Archive for ספטמבר, 2014

ספטמבר 28, 2014

קובלנת גרשום

פרשת "וילך"

יורש למשה?! יורש לאדון הנביאים, האדם האחד והיחיד שראה את אלוהים מאחור, מושיע העם, מקבל ונותן התורה, המחוקק העליון, פרקליטו של עם ישראל בפני הקב"ה – איך ממנים יורש לכאריזמה שכזו?! נתחיל בכך, שאין לנו אלא להעריץ את הימנעותו של משה (אותו משה שסידר לבני משפחתו משרות וטובות הנאה לעילא ולעילא ואשר אחיו, אהרון, דווקא כן הוריש את הכהונה הגדולה לבניו) – ההימנעות מהעברת שביט ההנהגה לאחד מבניו. שהרי, שושלות מלכים מוכרות לנו היטב במזרח דאז. ורק הגיוני, במונחי המקום והזמן הקדומים, שמשה ימנה אחד משני בניו, את גרשום הבכור או את אליעזר, כיורשו, הלא כן? אבל, מה אנחנו יודעים על גרשום ואליעזר? בעצם, שום דבר. התורה אינה מספקת לנו ולו גרגר מידע אחד על אישיותם, על פועלם, על יחסו של משה לבניו ו/או על יחסם כלפיו. כיצד גדלו בצל האב העילאי? כלום סבלו מצלו הענק? האם מרדו נגדו, כדרכם של בני ידוענים נערצים? האם שרר נתק בין משה, המכור לטרדות ההנהגה, לבין בניו, שאותם כמעט שלא הכיר? האם ידע משהו על כושרם של בניו שגרם לו להימנע מהכשרתם להנהגה? שמא יצאו השניים שחורי עור כאמם המדיינית, ציפורה, ולכן נתפסו כזרים? שאלות-שאלות-שאלות ותשובה אין. גם המדרשים לא הפליגו בנושא. לכל היותר, סברו שהיה זה גרשום אותו הנער שרץ לספר למשה על המתנבאים במחנה.

בכל מקרה, העובדה מדברת בעד עצמה: משה לא מינה, לא את גרשום ולא את אליעזר, כיורשו, כי אם בחר ביהושע בן-נון. לא עניין של מה בכך. שהלא מוכרת לנו דרכם של מנהיגים כריזמטיים: אלה מעדיפים שלא להכשיר יורש. שמבחינתם, "אחרַי המבול"… אלא, שמשה קורַץ מחומר מנהיגותי אחר, וכבר עם תחילת המסע במדבר סיני, סימן את יהושע הצעיר כיורשו, שעה שמינה אותו לעמוד בראש הלוחמים בעמלק: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב." ("שמות", י"ז, 13).

סביר ביותר, שמשה הבין, בחוכמתו כי רבה, שלא איש רוח צריך להנהיג את עם ישראל אחריו, אלא גיבור מלחמה שיוביל את מסע הכיבוש הגדול בכנען. סביר, שעוד בנעוריו, יהושע הרשים את משה בכושר מנהיגותו, באומץ לבו ובחשיבתו הקרבית. הנה כי כן, כבר בסיפור עלייתו של משה על הר סיני לקבל את לוחות הברית הוא נטל עמו את יהושע הנער לחצי הדרך במעלה ההר, והיה זה יהושע שהודיע למשה על הקולות העולים מהמחנה החוגג את עגל-הזהב ("שמות", ל"ב, 17). והיה זה בסמוך לאותו אירוע שדווחנו כי "ומשרתו יהושע בן-נון נער לא ימיש מתוך האוהל." ("שמות", ל"ג, 11) זהו אותו אוהל בו הסתגר משה ואשר לפתחו עמוד הענן האלוהי. אוהל עטוף קדושה ובו משה ויהושע בלבד. אִמרו אפוא: מראשית הדרך, כארבעים שנים אחורנית, יהושע הוא המיועד. לא במקרה צורָף יהושע כנציגו המיוחד של משה למשלחת המרגלים בכנען, זו שהורכבה מנשיאי השבטים. משה זקוק ל"איש שלו" במשלחת.

ועכשיו תחשבו על גרשום ואליעזר, שעֵדים לכל זאת, שרואים כיצד אימץ אביהם "בן" זר (איש שבט אפרים, אפילו לא אחד מהלויים! – "דברי הימים א'", ז', 27), קירב אותו, גידלו והכינו לתפקיד, בעוד הם – בניו הכשרים, בני אותו הגיל, פחות או יותר, מודרים. בלתי נסבל. קל לנחש את התרעומת, הקנאה, אף השנאה לאב, שלאהבתו כה ייחלו ולשווא. קל לנחש מה חש גרשום, הבכור, כאשר עוד במהלך הנדודים במדבר משח אביו את יהושע קְבָל עם ועֵדה:
"ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן-נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציוויתה אותו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל." ("במדבר", כ"ז, 20-18)

התנ"ך אינו מרמז על קרע בתוככי משפחת משה, אך בדמיוני אני שומע את ציפורה קובלת באוזני בעלה ומנסה ושוב מנסה לדחוף את גרשום לתפקיד היורש. אין לי ספק ברוח הרעה ששרתה באוהל המשפחה, בשקט הכבד שנח בין הבנים לאביהם. שהרי הם ראו והבינו היטב כיצד מקפיד אביהם הקשיש לחזור ולאשרר את יהושע כיורשו, תוך שעוטפו בגיבוי אלוהי, לא פחות. בתחילת ספר "דברים" קראנו כיצד משה מספר לעם על הציווי האלוהי שצוּוה בו:
"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה." ("דברים", ג', 28) אכן, סיפור מינויו של יהושע למחליפו של משה,כמסופר בפרשת "וילך", נשען על תוכנית הסמכה ארוכת טווח שתכנן משה לאורך כארבעים שנה. ארבעים שנה של עלבון גרשום. ארבעים שנה של קובלנתו ברטינה שקטה בינו לבין עצמו.

טקס העברת השרביט הוא יומו השחור של גרשום. כלל לא בטוח שיצא מאוהלו על מנת לראות את השפלתו בציבור:
"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ (זהו ה"חזקהו ואמצהו" שציווה אלוהים למשה בספר "במדבר" / ג.ע) כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ […]. וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תֵחת." ("דברים", ל"א, 8-7)

ומה חש גרשום כאשר צפה באביו הזקן נושא את נאום חייו וצוואתו, שירת "האזינו", כשהוא משמיע את הדברים "באוזני העם, הוא ויהושע בן-נון" ("דברים", ל"ב, 44). משה ויהושע; לא משה וגרשום… כמה שגרשום שונא את הגיבור הזה, האהוב על העם! כמה שמקנא בו! בינו לבינו, הוא למד להכיר את אישיותו החנפנית של יהושע, למד לסלוד מהנאמנות האופורטוניסטית של הבחור, שמעולם לא השמיע שום מילה, שום ציוץ, למעט צידוד באדונו (ראו פרשת המרגלים, כאשר יהושע וכלב בן-יפונה חורגים באמונתם בכיבוש כנען – "במדבר", י"ד, 10-6). אף לא משפט אחד של חוכמה או דבר מוסר הוציא יהושע מפיו כל השנים הללו. "איש אשר רוח בו"? לא מניה ולא מקצתי! מה שווה היהושע הזה מבלי החיבוק של אבא, חושב גרשום. האם לא נכתב: "ויהושע בן-נון מלא רוח חוכמה כי סמך משה את ידיו עליו…" ("דברים", ל"ד, 9)?! "רוח חוכמה"… לו ידע גרשום שזוהי אותה רוח שתיוחס למשיח בן-דוד, לא פחות: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפה. ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה…" ("ישעיהו", י"א,2-1) כן, יהושע הוכתר בידי משה כמשיח, לא פחות. ב"נחמיה" ח', 17 כבר יקראו לו ישוע בן-נון…

נפשי עם גרשום המודח, הפגוע. "מדוע הוא ולא אני?! והרי אני הוא הבן הבכור!", ממלמל גרשום, כשהוא שרוע במרה שחורה על יצועו, שומע את העם קורא קריאות הידד למנהיג החדש. האם קלט יהושע את השטנה מכיוון בני משה? האם הוא זה שדאג להעלימם מדברי ימי עם ישראל?

ספטמבר 22, 2014

מעבדות לעבדות

פרשת "ניצבים"

הפסוק שמטריד את מנוחתי בפרשת "ניצבים" הוא הפסוק הפותח את הפרשה הקצרצרה הזו: "אתם ניצבים היום לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגֵרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך." ("דברים", כ"ט, 10-9)

חוטבי עצים ושואבי מים במחנה ישראל?! האם עַם העבדים שנמלט ממצרים ונדד ארבעים שנה במדבר הפך הוא עצמו למשעבד עבדים? פרשני התנ"ך נטו להצביע על הגֵרים כמי שעליהם היו מוטלות העבודות הגרועות והנחותות ביותר. גם אם זוהי הפרשנות הנכונה, קצת לא נוח לי להכיר בעובדה שהמשועבד הפך למשעבד. אבל, כשאתם בודקים הלאה את הסוגיה, אתם מוצאים שאמנם כך היה. ועוד איך. שהרי, כבר בספר "דברים", פרק י"ב, פסוק 12, פרשת "ראה", קראנו: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם…". עבדיכם! ושוב, בפסוק 18: "…אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך…". כן, עבדים ואמות במחנה ישראל.

מיהם העבדים הללו של בני ישראל? האומנם גֵרים בלבד? שמא רק אויבים שהובסו במלחמות ישראל (דוגמת "המלקוח באדם" שלקחו הישראלים מהמדיינים לאחר ששחטו בהם, כמתואר ב"במדבר", ל"א)? לא ולא: הן קראנו ב"שמות" (כ"א, 2): "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חינם." עבד עברי!! רש"י, שבדומה למחבר שורות אלו חש שלא בנוח מהעניין, מיהר לתרגם את הביטוי "עבד עברי" ל"עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל." (רש"י שמות פרק כ"א פסוק ב' ד"ה) פרשנים אחרים שבו והתעקשו על "עבד מתייהד". רבינו בחיי, כדרכו בפרשנותו החכמה, תפס את הקושי: בני ישראל, שהיו עבדים בארץ מצרים ואלוהים שחררם מעבדות לחרות, הנה הם שבים ומופיעים כעבדים במדבר. עבדים ושפחות. שכן, כזכור, "וכי ימכור איש את בתו לאמה" ("שמות", כ"א, 7). למעשה, כל פתיחת פרק כ"א עניינה היחס לעבד ולאמה העבריים: "ואם אמר יאמר העבד (העברי/ג.ע) אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בנָי ולא אצא לחופשי, והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועֲבָדוֹ לעולם." (שם, כ"א, 6-5)

אתם רואים את המחזה? – עבדים עבריים רצועי אוזנם בתוך מחנה בני ישראל, רכושם האנושי של אחיהם.

אחיהם. ספר "ויקרא" הרחום ביקש להקל על מועקת המחזה הזה: "וכי ימוך (יהיה מך, עני/ג.ע) אחיך (אחיך!!/ג.ע) עִמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עִמך, עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו. כי עבדַי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים לא יימַכרו ממכרת עבד." ("ויקרא", כ"ה, 42-39)

שלפי "ויקרא" הטוב והמיטיב, העבד האחד האפשרי בעבור בני ישראל הוא רק עבד גוי או גֵר. אלא, שהאמת ההיסטורית המרה היא, שהסוציולוגיה של בני ישראל כללה-גם-כללה את העבד העברי: זה שמצבו הכלכלי לא איפשר לו לקיים את עצמו והוא מכר עצמו לעבד, או זה שגנב ולא היה מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב ולפיכך נמכר לעבדות. ובאשר לנשים: אב עברי רשאי למכור את בתו אם טרם מלאו לה שתיים-עשרה שנים. ילדה מסכנה שכזו נקראה "אמה עברייה". בכל הקשור לעבד העברי, רשאי אדונו לתבוע ממנו להביא בשבילו ילדים-עבדים משִפְחָה כנענית. ובעוד העבד העברי נרכש לצרכי עבודה, הרי שהאמה העברייה נרכשה לשם יחסי אישות. כן-כן!

מה לא ניסו פרשנים מפולפלים ומתפתלים לכתוב על מנת לטהר את החברה הישראלית משרץ הסחר בבני אדם?! ניסו להסביר לנו, שבעצם, מדובר בסעד, ושלמשל, הבת שנמכרה כאמה אינה אלא נמסרת לאימוץ… או שיחסו של האדון לעבד העברי הוא יחס של מלכים… או שתקופת העבדות העברית לא הייתה כי אם סוג של שיקום אנשים שנקלעו למשבר כלכלי חמור… וכו' וכו'. לא משכנע. הרבה יותר פשוט ומשכנע לפתוח את "האנציקלופדיה המקראית", כרך ו', ולקרוא בערך "עבד" על אודות הגבלת שליטתו של האדון העברי בגופו של העבד העברי:
"אמנם רשאי האדון להכות את עבדו בשבט, כי כספו הוא (שמות, כ"א, כ-כא), אבל אינו רשאי להתאכזר אליו (וכלום הצלפה בשוט אינה התאכזרות?!/ג.ע). עבד שאדוניו הטיל בו מום יוצא בשן ועין (שם, פסוקים כו-כז), ואם הכה האדון את עבדו או את אמתו ומת תחת ידו נקום יינקם (שם, פסוק כ')."

הו, המוסריות העברית! אתם מבינים: לעומת האיסור המוטל על האדון העברי לרדות באחיו העברי בפרך ("ויקרא", כ"ה, 46), מותר הדבר לגבי העבד הנוכרי.

איני יודע מה היה שיעורם של העבדים בין המוני בני ישראל. סביר שבחברה של כשניים וחצי מיליון ערב הכניסה לכנען (כך ההערכה המקובלת) – לא מעט אלפים היו עבדים. עבריים ואחרים. מעמד נחות שבנחותים, קסטה נקלית. מחשבה מאד לא פשוטה לעיכול. בה בעת, אני למד מהמחשבה הזו משהו עקרוני על בני אדם: שרק טבעי הוא, שהמשועבדים יהפכו למשעבדים, כשם שידוע לכול, שהמוכים בילדותם הופכים למכים בבגרותם, שהנאנסים בילדותם מתגלים, לא אחת, כאנסים בהמשך חייהם, שהנרדפים והעקורים הופכים לרודפים ועוקרים, וכך הלאה. חוק המחזוריות האכזרית של האדם.

בה בעת, אני מעט תמה, שלא לומר מאוכזב: הנה הוא משה, גאון המהפכה הרוחנית המונותיאיסטית, אדם שחוקק דיני צדק חסרי תקדים, שניסח מהפכים נועזים בתחומי עבודת המתים, העריות ועוד; אז, היכן הוא חוש הצדק המהפכני והאמיץ של משה זה שעה שהוא בא לעניין העבדות?! תאמרו: דיני העבד העברי נאורים הרבה יותר מאלה הנהוגים במזרח התיכון הקדום. אולי. אך, אותי זה לא מספק. והמחשבה על פלוני עברי שהוא רכושו ועבדו הנרצע של אלמוני עברי, מי שגם מחזיק ברשותו (רכושו) גם פלונית כאמה לצרכיו המיניים – המחשבה הזו ממש אינה נותנת לי מנוח. נגד עיני אני רואה אותם, את העבדים והאמות העבריים מתכנסים בערב פסח לחגוג את הסדר, וקוראים בקול: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ביד רמה ובזרוע נטויה"…

ספטמבר 18, 2014

הפנטזיה של המכללה העברית

הפנטזיה של המכללה העברית

מזה עשרות בשנים שאני מסוקרן למראה תמונות "המכללה העברית". שוב ושוב, אני נתקל בתמונות הללו, בין אם כתבליט נחושת, כציור, כהדפס אבן, מה לא. כל התמונות נוצרו בסוף שנות העשרֵה ותחילת שנות ה- 20, והן מככבות כגלויות, כקישוט קיר, כאיור וכו'. ובכולן חוזר אותו דימוי ארכיטקטוני מפואר: כיפה אדירה, במתכונת מסגד "איה סופיה" שבאיסטנבול ובשילוב עם "כיפת הסלע" על הר הבית. מבנה מקדשי עצום ורב הוד: שתי מעלות מדרגות מובילות אל שער-עמודים גדול ונישא, אשר מעל שני עבריו כיפות בחסות כיפת הענק העליונה. מבנה כה מפואר לא נבנה בירושלים מעולם והוא אף מגמד את "כיפת הסלע" המוסלמית.

על תמונת המבנה המזרחי הנשגב הזה התעקשו באינספור פריטי "בצלאל", כמו גם בהמוני פרסומים ציוניים בארץ ובגולה. כך, ב- 1918 מלווה תמונת "המכללה העברית" את הצעתו של נ.זליקוביץ להמנון האוניברסיטה העברית, "היום הרת הר הצופים": "קול חצוצרה נשמע ברמה,/ הר הצופים התפרץ ברינה:/ בת ציון ממעמקים קמה – / כקדם עלֵיה מרחפת השכינה." ב- 1921 הוציאה האוניברסיטה העברית בכבודה ובעצמה גלויה עם תמונת כיפת-הסלע הנדונה, כשהמבנה עטוף אורנמנטים קראמיים מופלאים ובראש הכיפה הקולוסאלית מתנוסס מגן דוד. משני צדי תמונת המכללה הופיעו צילומי דיוקנאותיהם של אלברט איינשטיין וחיים וייצמן. אפילו ב- 1925, כאשר האוניברסיטה העברית נחנכת ברוב עַם ו"בניין ספריית וולפסון", הבניין הראשון, נראה שונה ורחוק ביותר מאותה כיפת סלע אוריינטלית, עדיין יצא לאור בלבוב (ז' בניסן תרפ"ה) "חד יומן אקדמי מוקדש לפתיחת המכללה העברית בירושלים", ועל עטיפתו מתנוססת תמונת "המכללה העברית" האולטרה-כיפתית. וגם אם "בניין וולפסון" אינו הרבה יותר מבניין דו קומתי עם כיפה מתונה בקצהו, ההמנון שנכתב בידי יוסף הפטמן לרגל חנוכת הבית כלל את המילים הנרגשות: "למול המדבר, מול הים,/ לנוכח הר נבו – / בית מקדש הוד יתנוסס שם,/ המדע ינווה בו."

אני נדרש, כך לפתע בשלהי קיץ 2014, לתאווה זו לבית מקדש בטבורו של הקמפוס על הר הצופים, כיון שנתקלתי בקטלוג בית המכירה "אישתר" בפריט "בצלאלי" של פלאק מצופה עור ועליו תמונה צבעונית של אותה "המכללה העברית". ואמרתי לעצמי: הגיע הזמן שאפצח, סוף-סוף, את החידה הזו: מהיכן הדימוי הזה, שאין לו שום קשר לארכיטקטורה של האוניברסיטה העברית? מי תכנן את המבנה הזה? אנה נעלם?

ובכן, כידוע, את בנייניו הראשונים של קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים תכננו, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, האדריכלים הסקוטים, פטריק גדס וחתנו, פרנק מירס. עוד ב- 1913 נבחרה ועדה שמשימתה הייתה להגשים את רעיון האוניברסיטה, ובעזרת ציונים מרוסיה, נרכשה במרומי הר הצופים הווילה של האנגלי, סר ג'והן גריי-היל, וזמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי ב- 1917 (התותחים עדיין רעמו), הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה בתאריך 24 ביולי 1918. מעונה הראשון של האוניברסיטה שכן בבית גְרֵיי-היל, שישופץ, יוגבה ויורחב ב- 1924 (כפי שמעידים צילומים) עד כי יהפוך ל"בניין וולפסון", מוקד החנוכה הרשמית שנערכה באמפיתיאטרון ב- 1925 במעמד גדולי ישראל והלורד בלפור. עד כאן הסיפור ההיסטורי המוכר.

אך, היכן כיפת הסלע המקדשית האדירה ורבת היופי של "המכללה העברית"? מי הגה אותה ומה עלה בגורלה? אני מפשפש בתוכניות מוקדמות של גדס ומירס לאוניברסיטה ומוצא סקיצה אופקית בעט וצבעי מים, המייצגת את הפנורמה של הקמפוס העתידי על הר הצופים, אך כל שעיני רואות היא מעין חומת עיר מוסלמית לכל דבר, כולל שער קמור ותלת-כיפתי, מינרט גבוה ומספר מבנים כיפתיים מרכזיים. ברם, איני מאתר בסקיצה את הכיפה העצומה ההיא-ההיא של "המכללה העברית".

בייאושי כי רב, אני מטלפן לאדם האחד והיחיד שמסוגל לפתור את החידה: לאדריכל והיסטוריון האדריכלות בירושלים, דוד קרויאנקר. והאיש, אכן, פותר. ב- 1993 הוא אצר ב"מוזיאון מגדל דוד" שבירושלים תערוכה בשם "ירושלים: חלום בהקיץ", בה הוצגו מיני תוכניות בינוי ירושלמיות, שנעו בין פנטזיה לאוטופיה ואשר לא הוגשמו מעולם. בין השאר, הוצגה כאן הסקיצה המוקדמת מאד של גדס ומירס, שנוצרה ב- 1918 ובה נפרשים בנייני האוניברסיטה כרשת מסביב למרכז מונומנטאלי של… כיפת הסלע שלנו, שצורתו המשושה אמורה להוות הד למגן-דוד. זאת ועוד, כפי שמראות התוכניות המוקדמות (השמורות באוספי כתבי היד של בית הספרים הלאומי), האולם המרכזי העצום של המבנה (המיועד במקורו להכיל שלושת אלפים איש!) מקושט להפליא ובדחיסות על פני תקרתו הכיפתית בקישוטים יוגנדשטיליים, וכך גם בגומחות וסביב שערי האולם וכו'. רק על הכיפה לבדה תריסר רצועות כוכבים משתפלות כקרניים לכל עבר ממרכז שצורתו מגן דוד ענק. את תמונות הסקיצות השונות של התוכנית המקורית תמצאו בקטלוג התערוכה "ירושלים: חלום בהקיץ".

מה פלא, שהתוכנית הגרנדיוזית של כיפת הסלע המקדשית אומצה בכל לב על ידי המוסדות הציוניים בארץ ומחוצה לה? מה פלא, שגם שכאשר כבר נגנזה התוכנית לטובת תוכניות מודרניסטיות יותר ואוריינטליסטיות פחות, נותרה תמונת "המכללה העברית" כמייצגת הרשמית של האוניברסיטה על הר הצופים? כפי שראינו, לאורך שנים, וללא שום קשר למציאות האדריכלית האחרת, הקורמת עור וגידים על ההר, נותרה הפנטזיה המזרחית ההרואית כתמונת האוניברסיטה, היא ה"מכללה". וכך, ב- 1923 ישוב האדריכל פריץ קורנברג ויציע אף הוא כיפה מונומנטאלית בתוכניתו לקמפוס הר הצופים, ואילו ב- 1929 יציעו האדריכלים הניו-יורקיים, טיילור ולוי, אף הם מבנה כיפתי עצום במרכז אותו קמפוס (הצעתם מזכירה מאד את הסקיצה של גדס ומירס). גם את כל התוכניות הללו תמצאו בקטלוג התערוכה הנדונה. דבר אחד ברור: העם רצה כיפת ענק!

אין מה לעשות: תמונת "המכללה העברית" הייתה תמונת חלום שפרטה על מיתרי נפשם של המוני בית ישראל המייחלים למלכות בית ישראל ברוח ימינו כקדם. הם תלו את תמונת המכללה העברית בביתם, הם הדפיסו אותה בפרסומים ציוניים, ודומה, שהכמיהה הלאומית לתקומת הבית השלישי תורגמה באורח תת-הכרתי קולקטיבי לאותו ציור של בניין שלא היה ולא נברא, אלא רק במוחו הקודח של אדריכל סקוטי חולם, פטריק גדס (1932-1854), שהיה גם ביולוג, סוציולוג, גיאוגרף ומתכנן ערים הנגוע בהשפעה מיסטית מזרחית רחוקה. אגב, במקרה ששכחתם, פטריק גדס אחראי לתוכנית האב של תל אביב.

ועוד, לתשומת לב ראש עיריית ירושלים: עדיין לא מאוחר: ניתן להרוס את מבוך הייסורים של קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים ולהקים את כיפת הסלע הטרנסצנדנטית של גדס. הדר ציוני.

ספטמבר 16, 2014

בשבח הכישלון

בשבח הכישלון
הערה קצרה על אמנות פוליטית

שוב ושוב, אנחנו שומעים: מה כבר מסוגלת האמנות הפוליטית לחולל: האם האקספרסיוניסטים הגרמנים וציירי "האובייקטיביות החדשה" בגרמניה של שנות ה- 30-20 (ראו לאה והנס גרונדיג, והוסיפו: ב.ברכט, ק.טוכולסקי וכל השאר) – האם הם הצליחו למנוע במשהו את עליית הנאצים וזוועותיהם? כלום מנעה "גרניקה" של פיקאסו ב- 1937 את ניצחון גנרליסימו פרנקו והפאשיסטים הספרדיים? האם ציורי דוד ריב שמאז שנות ה- 80 ריככו, ולו במזער, את עוולות הדיכוי בשטחים הכבושים? מסקנתם של טועני השאלות הרטוריות הללו אחת היא: כיון שכך, אין טעם באמנות פוליטית.

יורשה לי לחלוק על הטענה החמורה הזו ועל מסקנותיה. שהרי, כישלונה של האמנות הפוליטית ידוע מראש: הן, עצם דין הייצוגיות (הסימול), ותהא מטפורית יותר או פחות, דן את יצירת האמנות לתבוסה מול מהלכי הממשות. ועצם האסתטיזציה הבלתי נמנעת שבאקט האמנותי אף היא דנה את יצירת האמנות לרָחק מהממשי ולמעמד של סיפוק חושי (בלתי פרקטי, יתעקש קאנט). ועצם האוטונומיה של החלל האמנותי – מהמוזיאון ועד למרחב הממוסגר במסגרת – אף הוא מפקיע את האמנות מהחיים ומכוחה לפעול פעולה של ממש על העולם. ומילה לא כתבנו על הירידה במעמדו של האמן, מהיותו בעבר הרחוק נביא וכהן ועד להפיכתו בזמננו ל"אחר" בוהמי, שלא לומר מקשט, בדרן, לץ. בעוד הסופר הצליח לשמר משהו ממעמד המופת המוסרי-הומאני, האמן הפך ל"ארטיסט".

אז, ברור: זה המצפה מהאמן הפוליטי לתוצאות מעשיות ישירות – החמיץ את מהות הפרקטיקה היחסית של האמנות המגויסת. שזו האחרונה ייעודה להאיר אורות בחשיכה, לעורר ולחשל תודעה ביקורתית. בזה מבחנה ולא במידת השפעתה המיידית על מצב עניינים חברתי או מדיני. תכליתה של האמנות הפוליטית לקדם אופוזיציה רוחנית למהלך הקונקרטי, לעוּבדות בפועל, מבלי שתתערב היא עצמה בעוּבדות בפועל. האמנות תקדם אופוזיציה רוחנית בשם אידיאליזם הומאניסטי, ולא בחוגים אזוטריים ולו במחתרת, יותר מאשר בשם הבטחת תפנית פוליטית, צבאית וכו' כזו או אחרת. סדרת תחריטי "זוועות המלחמה" של פרנציסקו גוייא לא מנעה שום מלחמה, בה במידה שציוריו האנטי-מלחמתיים של אוטו דיקס לא מנעו את מלחמת העולם השנייה. אנטי היטלריזם סרקסטי בקולאז'ים של ג'והן הארטפילד לא בלם את היטלר.

אם כך, מה הטעם בכל הכישלונות הללו? תשובתי היא, שישנם כישלונות שאני גאה להיות מזוהה עמם. אני אומר: אשרי המנוצחים, אם הם אלה הלוחמים למען החירות וכנגד העוול. תנו לי את הזכות להימנות על המיעוט הזה של המובסים, אם אלה הם ערכיהם. בהתאם, למתרונני הימין הישראלי, הבזים לקומץ העלוב של מפגיני שמאל, אני אומר: גאוותי בהזדהותי עם קומץ זה של שומרי גחלת האנושיות, אותם אידיאליסטים "יפי-נפש", מרחפים, לא ריאליים. חלקי עמם. האם קולו הבודד של אנדרי סחרוב בבריה"מ של ברז'נייב הוא לגנותו או לשבחו?! האם מיעוטם היחסי של הסטודנטים האמריקאיים המוחים בקמפוסים נגד ניקסון ומלחמת וייטנאם הוא לגנותם או לשבחם?! האם בדידותו של גדעון לוי בצריח הישראלי היא לגנותו או לשבחו?!

הכישלון הידוע מראש של האמנות הפוליטית הוא כישלון מפואר, הרואי. שבשורש כישלון זה התשובה לשאלה המכרעת: לשם מה, בעצם, האמנות? האם האמנות עניינה פינוקי אגו של האמן בסטודיו ו/או התענגות עין של הצופה? או, שמא, כל טעם האמנות הוא באמירה משמעותית ונועזת על החיים, החברה והעולם? ואם אמירה משמעותית, אם "ראש גדול", כי אז גם העמידה המוסרית אל מול פני הזמן והמקום. לא בבחינת חובה, כמובן, אלא בבחינת זכות גדולה, שהיא-היא התכלית כשלעצמה, וללא שום מבחן של אפקטיביות מעשית ושל "שינוי עכשיו".

ולא, לא רק מבחנה של האמנות הוא ה"כישלון" הנדון, אלא מבחנו של טעם הקיום האנושי בכלל: שכיצד יהיו חיינו ללא תקווה, ללא אורות המגדלור? ומיהו שומר המגדל אם לא האמן?

ולכן, לא דגל של כניעה יתנוסס מעל כישלונה הפוליטי-מעשי של האמנות הפוליטית, כי אם דגל ניצחון גאה, ניצחונם של המובסים, מדליקי הנרות בחושך, נרות טעם הֱיות אדם, הֱיות תרבות, הֱיות אמנות. כן, אני יודע: שלהבות נר כבות ברוח.

ספטמבר 15, 2014

ברית א', ברית ב'

פרשת "כי תבוא"

ארץ מואב. רגע אחרון טרם הכניסה לכנען. רגע קריטי בתולדות עם ישראל. שכאן מוכרזת הברית המושגית בין בני ישראל ואלוהים (הטקס הקונקרטי של הברית יתרחש בתוך כנען, בין הר גריזים להר עיבל, כמסופר בספר "יהושע", ח', 35-30). זוהי הברית, אשר רק בזכותה יצהיר משה: "…הסכת ושמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך." ("דברים", כ"ז, 9) אם כן, טקס מעבר, טקס הולדתו של עם. כה קריטית הברית הזו, עד כי משה מגדירה כשוות ערך לברית שבאירוע מתן-תורה: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב." (שם, כ"ח, 69)

מה בין ברית א' לברית ב'? הברית הראשונה היא בין אלוהים לעמו; הברית השנייה היא בין העם לאלוהים, התחייבות העם בשבועה. הברית הראשונה מבטיחה הפיכת יוצאי מצרים ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ("שמות", י"ט, 5); הברית השנייה מבטיחה הפיכת שבטים נודדים לעם. ברית א' נערכה עם ציבור עבדים שזה אך יצא מארץ מצרים; ברית ב' נערכת עם המון שנדד ארבעים שנה במדבר ועומד להיכנס לארצו המובטחת; הברית הראשונה עמדה בסימן נתינה אלוהית (לוחות הברית), שמוטמעת בה תביעה (עשרת הדיברות); הברית הנוכחית עומדת בסימן תביעה אלוהית מאיימת, שמוטמעת בה נתינה (ברכות). הברית הראשונה נשאה אופי של מופע אלוהי נורא הוד – אש בראש ההר, ברקים, עשן, קול שופר וכו'; לברית השנייה אופי טקסי המנוהל על ידי הלויים. שם, בחורב, הר סיני, נכתבה תמצית התורה בכתב אלוהי על שני לוחות אבן; כאן, במואב בואך שני הרי שכם, ייכתב משנה-תורה בסיד על מזבח אבנים גדולות ושלמות. שם עלה משה לבדו אל פסגת הר בעוד העם המתין סביב; פה מתפלג העם בין שני ההרים – גריזים ועיבל – בעוד הלויים וארון-הקודש בעמק בתווך. לאלוהים אין תפקיד ישיר בטקס הברית השנייה. הוא מיוצג על ידי ארון ולויים.

קומפוזיציה אחרת, חוויה דתית שונה בתכלית.

read more »