פסעתי לתומי ברחוב עמק-רפאים, כאשר, במספר 21, נתפסה עיני לחלון-ראווה של חנות-ספרים, שבמרכזו נח ספרון-קטלוג הנושא את הכותרת "יעקב פינס: רישומים וציורי-שמן 2000-1942". מסתבר, שבאוקטובר 2000 הוצגה רטרוספקטיבה של פינס בבית-האמנים בירושלים, שעה ששהיתי ארוכות בארה"ב. איזו החמצה. מיהרתי אפוא להיכנס לחנות וקניתי את הספרון.
על חיתוכי-העץ של יעקב פינס כתבתי כאן במאמר מ- 10 בספטמבר 2014. על ציורי-השמן שלו כתבתי בפעם אחרת ובמקום אחר. אז, היה זה בהזמנת האמן ובהקשר לתערוכת-יחיד שהציג ב- 2003 בקירוב בגלריה "ברנרד" בתל אביב. ככל שזכור לי, פינס לא אהב את מאמרי הקטלוגי, ובעיקר התנגד להבחנתי בדבר נקיטתו בסכין-ציירים (שפכטל) בציורי-השמן כהד לנקיטתו בסכין-הגילוף בחיתוכי-העץ. גם בניגודי הצבע החריפים שלו ראיתי המשך לניגודי השחור-לבן של חיתוכי-העץ. ולא שכחתי להדגיש באותו מאמר את זיקת הציורים לאמנות היפנית, שאוספיה פיארו את ארמונו של פינס ברחוב החבשים 5.
עכשיו, כשהספרון מ- 2000 על שולחני, אני שב ופוגש ביצירת פינס. עודני מחזיק בדעותיי, הגם שהקולוריזם הפוביסטי של הצייר בולט לי יותר מכל. ואולם, מבטי מתעכב על צילום של ציור טריפטיכוני ענק (350X130 ס"מ), שאותו איני מכיר, "קדושים ושוטים" שמו. אני מתרשם, שזהו הציור השאפתני ביותר שצייר פינס מעודו [ראו תצלום בראש המאמר].
הטריפטיך מורכב משלושה ציורים שונים, שצוירו בין 1971-1962: "קדושים ושוטים" (הלוח המרכזי), "מצעד השוטים" (הלוח הימני) ו"הערצת הדחליל" (הלוח השמאלי). שפת הציור אכספרסיוניסטית והיא מייצגת שלוש קבוצות דחוסות של דמויות גרוטסקיות, משהו בין ליצנים, חולי רוח, קבצנים ואנשי-דת נוצריים.
במאמר הקטלוגי כותבת זיוה מייזלש על הציור, בין השאר:
"אחרי שיצר את 'הליצן העצוב' ב- 1961, הוא (יעקב פינס) נשבה ברעיון 'השוטה הקדוש' וראה את הדמיון בינו לבין קדושים נוצרים אחרים. […] השלב הראשון ב- 1961 היה קומפוזיציה מצוירת של מעין קרנבל קדושים ושוטים. […] ב- 1962 […] נהפך הציור למסמך ביקורתי על כסילות החברה בכלל ועל צביעות הכנסייה בפרט. […] במרכז הציור, עומד חשמן שמן ומוזנח, ומשמאלו מתואר קבצן האוחז בידו צלב ופונה אל הכנסייה בבקשת עזרה, אך לשווא. עליבותו עומדת בניגוד גמור למשמני החשמן. […] הדמויות מתעלמות מקדושתו ומייסוריו של הצלוב ודבקות בעיוורון בכנסייה. […] 'מצעד השוטים' [מ- 1965 בקירוב, מייצג] תהלוכת שוטים חסרי פנים וחובשי ברדסים וכובעי 'אידיוט', המצייתים לחוקים פגאניים, נושאים גולגולות של חיות כטוטמים, ומאבדים את אישיותם העצמית בסגידתם למוות […] , אך מזכירים יותר את חברי הקו-קלוקס-קלאן או את אנשי האינקוויזיציה. […] 'הערצת הדחליל' היא וריאציה על אגדת 'בגדי המלך החדשים': איש מבין ההמון אינו רואה שהאליל שהם סוגדים לו אינו אלא דימוי חלול […]. מן הטריפטיך עולה תמונה של תיאטרון האבסורד, של קרניבל שבו האדם הוא השוטה והקורבן. […] הגרסה המקורית והלוח האמצעי של 'קדושים ושוטים' נעשו בשנים 1962-1960, שבהן נלכד אדולף אייכמן, נשפט והוצא להורג…"
התבוננות ב"קדושים ושוטים" של פינס מעלה בראשי מייד מספר ציורים, שעשויים היו לסלול את הדרך לטריפטיך הנדון:
האחד הוא ציור-שמן שצייר ב- 1958 תלמידו של פינס ב"בצלאל החדש", מרדכי מורה, ושמו – "תהלוכת המתייסרים" [ראו תצלום לעיל]. זהו ציור אכספרסיוניסטי דחוס, בו צועדת תהלוכה ארוכה בין בתי עיר. הטקס המיוצג נושא אופי נוצרי (וראו את דמות הצלוב בדגל הימני, וכמו כן, הצלב על הדגל בעומק הציור), הדמויות מעוצבות על גבול הגרוטסקה, הצבעוניות לוהטת בניגודי חם-קר. הייתכן, שציורו של התלמיד, מורה, היווה השראה למורה, פינס?
אך, לא פחות, מתבקשת הזיקה בין הלוח המרכזי של "קדושים ושוטים" לבין ציורו האכספרסיוניסטי הגדול (200X160 ס"מ) של יעקב שטיינהרדט מ- 1932-1930, "המטיף לשל יום א'" [ראו תצלום לעיל]. המטיף, המוכיח, נראה כנביא והוא "בוקע" מתוך המון הולל המורכב מבורגנים מדושנים ומפרוצות, המצטופפים כולם בכיכר של עיירה גרמנית כנגד אם ענייה ובנה היושבים בפינה השמאלית התחתונה. השפה האמנותית, הגרוטסקה והדחיסות האנושית מזכירים את ציורו של פינס, ובפרט, ששילוב המטיף הקדוש וההוללים השוטים מהדהד את נושא הטריפטיך של פינס. שטיינהרדט, נזכור, היה מורו וידידו של פינס ומי שהשפיע רבות על יצירתו, בעיקר בחיתוכי-העץ. ב- 1943 רשם פינס את דיוקנאות יעקב שטיינהרדט ורעייתו.
קשרים ספציפיים יותר מחברים מספר מוטיבים בטריפטיך של פינס לציורי מרדכי ארדון, צייר וידיד ירושלמי נוסף (גם קולגה ב"בצלאל החדש" עד 1952): למשל, הלוח השמאלי, "הערצת הדחליל", מעלה על הדעת ציורים של ארדון, בהם "דחליל צעיר עומד" (1960), או "המשחק האחרון של הדחליל" (1962 – ראו תצלום לעיל). יותר מזה, הבגד שעיצב פינס לגופו של הצלוב בפינה ימנית עליונה של הלוח המרכזי מסומן בלבבות-קלפים, בעוד האות K שבראש הצלב מקורה בקלף-המלך ((King, שעתה מייצגת את "ישו מנצרת מלך היהודים". וראו גם את הדמות הרכובה על חמור בשמאלו של הלוח המרכזי, מין משיח ליצני, הנושא כנס את קלף-הג'וקר (קלף נוסף תחוב בכובעו). אצל ארדון, הופיעו עוד ועוד קלפים סמליים מאז מחצית שנות ה- 50, וגם בציור הדחליל הנ"ל תגלו את עקבותיהם.
ואפשר, שיותר מכל הציורים הנ"ל, רוחו של פרנציסקו גויא המאוחר ("הציורים השחורים") היא זו שמרחפת מעל הטריפטיך של יעקב פינס. הכוונה לציורים של גויא, כמו "שבת של המכשפות" (1823-1821) [ראו תצלום לעיל]: המון מכשפות גרוטסקיות מתגודדות לעת-ליל בסגידה ואימה מול התיש (השטן); או הציור "קבורת הסרדין" (1816) [תצלום לעיל] – קרניבל-מסכות המוני, פרודיה גרוטסקית על טקס קבורה; "התהלוכה" (1816 בקירוב) – אנשי דת נוצריים בכובעים מחודדים, פסל מריה הקדושה, תזמורת, דגלים… ההדים לכל אלה רבים בציורו של פינס.
עתה, מש"הקפנו" את תלת-ציוריו של פינס בהשראות אפשריות, אנו מתפנים לסוגיית פשר הכותרת "קדושים ושוטים". ובכן, המושג "שוטים קדושים" או "שוטים מבורכים" מוכר בנצרות כמייצג התנהגות קיצונית, בלתי-נורמטיבית בעליל, של סוג אנשים פנאטיים המצטרפים למסדר נזירי. הללו מוותרים על כל רכושם, מתערטלים מבגדיהם ונראים כמטורפים לכל דבר. אלה הם קדושים אשר רק נראים כשוטים, מאמינים אדוקים המבקשים לממש את דבריו של פאולוס ב"אגרת הראשונה אל הקורינתים":
"אנחנו סכלים למען המשיח ואתם חכמים במשיח, אנחנו חלשים ואתם גיבורים, אתם נכבדים ואנחנו נקלים." (ד', 10)
אלא, שלא אלה ה"קדושים ושוטים" של יעקב פינס, צייר שביקש לייצג קדושים מדומים כשוטים. כי, בציורו, ברוח דבריה של ז.מייזלש לעיל, מבקש הצייר לחסל חשבון היסטוריוסופי פוסט-שואתי עם עולם הנצרות ולהציגו בקלונו, בצביעותו, באלימותו. גלימתו האדומה של הדחליל (כגלימות החשמנים בלוח המרכזי ובלוח השמאלי) היא הד לאדום-דמו של ישוע; העיניים הלוטות של דמות במרכז הלוח המרכזי מייצגת את עיוורונם של המאמינים; גולגולות-השור שנושאים השוטים, רעולי-הפנים (במצעד בלוח הימני ) הם סמל לתוקפנות; וכאמור, המשיח שהפך לג'וקר. פינס נקט במבנה המשולש של ציורי-מזבח נוצריים במטרה להדגיש את התהפכות הקדושים לשוטים.
המחסן של גדעון עפרת 