Archive for ספטמבר, 2012

ספטמבר 16, 2012

עם זו גאלת: הגדה אחרת

   

תוכן עניינים

 

מבוא קצר

איזה מזל שלא הייתי שם

הבנים של ישראל

שאלת המסלול

הר סיני: שאלת השם

מה שאירע שם בלילה ההוא

התורה שלפני התורה

מתן תורה, או: האמונה

בשבח הלוחות השניים

כבד את אביך ואת אמך דווקא?

לא תרצח

עמלק ימ"ש

בהמה, אדם, אלוהים

עבדי עבדים

נפוטיזם לבית משה

הבהלה לזהב

מה יש להם נגד השומן?

על שום מה נטמא המזון?

הצרעת היא האישה

הסתר-הפנים של משה

חידת הפרה האדומה

אלגיה לאנשי המידות

אכזריות ישראלית

יד לצלפחד

שירה במדבר

קוסם או נביא?

על מה נהרגו הבנים?

התורה השלישית?

המרגלים שחזרו מן החום

מות משה: או סיפורם של שני הרים

להיכנס לנעליים של משה

של מי הארץ הזאת?

 

 

 

 

                                  מבוא קצר

 

לקרוא את הדברים כפשוטם? רק שוטה יקבל שפשט ודרש הם ברי הפרדה. שהלא, כל קריאה היא פרשנות יצירתית. ועוד התנ"ך! הן כל מילה בו צופנת סודות ומקפלת בתוכה תלי-תלים של כוונות. ואף על פי כן, עם כל חיבתנו לדרש, קריאתנו שלהלן את המקרא – ספרי "שמות", "במדבר", "ויקרא" ו"דברים" – תתעקש על קבלת הדברים כמעט-כפשוטם. רוצה לומר, קריאת המקרא כ"היסטוריה", כתיאור התרחשויות וכייצוג אנתרופולוגי של נורמות חברתיות, קודים מוסריים, יחסי שלטון ונשלטים, נוהגי אכילה, אורחות פולחן וכיו"ב. פרקי הספר כניסיון לקריאת הדואליות של היסטוריה ומיתוס בעיניים א-מיתיות; מנֵיה ובֵיה, כניסיון לקריאת המקרא ללא עדשות אמוניות ולאומיות, ללא הצדקות ומבלי ליַפות. אם תרצו, מאמץ לקריאה תמימה החפה מחפץ-עניין כזה או אחר, אך לחלוטין לא תמימה מבחינת הישָרַת המבט אל פרצופו של עם ופרצופו של מנהיג.

 

בל נטעה: הפרקים שלפנינו גם אינם בבחינת "חקר המקרא": אין הם עיון פילולוגי משווה בגרסאות טקסטואליות. כל שהם תרים אחריו הוא תמונת האדם – עם ישראל, מנהיגיו, ערכיו בפועַל וכו'. המשימה: מבט עצמי קולקטיבי וביקורתי בראי התנ"ך. סיפורי יציאת מצרים ומסעי בני ישראל במדבר כמתעדים דיוקן לאומי, אשר לא אחת רחוק מללבב ואשר אודותיו לא סיפרו לנו מורינו לתנ"ך. יתר על כן, אנכרוניזם במוצהר: בחינת ערכי עם ישראל דאז במונחים של ערכים אוניברסאליים דהיום. כן, במפורש: לבוא חשבון מוסרי עם עברנו.

 

זוהי אפוא "הגדה" אחרת, פחות קונצנזואלית. את "והגדת לבנך ביום ההוא", בבחינת טקסט לאומי מאחד ביום חג, אנו ממירים ב"והגדת לבנך כאן ועכשיו", בכל יום, בבחינת דע את עצמך, ולו לרגעים בכאב.

 

ג.ע

 

 

 

 

 

       

read more »

ספטמבר 15, 2012

זליג סגל: יודאיקה עכשיו

                        זליג סגל: יודאיקה עכשיו

 

נדירים הם אמני יודאיקה בני זמננו שזכו לגדול מתוך טבורה של היהדות החרדית ופרצו מתוכה אל שפת אמנות אוונגרדית ואוניברסאלית. זליג סגל הוא אחד שכזה והוא מאחד את שני הקטבים הרחוקים הללו בעיצובי יודאיקה שהם כיום מהאיכותיים בעולם מסוגם.

 

עזריאל (זליג) סגל נולד בירושלים ב- 1933 בשכונה החרדית, בית-ישראל (בין מאה-שערים לשכונת-הבוכרים). משפחתו, משפחת סג"ל – ראשי תיבות: סגן-לוי,  שורשיה הרחוקים בפינסק ובמינסק אך שלוחותיה הארצישראליות עתיקות – בחברון, בעיר העתיקה ועוד. אביו של זליג שימש כמלמד דרדקים בתלמוד-תורה "עץ חיים" (שבהנהלת הרב אריה לוין), בסניף של המוסד במזכרת-משה, מה שעשוי להבהיר לנו את החומרה הדתית שאפפה את ילדותו של האמן, במשפחה ובשכונה בכלל. זליג הילד למד מגיל 3 ב"חדר" (את טראומת השפלתו על ידי הרבי, שתלה עליו כתב-קלון, לא ישכח לעולם), ומאוחר יותר, בגילאי 6-4, למד בת"ת "עץ-חיים", בין השאר גם אצל אביו ("חטפתי ממנו הרבה מכות לבל יאשימוהו בפרוטקציה…"). מאוחר יותר, למד תקופת מה ב"מרכז הרב", ואז המשיך שלוש שנים נוספות, עד גיל 16, בישיבת "תורת אמת" (של חב"ד) במאה-שערים.

 

התמונה ברורה: ילד ירושלמי חרדי, חובש כיפה, מגבעת שחורה, בעל פאות, לבוש מסורתי, מקבל חינוך דתי למהדרין. אך, לא בדיוק: עודו בישיבה, החל זליג סגל פוזל אל העולם החילוני: יש שהתגנב לקולנוע "אדיסון" הסמוך, הקפיד לקצר את פאותיו, הנמיך מעט את גובה גרביו, ואפילו את המגבעת חבש בסגנון האמפרי בוגארט… וכל אותה עת, ידו האחת בתורה וידו השנייה בחומר: פיסל בלחם, פיסל בבוץ…

 

עודנו בשכונת בית-ישראל, נער ירושלמי גלאט-כשר. במעט שעות הפנאי מלימודי התלמוד, גילה את העונג שבהעתקת צילומים בצבעי טוש מתקתקים והגדלתם. בעיקר, צילומי דיוקנאות של בני משפחתו. גאה ביצירתו, הראה את מרכולתו בגלריה "ספראי", שהייתה אז ממוקמת במרתף ברחוב יפו, ובעל הגלריה – שמואל ספראי לימדו את תורת ההעתקה המקצועית בשיטת המשבצות הממוספרות. הנער המוקסם, שב הביתה, החל מכסה את צילומי משפחתו במשבצות, אף התרחב אל צילומי הרב קוק, בן-גוריון, בגין… ותוך זמן קצר יצא שמו לתהילה ברחבי שכונת בית-ישראל כצייר המפליא להגדיל צילומים. זליג סגל הצעיר הפך "אמן" מפורסם בשכונתו, רבים החלו מתדפקים על דלת ביתו, ולא אחת, למגינת לבם של הוריו, הם נאלצו לשמוע שכנים הממליצים בחום על הכשרתו המקצועית-אמנותית של הנער. אלא, שלא פחות מהתנגדות ההורים ללימודי אמנות של בנם, הפרוטה לא הייתה מצויה בבית משפחת סגל בעבור מותרות שכאלה.

 

read more »

ספטמבר 3, 2012

חידת האותיות של ארדון

חידת האותיות

במכירה פומבית הקרובה של "מונטיפיורי" יוצג למכירה ציור שמן על בד של מרדכי ארדון בשם "אותיות". שנת היצירה של הציור אינה מצוינת, אך סביר שנוצר בשנות השמונים המאוחרות. אמנם, עוד ב- 1974 ארדון אכלס באותיות עבריות קדומות את הפאנל הימיני של טריפטיכון "יום הכיפורים", אך היה זה בסוף שנות השמונים ששילב קטעים מהמגילות הגנוזות בחלונות הויטראז' הגדולים שיצר לספרייה הלאומית בירושלים, ויתר על כן, ב- 1989 יצר את אלבומו "ציורי דרך" ובו הופיעו האותיות העבריות הקדומות כשברים ירוקים המעופפים בשמים ליד כף רגל חומה וגדולה, מעין רגל אלוהית. דפדוף באלבום הנדון ישכנע, שגם בתפיסת הגוונים והאור שייך הציור "אותיות" ל- 1989. ובכן, עניין התאריך נפתר, כך נראה.

"אותיות" מורכב משבע מילים מסתוריות, כתובות בכתב קדום, צבועות בצבעים ססגוניים ומאירות כאבנים טובות, קורנות מתוך רקע אדמדם אפל ומואר בה בעת. הציור דקורטיבי ביותר וסמוך ברוחו לציורים ותבליטי בזלת של אותיות עבריות קדומות שיצר משה קסטל מאז 1948, אך בגווניו הזוהרים וברוח המסתורין הנוגהת, מסגיר הציור "אותיות" את קרבתו הגדולה של ארדון למורו, פאול קליי. איני יודע מדוע, אבל משהו בציור אמר לי, שלהבדיל מרוח "עברית" כללית ומצורניות לשמה, ארדון צייר טקסט משמעותי. אבל, מהו?

התבוננתי בציור ותהיתי ביני לביני באיזה כתב בדיוק עסקינן: כתב דעץ (הכתב העברי הקדום) או אלפבית פיניקי? כתב דעץ, להזכירנו, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכות יהודה וישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס. בדיקה במקורות בלשניים העלתה, שארדון בחר בכתב הפיניקי, משמע ביקש להחזירנו בציורו לתקופה המקראית של ראשית ההתיישבות העברית בכנען. זיקות כמו-"כנעניות" מוכרות היטב ביצירת ארדון בתחילת שנות השישים. אך, דומה, כאמור, שבציור הנוכחי, הוצפן משהו נוסף.

read more »