אקדמיה, אמנות וקומדיה
אחת מאותן תופעות (ההולכות ומתרבות, לדאבוני), שמעצבנות/מצחיקות אותי בשנים האחרונות, היא השימוש המופקר שלנו במילה "אקדמיה". "האקדמיה לקולנוע"?!?! מה פתאום "אקדמיה"?! איזה מין מלומדים פועלים שם? מי במועצה להשכלה גבוהה הסמיך פרופסורים ב"אקדמיה לקולנוע"?! אפילו הזיהוי הנפוץ אצלנו של מכללות (קולג'ים) עם "אקדמיות" ("אקדמיה בצלאל", "אקדמיה המדרשה", "אקדמיה שנקר" וכל השאר) – אף הוא מקומם/מצחיק, בהכירנו את עומק הפריון העיוני-מחקרי של המוסדות הללו ואת האמנים המתגנדרים שם בזכות הנדיבות המגוחכת שבחלוקת תארים אקדמאיים. אקדמיה ואמנות – סיפור גרוטסקי.
כאשר קבע אפלטון ב- 387 לפנה"ס את חורשת הזיתים "אקדמוס" (על שם הגיבור היווני הקדום) כמקום בו יפסע לו עם תלמידיו וישמיע באוזניהם את הגיגיו הפילוסופיים, הפך ה"גימנסיום" הממוקם בחורשה הקדושה (לאלת החוכמה, אתנה) ממכון אימונים לאתלטים למוסד פילוסופי, בסיס למה שייקרא בעתיד "אקדמיות" ו"אוניברסיטאות".[1] במשך מאות בשנים, עד המאה ה- 6, "אקדמיה" פירושה האחד היה – מוסד להוראת פילוסופיה, מתמטיקה וספורט ברוח אפלטוניות וניאו-אפלטוניות (ולפיכך, כשאריסטו, תלמידו של אפלטון, ייסד את בית-ספרו בחורשה אתונאית אחרת, שמו לא היה "אקדמיה", כי אם "ליציאום", גם הפעם על שם החורשה). "אקדמיה", ביסודה ההיסטורי, היא, אם כן, מוסד חינוכי פילוסופי.
הקמת האוניברסיטאות הראשונות, תחילה במרוקו (מאה 9) ולאחר מכן באיטליה (מאות 12-10) כבר גלגלה קדימה את הווריאציה האריסטוטלית, יותר מאשר את זו האפלטונית. כי, ב"ליציאום" של אריסטו כבר הייתה ספרייה (ה"אקדמיה" של אפלטון הושתתה על דיבור, על שיחות, עדיין לא על כתיבה), ופה כבר החלו להיכתב ולהישמר הרצאותיו ומחקריו האמפיריים והרעיוניים. כאן נולדה האוניברסיטה במתכונת השילוב של חשיבה ומחקר, והנחלתם בפה ובכתב, בדיבור ובספר. יותר ויותר, התפצלה הפילוסופיה למדעים רבים ושונים, עד כי נותרה כ"מחלקה" אוניברסיטאית אחת מני-רבות וכתרה נלקח ממנה.
אך, מה קרה ל"אקדמיה"? זו ביצעה קפיצת צוקהרה מרשימה. כי שעתה הדרמטית הבאה הייתה בצרפת של המאה ה- 17, כאשר נוסדה "האקדמיה הצרפתית", על שלוחותיה השונות, שהן-הן המקור לצרותינו העכשוויות ולעצבנותו הנלווית של המחבר.כי, בעוד "האקדמיה הצרפתית" נוסדה ב- 1635 (על-ידי הקרדינל רישלייה) כמוסד פיקוח על השפה הצרפתית (שורשה הקדום של "האקדמיה ללשון עברית"), הרי שכבר ב- 1648 נוסדה בפאריז "האקדמיה המלכותית לציור ופיסול" (לימים, "האקדמיה לאמנויות יפות", ה"בּו-זָאר"), ב- 1669 נוסדה בפאריז "האקדמיה למוזיקה" וב- 1671 "האקדמיה לארכיטקטורה". ולא נשכח את השלוחה של האקדמיה הצרפתית ברומא, שמאז 1666 הפכה למוסד יוקרתי המארח אמנים צרפתיים נבחרים שזכו ב"פרס רומא" ואשר זכו להקדיש מספר שנים ללמוד בחסות האקדמיה את רזי האמנות והארכיטקטורה הרומאיים. זו, שהחלה כמוסד לחשיבה פילוסופית, הפכה למוסד פיקוח.
אם כן, לפתע, אקדמיה ואמנות הפכו בני-זוג בחסות ובצו המלכות. כיצד נולד הזיווג הזה? ראשיתו עוד בפירנצה של שנת 1563, כאשר ג'ורג'ו ואסארי הקים בברכת משפחת מדיצ'י את "האקדמיה וחברת אמנויות הרישום", שהורכבה משני מסלולים: ה"חברה" – קואופרטיב הפתוח בפני כל אמן הפועל בטוסקנה; וה"אקדמיה" – קומץ אמנים נבחרים מחצרו של קוזימו דה מדיצ'י, שתפקידם לפקח על יצירות הנוצרות למען האדון. פה גם נלמדה "אומנות הרישום", שכללה הרצאות בגיאומטריה ואנטומיה. עשור לאחר מכן, נוסדה ברומא "אקדמיה סן-לוקא", שבה כבר הוקנה מעמד מרכזי גם לתולדות האמנות (דיסציפלינה, שראשיתה עוד בפליניוס הרומי, איש המאה ה-1), אך עדיין חובת הציות לכללים הקלאסיים.
כידוע, הזיקות הניאו-קלאסיות הללו של האקדמיה והאמנות הפכו לשם-גנאי של שמרנות ודוגמטיות קלסיציסטית, ומאז מחצית המאה ה- 19, "אקדמיזם" הייתה החומה שכנגדה לחמו אמני האוונגרד לדורותיהם. גם לונדון של "האקדמיה המלכותית לאמנות" (שנוסדה ב- 1768 כ"חברה") לא ניצלה מחטא זה; גם לא "האקדמיה לאמנויות יפות ע"ש סן-פרננדו במדריד, שנוסדה ב- 1726; אף לא "האקדמיה הדנית לאמנות", שנוסדה ב- 1826; וכמוהן אקדמיות לאמנות נוספות. ובארץ-ישראל? "בית מדרש לאמנות ואומנות", נקרא "בצלאל" של בוריס שץ. "בצלאל החדש" נקראה הגרסה הייקית שמאז 1935, בה אפילו מחלקה לאמנות טרם הייתה קיימת. וגם משזו הוקמה ב- 1967, בראשות ג'והן בייל, עדיין לא הונהגו ב"בצלאל" "לימודים עיוניים" (בעבר הרחוק, היה זה ד"ר פריץ שיף שהרצה פה היסטוריה של אמנות, לא יותר) ועדיין לא דובר על "אקדמיה". ומי העלה בדעתו, ש"אקדמיה" ו"אקדמאיות" – מושגי חרפה-אמנותית-לשעבר – יהפכו למשאת-נפשם של האמנים המלמדים כאן?!
המהלך היה די מהיר: תחילה, שיעורים עיוניים עם מרצים-אורחים מדיסציפלינות שונות; ומיד בעקבותיהם, בקשה נואשת מהמועצה להשכלה גבוהה להכרה אקדמית, ומשזו נתקבלה – ציירים, שמעולם לא חקרו, כתבו, או התעמקו בלימוד שיטתי – הפכו בן-לילה ל"פרופסורים". ומשנולד הביטוי "תיאוריה וביקורת" – הללויה! – בתי-הספר לאמנות כבר יכולים היו להתחפש לאקדמיות מתוחכמות של ממש. וכי אין האיווי הכמוס הגדול של אמנים הוא להשתוות לאנשי הספר?!
כידוע, קומדיה בשיאה היא גם הרגע בו היא גובלת בטרגדיה. כוונתי ליחסה של האוניברסיטה בישראל לאמנות מודרנית ועכשווית בכלל ולאמנות הישראלית בפרט. כן, אני מדלג לרגע מה"אקדמיה" (שבינתיים, הוחל שמה על כל מכללת-זוטא שצצה תחת כל עץ רענן) ל"אוניברסיטה".
במשך עשרות רבות בשנים, לא הצטלבו אצלנו דרכי אמנים ותארים אוניברסיטאיים. האוניברסיטה העברית נוסדה כבר ב- 1925, אך אמנים מקומיים לא העלו בדעתם לרכוש דעת אקדמית כחלק מהכשרתם כאמנים. לאיש מחברי "אופקים חדשים" ו"עשר פלוס" לא היה תואר אקדמי. אמנים ספורים ממסלולים אחרים טעמו רק בקיצור מטעמה של "האקדמיה די בלה ארטה" בפירנצה. ברית אמנים ישראליים ותואר אקדמי ראשיתה סביב 1970 (קדמו לה מספר אמנים שעלו מניו-יורק). נמהר ונוסיף: הברית הזו, לא קודשה בחוגים לתולדות האמנות.
במאמרי האחרון כאן, בציטוט שהבאתי מתומס קראו, נטען, שמאמרי הירחונים לאמנות הומרו בעשורים האחרונים במאמרים אקדמאיים ובאנתולוגיות של טקסטים מלומדים. קראתי ואמרתי לעצמי: לא אצלנו. כי בין העולם האקדמאי-אוניברסיטאי לבין עולם האמנות הישראלי פעורה תהום. כבר לפני כארבעים שנה, בדפים נלווים לתערוכה מס' 7 של פרויקט "אולם" (בית-האמנים, ירושלים), כתבתי:
"…אצלנו, חוגים לאמנות הם, ברובם, משום-מה, מעוז הריאקציה. ניחא, העצירות הידועה של חוגינו משמגיעים הם אל שמץ מודרניזם – לזאת כבר היסכנו (אקדמיה ואקדמיזם היו, מאז ומתמיד, בני ברית): ברם, חמורה ומוזרה היא התהום המפרידה בין עיסוק אקדמאי בתולדות האמנות לבין עיסוק באמנות ישראל."
בהמשך אותו מאמר, תהיתי על ההימנעות הנ"ל של החוגים לאמנות לעומת מעורבותם החיונית של החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, חוגים שאינם מנוכרים ליצירה הספרותית הישראלית (ואף תורמים לה רבות כעורכים וכחוקרים). סימפוזיונים, ארכיונים, מכוני מחקר, שלא לומר הרצאות וסמינרים על סופרים ישראליים, כולל עכשוויים – כל אלה מכוננים את החוגים האוניברסיטאיים לספרות עברית. מחויבות דומה ליצירה המקומית החיה תגלו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ואמנות ישראלית? מישהו יהין באוניברסיטאות שלנו לייסד חוג לאמנות ישראלית? ולו רק חוג לתולדות האמנות הישראלית? איך זה, כפי שמזכירה לי גליה בר-אור, שבאוניברסיטת "ברנדייס" שבבוסטון פתחו חוג לאמנות ישראלית (בהנהגתה של גנית אנקורי) ואילו אצלנו הדבר אינו מן האפשר?! מרדכי עומר יזם ב- 1984 את התוכנית למוזיאולוגיה, שעודנה מתקיימת, אף כי ספק אם הותירה חותמה על האוצרות הישראלית (בניגוד לכתוב בידיעון האוניברסיטה). בשנים האחרונות, מאז 2016 אם לדייק, זורקים לנו – בעיקר ברמת פרסומות השיווק – עצם חדשה של קורסים באמנות ישראלית (ומי המרצים, כאשר המומחים בנושא הם בעיקר כמה אוצרי מוזיאונים ומבקרי אמנות חוץ-אוניברסיטאיים).
איני שוכח את היוצאים מן הכלל: את אברהם קמפף באוניברסיטת חיפה (עוד מאז שנות ה- 70), את מרדכי עומר באוניברסיטת תל אביב, את חיים פינקלשטיין באוניברסיטת בן-גוריון וגם את אליק מישורי באוניברסיטה הפתוחה. אבל, אלה היו והינם טיפות בים, ארוחות-חסד לעניים בבתי-תמחוי. הגלריות לאמנות בקמפוסים של תל אביב, חיפה ובאר-שבע גססו ברובן (שלא כפעילות הדינאמית בבאר-שבע בניצוחו של חיים מאור, מי שהגיע לאוניברסיטה על תקן אמן ועורך-לשעבר של "סטודיו", כלומר מחוץ לאקדמיה). למָעֵט חריגים, פרסומים אקדמיים מתרחקים מאמנות ישראלית עכשווית כמו מאש. עשרות בשנים סורבה האמנות הישראלית באוניברסיטאות שלנו כנושא לגיטימי לעבודות-תזה ודוקטורט. רק בשנים האחרונות חל שינוי-מה. אלמלא גילה בלס ו"אופקים חדשים" ומרדכי עומר עם כתיבתו המודרנית הענפה, נותרים היינו רק עם ליליין (פינקלשטיין), שטיינהרדט (ז.מייזלש-עמישי), מריאן (קמפף), אופק (אברהם רונן), אמני תש"ח (אליק מישורי) וכיו"ב – אמנים בשולי הזירה ואשר יצירתם מתמסרת לאיקונוגרפיה ו/או לנרטיב לאומי. לא שאני מקל ראש באמנים החשובים הללו – ההפך הגמור (הן, אני עצמי הרביתי לטפל באלה) – אך, הם רחוקים מהקלחת המעודכנת והרוחשת של האמנות הישראלית. שאלות: מי כתב את ספרי ההיסטוריה המכוננים של האמנות הישראלית – אנשי אוניברסיטה? לא, כי אם אנשים דוגמת יגאל צלמונה, חיים גמזו, דורית לויטה, אמנון ברזל וכו' – הם שכתבו. ומה הקשר בין החוג ליצירה באוניברסיטת חיפה, שממנו צמחו אכן מספר אמנים מבטיחים, לבין החוג לתולדות האמנות באותה אוניברסיטה? כיצד זה, שהאינטליגנציה של האמנות הישראלית דוממת ברובה כשהיא מגיעה לחוגים לאמנות? כיצד זה שקשר חי לאמנות הישראלית העכשווית יאותר בעיקר במכללות פריפריאליות (דוגמת "אורנים" בטבעון, "ספיר" בשדרות, "קיי" בבאר-שבע, "תל-חי" ועוד)?
ב- 2013 הייתה לי זכות להגות באוזני רודי בינט את רעיון "בית לאמנות ישראלית", שאותו היא הקימה וניהלה ביד רמה ובהצלחה. על רקע האימפוטנציה האוניברסיטאית בכל הקשור ללימוד וחקר אמנות ישראלית, חלמתי (החלום נולד עוד ב- 1981) על מכון ללימודי אמנות ישראלית ("מלא"י", קראתי לו), בו – לצד הרצאות וסמינרים – ייערכו מחקרים, תוקם ספרייה גדולה, ייווסד כתב-עת משמעותי וינוהלו כנסים מקומיים ובינלאומיים הקשורים באמנות הישראלית. מכל זה יצאו רק קורסים מגוונים וכנסים מקומיים. עניין של כורח תקציבי. בל תבינו לא נכון: אני רואה ב"בית לאמנות ישראלית", כיום בניהולה המרשים של עידית עמיחי, הישג גדול ורב, לבטח לנוכח כל שכתוב במאמר זה ולנוכח מאות המאזינים להרצאות בשיעורים ובכנסים. אבל, הבה נודה: "בית לאמנות ישראלית" הוא בן חורג במערכת האקדמית הישראלית, גם כשהוא חוסה במכללת יפו-ת"א. זכותו האקדמית הגדולה, בהמרצה שממריץ את האוניברסיטאות (תעשיות שיעשו הכול לפיתוי עוד סטודנטים) להתחיל להציע קורסים באמנות ישראלית, ותהא רמתם אשר תהא.
האוניברסיטאות היו ונותרו מוסדות בלתי רלוונטיים לעולם האמנות הישראלית, גם אם ירבו בקורסים ל"מוזיאולוגיה" ו"אוצרוּת" ככל שירבו. בתי-ספר לאמנות מִתְנאים בתואר "אקדמיה", אך רוב ההיצע העיוני שלהם הוא תפריט "פיוּז'ן" אקלקטי ומין מס-משא, שבתי-הספר הללו נושאים על גבם בעיקר לטובת "ההכרה האקדמית". תשאלו את הסטודנטים.
*
להוצאת-ספרים זעירה שייסדתי ב- 1998 קראתי "האקדמיה"…
[1] על הולדת האקדמיה ועל האידיאה של האוניברסיטה, ראו הפרק "האקדמיה השחורה" בספרי "הברית והמילה של ז'אק דרידה", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 230-219. לראשונה, פורסם ב"דרידה היהודי", האקדמיה, ירושלים, 1998. עמ' 284-265.
המחסן של גדעון עפרת 