לפני כיומיים, שני פעילי סביבה השליכו ב"לובר" מרק בצבע דלעת על ה"מונה ליזה". אל דאגה, הזכוכית המשוריינת נוקתה למשעי, לה ג'וקונדה לא מצמצה. ב- 2022 התיזו פעילים חברתיים ב"גלריה הלאומית" בלונדון מיץ-עגבניות על ציור החמניות של ון-גוך. גם שם, ניצחה הזכוכית, החמניות לא נבלו. בשני המקרים הונעו מעשי החבלה על-ידי שאלה רתורית-לכאורה וכבדת-משקל: "מה חשוב לנו יותר – ציור-המופת הנערץ, או, למשל, מאבק במשבר האקולוגי? ובמידה שטרם זועזעתם מהאקטים הוונדליסטיים הנ"ל, אדרבה, נסו לענות על השאלה: מה חשוב לכם יותר – הפסקת שפיכות הדמים בעזה (קרי: החזרת החטופים) או ציור של זריצקי (שנניח, הושפרץ ב"קוקה-קולה-דייאט" במוזיאון תל אביב בידי פעילי מחאה)? אהה, עכשיו אתם מזועזעים.
ועדיין, שאלת-היסוד: קלאסיקה מוזיאונית לעומת היחלצות למניעת אסון חברתי קולוסאלי – מה נבחר? האם שווה יצירת-המופת את הסכנה המרחפת על חיי חיים אדם אחד? עשרה? מאה? מיליון?
במחשבה ראשונה, מובן מאליו, שעם כל הצער שבדבר, חיי אדם (ולו רק אחד) חשובים מציור-מופת (בפרט, כשמדובר בציור קבור ומוגן מתחת מעטה זכוכית, עד כי אין הבדל של ממש בינו לבין רפרודוקציה טובה. ההפסד אינו כה נורא: תמיד תיוותר הרפרודוקציה). שהלא, אנחנו חיים בעידן בו יצירות-המופת מתועדות למכביר, עידן בו המוני תיירים מצטופפים במוזיאונים כסרדינים בקופסאותיהם אל-מול היצירות הסלבריטאיות רק בכדי שמצלמות-הטלפון שלהם יחזו ביצירות, וחלילה לא הם. אז, מה בכלל השאלה ומה ההתחסדות.
אבל, במחשבה שנייה, ישנו פן אחר, שאולי משנה-משהו את המשוואה. כוונתי לסוגיית משקלו החברתי של אובייקט-מופת מקורי. כדרכנו, נלך עד לקצה: המגילות הגנוזות, ההן שמוצגות ב"היכל הספר" שבמוזיאון ישראל (זה שדרך קבע, מותז מים לטובת אקלימו הממוזג) – ובכן, אומרים שאין הן כי אם פקסימיליות של המקור. אך, הבה נניח שהמקור היה מוצג, ואז היה מגיע הלום-קרב נואש ושופך על "מגילת ישעיהו" מרק-עוף עם קרוטונים (ולצורך המשל, המגילה אינה מאובטחת בתוך ויטרינה חסינת-מרקים), וכל זאת כמחאה על הפקרת הלומי-הקרב מצד משרד-הביטחון – מה אז הייתם אומרים? מה אז הייתם חשים?
רוצה לומר, השאלה היא – מהו הערך התרבותי, מה החשיבות – לנו, לכולנו, שלא לומר לתושבי העולם כולם – בשימור המגילות הגנוזות המקוריות? מה משקל ההנכחה החומרית בהווה של יצירת-המופת מהעבר? תשובתי: אפשרותנו להתחבר רוחנית לשיא תרבותי, בבחינת אישור (ולו מדומה) לתקפותו של השיא גם בימינו, מעין אישור להישג אנושי נדיר, הישג שלנו כבני-אדם. הנה כי כן, ה"מונה ליזה" המקורית ב"לובר" מחברת אותנו ברוחנו לתור-הזהב הפלורנטיני במאה ה- 15 (בסדר, בסדר: הציור הושלם, אם הושלם אי-פעם, בצרפת). עצם הידיעה על קיומה של ה"מונה ליזה" המקורית ב"לובר" מעצימה אותנו בבחינת "גאוות-יחידה" ואף מאתגרת אותנו באופן ששום רפרודוקציה לא תאתגר. ובמקביל, המגילות הגנוזות המקוריות מאששות (לכאורה) את היותנו קשורים בקשר "גנטי" לטקסט התנ"כי. חיבלת ב"מונה ליזה", חיבלת במגילות הגנוזות – פגעת פגיעה אנושה בתשתיתנו, בהווייתנו, בציפור-נפשנו. ובלי הציפור הזו אין טעם.
אבל, כלום ניקח סיכון, שחלילה, הלום-קרב יצית את עצמו בייאושו כי רב? האם לא שווה הנזק למגילה בתמורה להצלת חיי ההלום?
לכאורה, לא, לא שווה. שהרי, אם נסכין למתקפה על ה"מונה ליזה", על ציורי החמניות של ון-גוך (ישנם כמה כאלה), על המגילות הגנוזות וכן הלאה – כי אז השלמנו עם הפקרות אנרכית ועם חברה שנושלה ממופתי עברה. חברה שכזו, נטען, היא חברה נכה. הפקסימיליה לא תעזור: לחומריותו המקורית של מושא-המופת יש ערך מאגי פטישיסטי ברמה כלל-תרבותית. כאילו האפשרות (התיאורטית, תמיד תיאורטית) לגעת במקור הקדוש מתדלקת את פוטנציאל איכותנו כבני-אדם וכעם. כי הנוכחות החומרית המקורית של שיאי העבר כמוה כטוטם של רוחות-האבות בעבור תרבות השבט. עצם ישותם הנמשכת מאחדת את השבט, מגינה על השבט. עניין לנו בנשמת החברה האנושית, לא פחות. לחיות עם הרפרודוקציות (הפקסימיליות, ההדמיות וכו') של היצירות המקוריות ההן פירושו לחיות עם תותבות. לחיות עם תחליפי המקור של המופתים משמעו לאבד את שאר-הרוח, כלומר את הרוח.
אך, לא!, לא! לא!, אתה מתנער; כמובן, שלא: כל זה אינו שקול לחיי אדם: ההתחממות הגלובאלית, זיהום האוויר והאדמה וכל שקשור באלה (המניעים את מעשי החבלה בציורי-המופת) – מאיימים להכחיד את האנושות וכבר מפילים אינספור חללים ברחבי הגלובוס. עם כל הכבוד לציפור-הנפש, סוס-הגוף אולי קודם. אם נגזר עלינו להיפרד מה"מונה ליזה" ומהמגילות הגנוזות (ולהסתפק ברפרודוקציות שלהם) ובזאת להציל את כדור-הארץ מכיליון – כי אז לעזאזל עם היצירות המקוריות.
אם כן?
תיק"ו, איני מסוגל להכריע. טעם-החיים מכאן ועצם החיים משם. מאותן אנטינומיות שאפילו עמנואל קאנט לא העלה בדעתו.
למזלנו, איננו עומדים בפני הדילמה הזו. גם מרק-הדלעת בפאריז לא נועד להשמיד את ה"מונה ליזה"; גם לא מיץ-העגבניות בלונדון, וגם לא מרק-העוף בירושלים. כל שביקשו הפעילים הוונדליסטים הוא, בעצם, רק לסמן, למשוך תשומת-לב לבעיה חמורה; וזה בסדר. כלומר, כל עוד יש זכוכית ויש ויטרינה.
ובשבחי בית-חרושת "פניציה" שבנוף-הגליל נסיים.
המחסן של גדעון עפרת 