אמנות טובה, אמנות חשובה
בחוברת "קשת החדשה" מספטמבר 2004 פרסם אסף ענברי מאמר בשם "הערה על תקופת ההשכלה וספרותה" ובו הבחין בין "ספרות טובה" ל"ספרות חשובה". "ספרות טובה", כך טען, היא זו בעלת עומק ואיכויות על-זמניות; ואילו "ספרות חשובה", כתב, היא יצירה שבאמצעותה נבין את התקופה והעולם שבתוכם היא נוצרה. לפחות בהקשר האמנותי-חזותי, הייתי מרחיב מעט את ההבחנה ואומר, ש"יצירה חשובה" היא גם זו שפורצת דרך לשונית במדיום שלה. ועוד הייתי מוסיף, ש"אמנות טובה" נתבעת להיות טובה לא רק בתכניה, אלא גם באיכויותיה הצורניות, גם אם לא ניחנה בחדשנות תחבירית.
לאור ההבחנות הללו, למותר לציין, ש"יצירה טובה" אינה בהכרח "יצירה חשובה", ולהפך – ישנן יצירות "חשובות" המאפשרות לנו הבנת זמן ומקום, גם פורצות דרך ומשפיעות על התפתחות השפה האמנותית, אף כי אינן מרעישות באיכויותיהן שברמות החדירה הנפשית, התובנות ההומאניות וכדו'.
בה בעת, ברור ש"אמנות חשובה" יכולה להיות גם "אמנות טובה", ולהפך. הרבה מאד אמנים המוכרים לנו כ"חשובים" בהיסטוריה של האמנות הם גם אמנים טובים. כמעט כולם, בעצם. אלה המקובלים עלינו כ"אמנים דגולים" הם טובים וחשובים גם יחד: דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו, קראוואג'ו, רמברנדט, ון-גוך, מאטיס, פיקאסו… את ההתפלגות בין שני המחנות נאתר, לפיכך, ברובד אחר, בליגה אחרת, נמוך יותר מהפסגה, במעגלים הרחבים יותר של העושים במלאכה. בין השאר, נאתר את ההתפלגות הקטגורית הנדונה בפריפריות של מרכזי האמנות. למשל, אצלנו.
כיצד, אכן, תחול ההבחנה הנדונה על האמנות הישראלית? פעם, בתחילת שנות ה- 80, פרסמתי במקומון ירושלמי מאמר, שבמהלכו הבחנתי בין "אמנות זמן" לבין "אמנות מטא-זמן":
"…שתי קטגוריות שונות מאד של אמנים ואמנות. שני סוגי אמנות שאינם נפגשים אלא באינסוף, אך בדרך הם לוחמי מלחמת חורמה זה בזה. […] לסוג האחד אני קורא – 'אמנות זמן'. לסוג השני אני קורא – 'אמנות מטא-זמן'. […] אני מדבר על אמנים ישראליים כמו – יוסף הירש, אוזיאש הופשטטר, אביגדור אריכא, אברהם אופק, אורי שטטנר […] ושאר 'מטא-זמניים'. לעומתם, אני חושב על 'אמני-זמן' כמו – משה גרשוני, יהושע נוישטיין, בני אפרת, פנחס כהן גן, תמר גטר, יהודית לוין ועוד. אתם מתחילים לחוש במתח החשמלי? פה טובים ושם טובים; פה כמה בינוניים ושם כמה בינוניים. […] הטופוגרפיה הסוציולוגית של שני המחנות ברורה: ניתן לקטלג את גלריות ישראל לפי יחסן ל'אמנות זמן' ול'אמנות מטא-זמן'. […] ונקודה מעניינת: 'אמני זמן' שונאים זה את זה; 'אמני מטא-זמן' אוהבים איש את רעהו. […] לכן, כמעט בלתי נמנע המאבק בין שני המחנות. […] במקביל, 'אמני זמן' מבטלים בבוז את 'אמני מטא-זמן'. […] אין מקום לפשרות בין שני המחנות. דרכֵי האמנות גם אינן דו-כיווניות: אין דרך מ'אמנות זמן' ל'אמנות מטא-זמן'. אינך יכול להתחיל כאמן כזה ולהפוך אחר כך לכזה. […] אצל 'אמני זמן' אנו מדברים בעיקר על חוויה 'לשונית-אמנותית'; אצל 'אמני מטא-זמן' אנחנו מדברים בעיקר על חוויה 'קיומית' ו'מטאפיזית'. שם בעיקר 'אמנות', פה בעיקר 'אדם'. שם מתגלה האמת בהיסטוריה של האמנות, פה היא מתגלה ב'מהות' האנושית. בתחום 'הזמן', הקריטריונים שלנו הם של תולדות הציור והפיסול בעיקר; בתחום ה'מטא-זמן', הקריטריונים שלנו הם גם של שירה, מוזיקה, ספרות, דרמה. […] מ'אמני הזמן' אנו מצפים לאמירה מפורשת, ישירה, ציבורית; מן האחרים, 'אמני מטא-זמן', אנו מצפים לאמירה אינטימית ומופנמת. […] תחומי 'אמנות הזמן' הם תחומי האיזמים. 'אמנות מטא-זמן' משוחררת מאיזמים אמנותיים. כזכור, הומאניזם הוא האיזם המהותי לה, והומאניזם אינו עניין של זמניות. לכן גם נראית 'אמנות מטא-זמן' מיושנת כביכול."[1]
לכאורה, במונחי ההבחנה של אסף ענברי, "אמנות חשובה" תהייה בהכרח מה שקראתי "אמנות זמן"; "אמנות טובה" תהייה מה שקראתי "אמנות מטא-זמן". אלא, שלא בדיוק: אמנות טובה עשויה להיות גם אמנות חשובה, ולהפך. אך, "אמן זמן" אינו יכול להיות גם "אמן מטא-זמן". שכאמור, בין שני סוגי האמנות האחרונים פעורה תהום.
המחסן של גדעון עפרת 