותו של פרויד ב- 1932, המזהה במיתוס רובד הומוסקסואלי הקשור בהשתנה זכרית על אש (כאן, גבעול השוּמָר של פרומתאוס מובן כפאלוס).
לרקע שלל הגרסאות הללו, אני קורא את השיר "פרומתאוס" של גיתה (מבכר את תרגומה הקריא של עדנה אולמן-מרגלית על פני זה המליצי של דוד פרישמן) ומוצא את הפרוטוטיפ הרומנטי של "הסער והפרץ", פרומתאוס כאבי "האמן הגאון":
"כסה שמיך, זאוס,/ באד ענן/ וכאותו נער,/ העורף ראשי דרדרים,/ נסה ידך בעצי אלון ופסגות הרים;/ הרי חייב אתה/ להניח לאדמתי להתקיים/ ולבקתתי, שלא אתה בנית,/ ולאח שלי,/ שעל יקודה/ עינך צרה בי./ איני מכיר תחת השמש/ דבר עלוב מכם, האלים!/ זנים אתם עצמכם בדחק/ הוד מעלתכם/ ממסי קורבנות/ והבל תפלות/ הייתם גוועים, אילולא/ ילדים וקבצנים/ היו פתאום מלאי תקוות./ בעוד ילד הייתי/ ולא אדע צאת ובוא,/ הפניתי את עיני התועה/ אל השמש, כאילו מעבר לה/ יש אוזן, כרויה לתלונתי,/ לב כשלי/ לחמול על הנדכאים./ מי עזר לי/ כנגד רהב הטיטנים?/ מי ממוות הצילני,/ מעבדות?/ כלום לא חוללת הכול עד תום אתה עצמך/ לבי הקדוש היוקד?/ וכי לא יקדת צעיר וטוב,/ מודה – מרמה – על הצלתך/ ליָשֵן שם במרום?/ שאני אכבד אותך? על מה?/ וכי הקלתָ/ אי-פעם על כאבו של הסובל./ וכי מחיתָ/ אי-פעם את דמעותיו של המבועת?/ הלא חָשַלתי כאדם/ בידי הזמן הכול-יכול/ והגורל הנצחי,/ האדונים שלי ושלך?/ שמה תדמה לך,/ שהיה עלי לקוּץ בחיי,/ לנוס למדבר,/ שכּן לא כל/ חלום שפָּרַַח זכה להבשיל? פה אני יושב, צָר אנשים/ בצלמי./ דור שידמה לי,/ לסבל, לבכות,/ ליהנות ולהתענג/ בלי תת דעתו עליך,/ כמוני!"[6]
גיתה היה בן 24 כשכתב את השיר ב- 1773. היה זה שנה בטרם כתב שתי מערכות ממחזה בלתי גמור בשם "פרומתאוס" (כאן מופיע הטיטאן כפַסל, לצד מינרווה המתפקדת כנשמת האמן). גיתה היה אז בשיא תקופתו הרומנטית, ממנהיגי תנועת "הסער והפרץ" הגרמנית, ולא במקרה המתין עד ל- 1789 בכדי לפרסם את השיר לרקע המהפכה הצרפתית. כי פרומתאוס של גתה הוא שיר מרד כנגד האל. התרסה נועזת, שבסגנון "איני מכיר תחת השמש/ דבר עלוב מכם, האלים!", התרסה כגון זו טרם נשמעה והיא מכשירה את הדרך למרד המודרני של סיזיפוס. האלים, זאוס וכל השאר, תלויים בקיומם בזבח הילדים וקבצנים ("הבל תפלות"). כנגדם מציב גיתה את האני, הגיבור החדש של העידן הרומנטי: "כלום לא חוללת הכול עד תום אתה עצמך…?". פרומתאוס של גיתה בז לאלים על אוזלת ידם, על אפס ישועתם, וממליך גם עליהם את "הגורל הנצחי". זהו פרומתאוס הבורא בני-אדם בדמותו ובצלמו – יצורים, היודעים סבל והנאה, אך – מעל לכל – יודעים לומר "לא!" ליושב במרום "בלי תת דעתו עליך!".
הרי לנו אבי האידיאה של האמן הפרומתאי, האידיאה של האדם-אל, שבה זיהה גיתה את עצמו ואשר פרידריך ניטשה הביאה לשיאה ב- 1871 ב"הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה". כאן מקדים פרומתאוס את רעיון ה"על-אדם":
"וכנגד עטרת הפאסיביות, אעמיד עתה את עטרת האקטיביות זו הזוהרת לראשו של פרומתאוס האייסכילי. […] את זאת ידע לגלות לנו גיתה הצעיר במילים הנועזות של פרומתאוס שלו […]. האדם, בהתעלותו עדי טיטאניות, כובש בעצמו ולעצמו את תרבותו ומאלץ את האלים לכרות ברית עמו […]. מצד אחד זה הסבל ללא-שיעור של 'היחיד', הנועז, וכנגדו זו העקה האלוהית, ואף זו התחושה המוקדמת של שקיעת האלים […]. האמן הטיטאני מצא בנפשו אמונה מרדנית ביכולתו לברוא אנשים ולפחות להשמיד אלים אולימפיים […]. 'היכולת' המפוארת של הגניוס הגדול […], גאונותו המרירה של האמן…"[7]
במסורת זו של הידרשות אמנותית למיתוס פרומתאוס, זו שתוליד, לימים, את תופעת האמן האוונגרדיסט, כתב י.ל.פרץ בתחילת המאה ה- 20, בקובץ "משל ודמיון", את חד-השיח "פרומתאוס". זוהי זעקתו של הטיטאן המתייסר לנוכח הנשר הטורף את כבדו, אך – בדומה לשירו של גיתה – מתריס כנגד זאוס התובע זבח:
"והביטה נא ממרומים ורְאֵה! אש נתתי להם ולא אור! הם לקחו את האש לא למאור… עגלים יצליו, ראה – עגלים להם ולך, ציאוס! לריח ניחוח לאפך, ציאוס!"[8]
ועוד במסלול גיתה-ניטשה, גם פרומתאוס של פרץ הוא אדם-אלוהים:
"הוי אלים נבערים ובני אדם שוטים! […] הלמענכם אתהפך בצירַי? הלא אלוהים אנוכי! הלא עוד כוחי במותני. צחוק עשה לי ציאוס – כבלי ברזל לאלוהים! והתהפך אל צדו."[9]
זאוס "המתהפך אל צדו" הוא זאוס הישן במרומי האולימפוס, דימוי ישיר משירו של גיתה. ועם זאת, פרץ מסיים את המונולוג בתפנית מפתיעה ומוזרה גם יחד: פרומתאוס מבין את מצבו כבדיה של חלום-שווא ותו לא:
"חלום רע חלמתי, מי הגיד לי, כי אני פרומתאוס! חא-חא-חא! בדות יוונים רמאים!"[10]
מסתבר, שהחולם את החלום הרע כלל אינו פרומתאוס… מישהו חלם את עצמו בתפקיד פרומתאוס המיוסר. מיהו החולם? י.ל.פרץ? ומהו המסר של הסופר? האם ה"בדותה היוונית" היא הד ל"אפולוני" ("התדמית הנאווה", כפי שתרגם י.אלדד) הניטשיאני, משמע השלמה מרככת ומנעימה לדיוניסיות של פרומתאוס המורד? האמת, איני בטוח שבכוחי לפרש את התפנית המסיימת את המונולוג של י.ל.פרץ.
אני פורש אפוא מהמרחב הספרותי והשירי ופונה אל המרחב האמנותי-חזותי. אני מתעלם מפסלו המוזהב והבנאלי של פול מאנְשיפּ מ- 1934 – פרומתאוס מביא-האש, עלם צעיר המרחף בלב חישוק שעליו תבליטי מלאכות האדם, פסל "אר-דקו" המוצב ב"מרכז רוקפלר" במנהטן, ואני מתמקד בציורם של פאול רובנס ופרנס סניידרס, המוצג במוזיאון פילדלפיה לאמנות. הציור, שנוצר לאורך 1612-1611, מייצג את פרומתאוס הכבול במהופך לסלע, שעה שהעיט מנקר בכבדו. את הנשר צייר סניידרס, צייר מאנטוורפן שהתמחה בייצוג חיות וטבע דומם. רובנס, שצייר את דמות פרומתאוס, לא חסך מאיתנו אכזריות: העיט קורע את בטנו של הטיטאן, בעוד טפר אחר שלו שלוח לעינו של גנב-האש, שמבע-פניו, אגרופו הקמוץ ושאר גופו אומרים סבל בל-ישוער. מומחי רובנס יודעים לציין את השפעת מיכלאנג'לו על עיצוב גופו זה של פרומתאוס, ואף יותר את השפעת הקומפוזיציה של ציור הענק טיטיוס, שצייר טיציאן ב- 1549. בדיקה מעלה, שאכן, הקירבה המֶחְבָּרית רבה.
לא מעט פרומתאוסים ממתינים לנו במוזיאונים ובאוספים. בשער מוזיאון פילדלפיה לאמנות, למשל, נגלה פסל ארד ענק (8 מ' גובהו) של ז'אק ליפשיץ, שעוצב במקורו בגבס ב- 1943 ואשר מייצג בשפתו האכספרסיוניסטית את פרומתאוס שהשתחרר מכבליו, נאבק בעיט וחונקו. ליפשיץ, הפליט היהודי בימי מלחמת העולם השנייה, ביקש לסמל ב"פרומתאוס" שלו את המאבק כנגד הפאשיזם.
מעניין לא-מעט הוא "פרומתאוס", הנמצא באוסף מוזיאון ישראל (אחד מעשרה עותקים), יצירתו של מארק וולינג'ר, הבריטי, מ- 1999. זהו סרט-וידיאו בן שתי דקות, חלק שלישי מתוך טרילוגיית-וידיאו, שלאורכה מופיע וולינג'ר עצמו בדמות בדויה בשם "אמונה עיוורת", לבוש בחולצה לבנה, עניבה שחורה ומשקפיים שחורות, כעיוור. ב"פרומתאוס", רתוק האמן ה"עיוור" ברצועות לכיסא חשמלי, עיניו לוטות, על כפות ידיו מקועקעות המילים "אהבה" ו"שנאה", והוא דובר את מילות שירו של אריאל מ"הסערה" של וויליאם שייקספיר. זהו השיר על אודות אביו של פרדיננד, נסיך נאפולי, שאנייתו נטרפה בים והוא שוכב מת בעומק המים. מדוע השם "פרומתאוס"? מן הסתם, בדין דימוי "הוצאתו להורג" של האמן הכבול לכיסא. "פרומתאוס" ככותרת לייסורי האמן.
שתי יצירות בשם "פרומתאוס" בולטות באמנות הישראלית, שתיהן פסלים: האחת, היא פסל שיצר יגאל תומרקין ב- 1968: מבנה של "תא" קובייתי, מרחב גיאומטרי פתוח המסומן על-ידי מוטות מתכת צבועות בירוק או אדום. מראש ה"תא" תלוי בשרשרת ברזל גוף מרותך המורכב מיציקות ראשו של האמן וזרועו, המחוברים למִקְבץ מרותך ואלים של כלי נשק וגרוטאות מכאניות. על הרצפה, מימין, מִקְבץ מרותך מופשט וקטן יותר של גרוטאות ונשק. תפקיד המסגרת הגיאומטרית של ה"תא" להדגיש בדרך הסתירה את המבנה ה"אורגני" של הגוף השסוע התלוי. המבנה המונח על הרצפה הוא, אולי, קטע גופו האכול של פרומתאוס. הן הגוף התלוי והן הגוף המושמט מייצגים קליפות-גוף ו"אברים פנימיים" שכמו נטרפו. השנים 1968-1965 הן תקופה בה הרבה תומרקין לייצג בפסליו את ייסורי האמן, תוך שגייס מיתוסים שונים של קורבן – החל בצליבת ישו או עריפת ראש-יוחנן וכלה בפילוקטטס, פנדורה (שהייתה רעייתו של פרומתאוס!) ועוד.
"פרומתאוס" של מנשה קדישמן נוצר בין 1987-1986: זהו תגזיר פלדה "מקופל", המייצג גוף אדם שרוע, פשוט-זרועות, שמעליו ניצב עוף המנקר את בטן קורבנו. צמד "כנפי" העוף (מוטות פלדה) תומכות ומייצבות את הפסל, ששפתו הייצוגית אקספרסיוניסטית. הזרועות הפשוטות לצדדים של האדם-הקורבן – פרומתאוס – עונות לצמד כנפי העוף – העיט – ומבקשות ראיית הקורבן כ"מרחף" וכצלוב (כפות-הידיים של הקורבן "דומות לקצות האברות המנוצות של עופות דורסים"[11]). בהקשר הרחב יותר של פסלי וציורי קדישמן מהמחצית השנייה של שנות ה- 80, אין להפריד בין קורבנו של פרומתאוס לבין קורבנו של יצחק (אשר, על פי קדישמן, נידון למוות בעקידה). פרומתאוס ויצחק של קדישמן הם ה"עקודים", עקודי גורל קיומי אוניברסאלי והיסטורי-לאומי (מלחמות ישראל), בה בעת.
[1] אייסכילוס, "פרומתאוס הכבול", תרגום: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, עמ' 27.
[2] שם, עמ' 35.
[3] שם, עמ' 45.
[4] שם עמ' 63.
[5] Paul Monaghan, "The Promethean Artist: From Thief, via Metaphysical Rebel, to Cliché, Internet.
[6] יוהן וולפגנג פון גיתה, "פרומתאוס", תרגום: עדנה אולמן-מרגלית.
[7] פרידריך ניטשה, "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1969, עמ' 63-61.
[8] י.ל.פרץ, "פרומתאוס", "משל ודמיון", בתוך: "כל כתבי י.ל.פרץ", כרך ה, תרגום: שמשון מלצר, דביר, תל אביב, תשכ"ב, עמ' כז.
[9] שם, שם.
[10] שם, עמ' כט.
[11] אדוארד פ.פריי, "קדישמן, מיתוס ומודרניות", בתוך קטלוג תערוכת מנשהקדישמן – "מיתוס וגלגולו", מוזיאון תל אביב, 1987, ללא מספרי עמודים.
המחסן של גדעון עפרת 