הפוליטיקה הישראלית שלאחר מלחמת יום-הכיפורים הרגילה אותנו לזהות את היהדות המקומית (אף מעבר לחלקה הדתי-לאומי) עם האדמה, אדמת ארץ-ישראל. בעיית השטחים הכבושים וההתנחלויות לזניהן רק חידדה את הברית האידיאולוגית הזו. יש לקרוא בספרו של הפסיכואנליטיקן היונגיאני, אריך נוימן, "מקורות התודעה היהודית" (1942-1934), שראה אור זה עתה[1], על-מנת לפגוש השקפה הפוכה בתכלית, כזו המיוסדת על תורת הארכיטיפים הקולקטיביים התת-מודעים.
עוד נגיע לאמנות הישראלית. אך, תחילה, להלן תמצית מחשבת א.נוימן, פרשן התרבות המבריק ורב-ההשראה (שהתיישב בישראל ב- 1934 וחי פה עד מותו ב- 1960), שלמדנו להוקירו בעבר בזכות ספריו, "האם הגדולה"[2], "אדם ומשמעות", "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש", ועוד.
בספרו הנוכחי, נוימן מאבחן בשורש התודעה של העם היהודי "רעב לאדמת הארץ" ולאדמה בכלל: "תשוקה להיאחז בציפורניים באדמה ובפוריותה, […] להיות לעפר האדמה, לכוכבי השמים, לחול על שפת הים…"[3] זהו היסוד הפגאני, הנשלט על-ידי עליונות איתני-הטבע בהתגלמותו האלילית-נשית ("אימא אדמה", פוריותה ומיניותה). התודעה היהודית הקולקטיבית התת-מודעת נמשכת-מאוימת על-ידי ממד זה. ומנגד: "תפיסת העולם של דת-הנביאים מתבססת על המתח יהוה-אדמה, על הניגוד ביניהם ועל השתייכותם זה לזה."[4]
המתח בין אלוהי העברים לבין האדמה מצא את שיאו, לדעת נוימן, במעמד הר סיני: כאן "מצויה המהות של תולדות העבר ושל עתידה של היהדות", באשר כאן התרחשה הפריצה הגדולה והאימתנית (רעם, ברק, אש) של הלא-מודע הקולקטיבי, של הנומינוזי, מלווה בזעזוע נפשי קשה וברתיעה אי-רציונאלית של העם. אלוהי ישראל, כך נוימן, מרוחק מהטבע, מהאדמה: הניגוד מתגלם בהר סיני במו לוחות-הברית שבהם חקוק כתב-החוק האלוהי, החוק הנבואי: "חוק-ה' החודר ברוחו את המציאות על פני האדמה."[5] ועוד: "הנביאים מהווים את הניגוד ליהודי הנאחז באדמתיות ובעולם הזה."[6]
מנגד, פרשת עגל-הזהב האורגיאסטית היא ביטוי לקוטב האדמתי הפגאני, שבוקע מתת-ההכרה הקולקטיבית של העם, בבחינת רגרסיה נפשית שבעקבות הזעזוע של חוויית ההתגלות. סיפור ההתגלות האלוהית בהר סיני הוא אפוא סיפור של כישלון, "כֶּשל הרה-אסון [ראו המגפה וטבח 3000 מבני ישראל החוטאים/ג.ע] מאפיין את עם-הסגולה."[7]
עד כאן תמצית הרעיון הנוימני. תחילה, ברורה משמעותו הפוליטית-ישראלית: התשוקה לאדמת הארץ וקידושה – ארץ הקודש" – היא בבחינת סגידה תת-מודעת פגאנית לאלת האדמה ולכוח הפריון של האלה-האם. הסיסמה – "ארץ ישראל, תורת ישראל, עם ישראל" – היא חוט משולש הטומן בחובו פרדוקס, באשר – לפי אריך נוימן – המסר העמוק של התנ"ך הוא תשובת הנבואה לתשוקה לכנען, הבטחתה, כיבושה, ההתנחלות בה.
ברם, בדין מחויבותו העליונה של המדור הנוכחי לאמנות ישראלית, נשאל: היכן ניצבת האמנות הישראלית בסוגיית מלחמת אלוהי ישראל באדמה?
על פניה, התשובה ברורה: האמנות הישראלית היא בצד האדמה: ציורי וצילומי נוף, "עבודות-אדמה", חומריות "אדמתית" מופשטת, פיסול אבן וחימר… בין כשהיא מאשרת את "ברכת האדמה", פוריותה ומיניותה, ובין כשהיא מסמנת את "קללת האדמה" (ועל שניות זו הרחבנו לפני שנים רבות במאמר אחר[8]) – האמנות הישראלית (ובמקביל לה, השירה, הספרות והדרמה הישראליות) שבה והוכיחה את בריתה עם האדמה. ספרי האחרון על יצירת אלי שמיר ספוג לאורכו בדואליות אדמתית זו. וכל זאת, למותר לציין, בנוסף לעצם טבעו הפגאני של מדיום האמנות הפלאסטית בתור "פסל וכל תמונה".
ואולם, אל-מול התשוקה-רתיעה כלפי האדמה, מאשרת האמנות הישראלית גם את הצד האחר – צד "החוק הנבואי", אם תרצו – במו הפן האידיאי-מושגי הנלווה לאוונגרד הישראלי והמתבטא, בין השאר, באופוזיציה פוליטית רדיקלית ל"שטחים", דהיינו לכיבוש, להתנחלות וללאומנות הימנית בכלל, מצד מרבית אמני האוונגרד. סקירה היסטורית של התנגדות אמנותית זו הובאה על-ידי בעבר[9], ולא אחזור עליה. הגם שאין התנגדות פוליטית זו מיוסדת בגלוי על משנה תיאולוגית של "החוק הנבואי", היא בהחלט מכוננת לעומקה על תמצות של מוסר אוניברסאלי, קוסמופוליטי, שניתן לאתרו בשורש הנבואה העברית: אתוס השלום והשוויון. וגם אם הדברים נראים מעט פתטיים ו"שמאלציים" מסוג האידיאליזם ממטבח "דור הפרחים", שאבד עליו הכלח, אין פירושם שהם נטולי אמת. ומי שיטרח בנושא, יגלה את הקשר העמוק המחבר לא אחד ולא שניים מאמני האוונגרד הישראלי, שמאז שנות ה- 60, למקורות יהודיים, כפי שיגלה את הקשר שבין חיבור זה לבין התנגדותם ליסוד האדמתי-אימהי. כזו היא "ארץ אוכלת יושביה" של מיכל נאמן; כזה הוא "אבינו מלכנו" של גרשוני" (בקשריו העקיפים לציורי החיילים); כזו היא ביקורת כיבושי יהושע בן-נון את כנען ביצירותיהם של לארי אברמסון ואלה ליטביץ; כזו היא אדמת הגולן בעבודותיהם של יהושע נוישטיין וג'רי מרקס – שניהם בוגרי ישיבה; כאלה הם ספרי האדמה של מיכה אולמן; כאלו הן עבודות העקידה הביקורתיות-פוליטיות של יגאל תומרקין, וכמובן – האדמה בעבודותיו המתריסות נגד קדושת הארץ (מצד כל הדתות האברהמיות) במחיר הדם שנשפך עליה; ואלה הם ציטוטיו של מיכאל סגן-כהן את דברי הנביאים, לרבות חזון השלום של ישעיהו. ואיך לא, הוויטראי הענק של מרדכי ארדון בספרייה הלאומית בירושלים, "וכיתתו חרבותם לאתים…"
בחלקה הגדול, האמנות הישראלית מאשרת את האדמה ומסרבת לה בה-בעת. יש, שהיסוד הפגאני גובר בה, אפילו אצל האמנים שהוזכרו זה עתה (לבטח אצל תומרקין ובציורי האישה-נוף של אורי רייזמן, מיכאל גרוס, נפתלי בזם ואליהו גת), ויש שמחריף בה הסירוב הרעיוני ל"אם הגדולה", זו המולידה והטורפת. התשוקה התת-מודעת לאדמה מפעפעת באמנות הישראלית, מגיעה לשיאה בפסלי אבן ארכאיים וחימר, אך נענית ביצירות שבסימן כתב ומושגיות המערערות על כוח האדמה.
*
לא קיבלתי את חלוקתה של האמנות הישראלית לארבעה היסודות המיתולוגיים (אדמה, אש, מים, אוויר), כפי שחילקה דלית מתתיהו בתערוכת "דמיון חומרי". סברתי שזוהי פרשנות שרירותית ומאלצת, ויותר מזה, שבעזרת מעט מאמץ, היא עשויה להלום כל אוסף אמנות נרחב בכל ארץ בעולם. והנה, עתה, אני בא לאמנות הישראלית עם מיתוס האדמה של אריך נוימן. נדמה לי, אכן, שבחירה באפיק אחד זה, על ניגודיו הפנימיים העזים, תואמת את האמנות הישראלית הרבה יותר מאשר הקווארטט. אף אין בה סתירה לכוח הנשי המלנכולי (שרוחו נסוכה על תערוכת "דמיון חומרי"), העונה בדרכיו למיתוס "האם הגדולה".
[1] אריך נוימן, "מקורות התודעה היהודית", תרגום: תמר קרון ודוד וילר, כרמל, ירושלים, 2022.
[2] ראו באתר-המרשתת הנוכחי מאמרי/הרצאתי באנגלית, "The Great Mother in Israeli Art".
[3] שם, עמ' 45.
[4] שם,עמ' 47.
[5] שם, עמ' 54.
[6] שם, עמ' 72.
[7] שם, עמ' 58.
[8] גדעון עפרת, "ברכת האדמה וקללתה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 23 בדצמבר 2010.
[9] גדעון עפרת, "אמני שלום בזמני קונפליקט", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 554-546.
המחסן של גדעון עפרת 