Archive for ינואר, 2015

ינואר 11, 2015

אמנות טובה, אמנות חשובה

                  אמנות טובה, אמנות חשובה

 

בחוברת "קשת החדשה" מספטמבר 2004 פרסם אסף ענברי מאמר בשם "הערה על תקופת ההשכלה וספרותה" ובו הבחין בין "ספרות טובה" ל"ספרות חשובה". "ספרות טובה", כך טען, היא זו בעלת עומק ואיכויות על-זמניות; ואילו "ספרות חשובה", כתב, היא יצירה שבאמצעותה נבין את התקופה והעולם שבתוכם היא נוצרה. לפחות בהקשר האמנותי-חזותי, הייתי מרחיב מעט את ההבחנה ואומר, ש"יצירה חשובה" היא גם זו שפורצת דרך לשונית במדיום שלה. ועוד הייתי מוסיף, ש"אמנות טובה" נתבעת להיות טובה לא רק בתכניה, אלא גם באיכויותיה הצורניות, גם אם לא ניחנה בחדשנות תחבירית.

 

לאור ההבחנות הללו, למותר לציין, ש"יצירה טובה" אינה בהכרח "יצירה חשובה", ולהפך – ישנן יצירות "חשובות" המאפשרות לנו הבנת זמן ומקום, גם פורצות דרך ומשפיעות על התפתחות השפה האמנותית, אף כי אינן מרעישות באיכויותיהן שברמות החדירה הנפשית, התובנות ההומאניות וכדו'.

 

בה בעת, ברור ש"אמנות חשובה" יכולה להיות גם "אמנות טובה", ולהפך. הרבה מאד אמנים המוכרים לנו כ"חשובים" בהיסטוריה של האמנות הם גם אמנים טובים. כמעט כולם, בעצם. אלה המקובלים עלינו כ"אמנים דגולים" הם טובים וחשובים גם יחד: דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו, קראוואג'ו, רמברנדט, ון-גוך, מאטיס, פיקאסו… את ההתפלגות בין שני המחנות נאתר, לפיכך, ברובד אחר, בליגה אחרת, נמוך יותר מהפסגה, במעגלים הרחבים יותר של העושים במלאכה. בין השאר, נאתר את ההתפלגות הקטגורית הנדונה בפריפריות של מרכזי האמנות. למשל, אצלנו.

 

כיצד, אכן, תחול ההבחנה הנדונה על האמנות הישראלית? פעם, בתחילת שנות ה- 80, פרסמתי במקומון ירושלמי מאמר, שבמהלכו הבחנתי בין "אמנות זמן" לבין "אמנות מטא-זמן":

"…שתי קטגוריות שונות מאד של אמנים ואמנות. שני סוגי אמנות שאינם נפגשים אלא באינסוף, אך בדרך הם לוחמי מלחמת חורמה זה בזה. […] לסוג האחד אני קורא – 'אמנות זמן'. לסוג השני אני קורא – 'אמנות מטא-זמן'. […] אני מדבר על אמנים ישראליים כמו – יוסף הירש, אוזיאש הופשטטר, אביגדור אריכא, אברהם אופק, אורי שטטנר […] ושאר 'מטא-זמניים'. לעומתם, אני חושב על 'אמני-זמן' כמו – משה גרשוני, יהושע נוישטיין, בני אפרת, פנחס כהן גן, תמר גטר, יהודית לוין ועוד. אתם מתחילים לחוש במתח החשמלי? פה טובים ושם טובים; פה כמה בינוניים ושם כמה בינוניים. […] הטופוגרפיה הסוציולוגית של שני המחנות ברורה: ניתן לקטלג את גלריות ישראל לפי יחסן ל'אמנות זמן' ול'אמנות מטא-זמן'. […] ונקודה מעניינת: 'אמני זמן' שונאים זה את זה; 'אמני מטא-זמן' אוהבים איש את רעהו. […] לכן, כמעט בלתי נמנע המאבק בין שני המחנות. […] במקביל, 'אמני זמן' מבטלים בבוז את 'אמני מטא-זמן'. […] אין מקום לפשרות בין שני המחנות. דרכֵי האמנות גם אינן דו-כיווניות: אין דרך מ'אמנות זמן' ל'אמנות מטא-זמן'. אינך יכול להתחיל כאמן כזה ולהפוך אחר כך לכזה. […] אצל 'אמני זמן' אנו מדברים בעיקר על חוויה 'לשונית-אמנותית'; אצל 'אמני מטא-זמן' אנחנו מדברים בעיקר על חוויה 'קיומית' ו'מטאפיזית'. שם בעיקר 'אמנות', פה בעיקר 'אדם'. שם מתגלה האמת בהיסטוריה של האמנות, פה היא מתגלה ב'מהות' האנושית. בתחום 'הזמן', הקריטריונים שלנו הם של תולדות הציור והפיסול בעיקר; בתחום ה'מטא-זמן', הקריטריונים שלנו הם גם של שירה, מוזיקה, ספרות, דרמה. […] מ'אמני הזמן' אנו מצפים לאמירה מפורשת, ישירה, ציבורית; מן האחרים, 'אמני מטא-זמן', אנו מצפים לאמירה אינטימית ומופנמת. […] תחומי 'אמנות הזמן' הם תחומי האיזמים. 'אמנות מטא-זמן' משוחררת מאיזמים אמנותיים. כזכור, הומאניזם הוא האיזם המהותי לה, והומאניזם אינו עניין של זמניות. לכן גם נראית 'אמנות מטא-זמן' מיושנת כביכול."[1]

 

לכאורה, במונחי ההבחנה של אסף ענברי, "אמנות חשובה" תהייה בהכרח מה שקראתי "אמנות זמן"; "אמנות טובה" תהייה מה שקראתי "אמנות מטא-זמן". אלא, שלא בדיוק: אמנות טובה עשויה להיות גם אמנות חשובה, ולהפך. אך, "אמן זמן" אינו יכול להיות גם "אמן מטא-זמן". שכאמור, בין שני סוגי האמנות האחרונים פעורה תהום.

read more »

ינואר 8, 2015

ה מ ח ו ל

_MG_4710                              ה מ ח ו ל

נתחיל בשורה התחתונה: הפסל הזה צריך להיות כאן ולא בגלריה בסיאול. הוא צריך להיות מוצג פה, באחד המוזיאונים המובילים. יצירה כזו לא נוצרת כל יום, ולבטח לא בידי אמן ישראלי. אני מתכוון לפסל העץ והדבש של רומי אחיטוב, שצילומיו שוגרו אלי ואשר נושא את השם "המחול", כשם ציורו הנודע של מאטיס מ- 1910.

חמישה גברים קרחים ודקי גזרה, כלומר אותו גבר כפול חמש, מחוללים בגודל טבעי במעגל. הם עירומים, גוום כפוף פנימה למרכז המעגל, רגלם האחת מורמת, זרועם האחת מונפת אחורנית, האחרת אוחזת באבר-מינו של שכנם. בעצם, אותה דמות בדיוק מוכפלת פי חמש. החמישה עשויים משכבות דיקט של עץ ליבנה שנחתכו בלייזר והודבקו, מעוצבים בריאליזם מופתי באמצעות מחרטה ממוחשבת (תוכנת תלת-ממד), תוך שהם ממוקמים בלב בריכת עץ מרובעת. הבריכה מלאה בדבש מלאכותי (גליצרין, תרכיז ניחוח דבש ותה רויבוס). זאת ועוד: גבם הכפוף של כל הרוקדים מקופד, כך שחושף במבט ממעל את מיכל גופם. חמישה מיכלי הגוף הללו מלאים עד תום בנוזל הדבש, הגואה ונוטף מהגוף למטה אל הבריכה. לבוהן כף הרגל של כל אחד ואחד מהרוקדים מחובר צינור "אינפוזיה", המזרים את הנוזל בחזרה אל המיכל העליון בתוך גופם של המחוללים. על ההזרמה המחזורית הזו אחראים חמישה מנועים המוצבים בסמוך לבריכה.

עד כאן תאור תמציתי של העבודה המרהיבה, שכאמור, זכיתי לראותה בצילומים בלבד. רומי אחיטוב אמר עליה (במייל):

"הדימוי ממנו יצאתי הוא של מעגל מחול טקסי של חבורת גברים המכונסים בעצמם והגדושים ('גודשים את סאתם'…) ומתבוססים במיציהם הסכרניים. הדימוי רודף אותי שנים רבות, ויחד עם זאת אני עדיין לא מבין אותו לגמרי."

read more »

ינואר 6, 2015

משחק מכור

                               משחק מכור

צפיתי במשחק כדורסל בין הפועל ת"א לבין הפועל בנק יהב ירושלים. קראתם נכון: הפועל בנק יהב ירושלים. הפועל – אם שכחתם: משהו בדומה לפלסטינאי ההוא שבונה לנו בתים – מזוהה כיום עם בנק. ניחא, לפרדוקס הערכי האירוני הזה כבר הסכנו. אלא, שאז ראיתי, ששתי הקבוצות משחקות על לוח מודעות ענק, שיש הקוראים לו מגרש כדורסל. כי כל רצפת המגרש וכל התיחום שמקיפו אינם אלא מודעות פרסומת לחברות למיניהן שעניינן עשיית כספים. אם כן, קבוצות כדורסל, שגופיות שחקניהן מתפקדות גם הן כמודעות פרסומת לחברות ("מכבי אלקטרה"), ואשר שחקניהן נרכשו בכסף הגדול של בעליהן אילי-ההון, מתחרות זו בזו כביכול בשם הספורט ("משחק: פעילות למען עצמה, נטולת אינטרס ותכלית"), שעה שאינן אלא פרסומות קינטיות על פני משטח פרסומאי נייח (כאשר אינו מקפץ דיגיטאלית, או נפלש על ידי צפלין-פרסומת). ועכשיו, הסבירו לי בטובכם, מה לי לחפש כאן, במרחב מניפולטיבי זה, שמשימתו העליונה היא לפתותני ולחלוב את כספי? אני, שהייתי פעם שחקן כדורסל של ממש, שהקדשתי את כל מאודי לאימונֵי אין-קץ, מה נותר בעבורי בהצגה הקפיטליסטית האגרסיבית הזו המתחזה לספורט?

למחרת ההארה הנ"ל המתין לי מאמר שראה אור בסופשבוע האחרון במוסף של ה"ניו-יורק טיימס". שם המאמר – "השטן הפטרון של עולם האמנות" וכתב אותו עיתונאי בשם כריסטופר גלייזק. במרכז המאמר דמותו של אחד, סטפן שמחוביץ, יהודי בן 44 מפרברי בוורלי-הילס, שצילומו בביתו, כשהוא עם תחתונים בלבד לגופו ומוקף בשלוש יפיפיות, מלווה את הטקסט. זהו מאמר שהמילה "מדהים" קטנה עליו. כי גם אם כבר נדמה לכם שידעתם הכול על אודות המסחור הציני של האמנות העכשווית, המאמר הזה יותיר אתכם בדיכאון. מסתבר, שאותו שמחוביץ, שעשה הון ממכירת חברת שירותי צילום של סלבס לחברת הדימויים "גטי", שם לעצמו מטרה לעשות מאה מיליון דולרים בשלושים השנים הקרובות. ויהי מה. על מנת להגשים את משימתו הצנועה, כך מספר המאמר, מלקט השמחוביץ מהיקב ומהגורן של לוס-אנג'לס כל מיני פרחי-אמנים דלפונים שבדלפונים, שוכר בעבורם סטודיו, מנפק להם חומרים (לעתים, אף דואג לבריאותם), גם תומך בהוצאות קיום בסיסיות, תוך שמטפח תלות גמורה בו, כזו שהמאמר מכתיר בתואר "עסקה פאוסטית".

צריך לקרוא בכדי להאמין כיצד עובדת השיטה, לפיה ליקוט מקרי של כ- 24 אמנים צעירים, שלא זכו לשום הכרה מצד גורם מוסמך בעולם האמנות, הופך בידי שמחוביץ לאובייקט מסחרי, אשר – ללא שום קשר לכישרון האמנותי של היוצר (אם בכלל בנמצא) – משוּוק באופורטוניזם גמור, באגרסיביות צינית ובהצהרות נטולות כל בסיס, שעה שמופץ (בעיקר, באמצעות חשבון האינסטגרם של שמחוביץ) למתעשרים חדשים וישנים כ"הדבר הבא" וכחפץ שהללו יתנָאו בו על קירות ביתם, עד למכירה הפומבית שתחשוף או שלא תחשוף את קלונו הפיננסי של האמן, ואז הוא ייעלם כלעומת שצץ.

קראו ביחד אתי:

read more »