כל-כך מתאיםי לנו: אפילו המילה "אמנות" לא הייתה קיימת בשפה העברית עד לראשית המאה ה- 20. המילה "אמן" (במשמעות של יוצר) מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, ב"שיר-השירים" (ז, 2): "חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אמן". "חלאים" = תכשיטים. מכאן, שה"אמן" הוא צורף. באשר למילה "אמן" במשמעותה המקובלת כיום, כותב אליעזר בן-יהודה (ממציא המילה): "נתייחד בספרות החדשה לבקי במלאכה דקה יפה". ובהגיעו במילונו למילה "אמנות", הוא כותב: "מלאכת אמן, מצטיינת ביפי ונוי […], נתחדש בזמן האחרון ופשט השימוש בו בהעיתונים ובדיבור". המילים הללו נכתבו ב- 1908, שנתיים לאחר ייסוד "בצלאל" בירושלים (ומיקומו למשך שנתיים ברחוב החבשים ובשכנות לאליעזר בן-יהודה), שנתיים לאחר מות פול סזאן ו- 426 שנים לאחר שבוטיצ'לי צייר את "פרימאוורה"…
על-פי פרסום האקדמיה ללשון עברית (שמעדיפה לכתוב "אומנות" בכתיב מלא ובניקוד חול̞ם), ההבדל בין "או̇מן" לבין "אוּמן" הוא:
"אוּמן (בתנועת u) הוא 'בעל מלאכה', מומחה במלאכתו. או̇מן (בתנועת o) הוא artist – יוצר, כגון צייר, פסל, מוזיקאי, שחקן וסופר, ואו̇מנות היא 'פעילות יצירתית בעלת ערך אסתטי', art בלעז. מעניין לדעת כי המילים הן ביסודן אותה מילה. מקורן במילה האכדית umânnu שפירושה בעל מלאכה מנוסה וגם אדם העוסק במלאכת מחשבת."[1]
מה רב ומה קל הפיתוי לשדך את המילים "אמן" ו"אמנות" עם המילה "א̞מ̤ן", עם הפעל אמ"ן ועם שאר קרובים מילוליים. שכן, אם "אמן", בבחינת יוצר, קשור ל"א̞מ̤ן", הרי שמיד מוטענת האמנות בברכה, בשבועה, בתפילה.[2] מניה וביה, חיזקנו את זיקת "אמנות" ו"אמונה"… ואם "אמן", בבחינת יוצר, קשור לפעל אמ"ן, מלשון אימון, הדרכה, אומנת וכו' – כי אז איששנו את התכלית החינוכית והמעצבת של האמנות… ואם "אמן", בבחינת יוצר, קשור ל"אמנה" ול"נאמנות", הנה אישרנו את ה"חוזה" הבלתי-כתוב שבין יוצר לבין צופה…
כן, אנחנו מתְנ̞̩אים בשכנויות המילוליות הללו של "אמן" (בבחינת יוצר), וזאת במאמצינו הפתטיים לגאול את האמנות מהסתם techné, לרוממה, להדביקה בטרנסצנדנטי, בתעודה. אלא, שהמאמץ אינו אמין (מלשון אמ"ן): הוא מאולץ, הוא חוטא לכללי הדקדוק, הוא כוזב. הסינתזה בין הרוח לחומר, זו הקרויה "אמנות", אינה זקוקה לכל ההגבהות המלאכותיות הללו.
אין מהות לאמנות. אין אמנות "כזאת ולא אחרת", בה במידה שאין האמן "כזה ולא אחר". האמנות היא כל מיני דברים, שאין ביניהם בהכרח מן המשותף, ואילו האמן הוא אמן כי "בא לו", כי מתאים לו, כי טוב לו, כי הוא יכול (פעם אמרנו: כי הוא מוכרח). מילות ה"אמן" הנלוות לעיל הן אך קישוטי סרק.
*
שרדנו כעם לאורך אלפי שנים בלי המילה העברית "אמנות". יצרנו תשמישי-קדושה, מבלי להזדקק לציורי רפאל, קראוואג'ו, ניקולא פוסֶין, ק.ד.פרידריך ואיליה רֶפין. אמרנו: "אין צור כאלוהינו" ופירשנו: "אין צייר כאלוהינו". את האמנות השארנו לדוברי ה- arte, art, Kunst ו- iskusstvo וכל השאר. אך, מהו השורש האטימולוגי של "arte" אם לא במילה היוונית "arariskein", שפירושה לסדר, להכין, להתקין. ומהו השורש האטימולוגי של "Kunst" אם לא במילה הפרוטו-גרמאנית "kunstiz", שפירושה יכולת, ידע. לגבי המילה ""iskusstvo – איני יודע, אך אני משער שניוותר בתחומי הכושר הביצועי. כיון שכך, הייתכן, שבכל זאת, ידעו אבותינו משהו בסיסי לגבי אמנות, שעה שראו בבצלאל בן-אורי, מתקין המשכן, ארון-הקודש וכו', את ה"אמן" (נקדו כפי שתרצו) האולטימטיבי?
[2] גדעון עפרת, "א מ ן" (שימו לב להפרדה בין האותיות!), בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 14 באפריל 2020. פורסם במקור בשנת 2000 בספר "שבחי-גלות", כרטא, ירושלים, עמ' 197-189.
ברגיל, באמרנו "עבודה", כוונתנו – עמל, יגע, דהיינו – פעולה תכליתית – גופנית ו/או רוחנית ("עבודת-א̤בל", למשל), כאשר תכלית הפעולה עשויה להיות מושא כלשהו (חומרי או רוחני, עצם או אירוע).
אך, ישנה גם, כידוע, משמעות אחרת של "עבודה", זו הדתית: עבודת-אלוהים, עבודה זרה וכו', ככתוב: "ושמרתם את העבודה הזאת" ("שמות" יב, 25). עתה, לא עוד מדובר בפעולה תכליתית, כי אם בפעולה לשמה, פעולה שבסימן "עבדות", קרי – השתעבדותו מרצון של המאמין לאלוהיו.[1]
וישנה "עבודה" נוספת: עבודת-האמנות. שהרי, ליצירות אמנות אנו קוראים "עבודות". פה אין הכוונה לפעולה, כי אם לאובייקט, כזה הנושא את תכליתו בתוכו, במו עשייתו.
יצוין: השפה העברית לא הבחינה עבודה כתהליך מעבודה כמושא. שלא כהבדל בשפה הגרמנית בין המילים Werk ו- Arbeit (הראשונה מציינת מוצר, השנייה – תהליך, הפעולה המושקעת), ובדומה להבדל בשפה האנגלית בין work לבין labour.
אך, מהי העבודה ב"עבודת אמנות"? שהלא, העמל המושקע בטפסנות בניין, בניקוי בית, בטיפול של אחיות, בחקלאות וכו' – גדול לאין-שיעור מזה המושקע בציור, בפיסול, בצילום וכו'. מדוע איננו קוראים "עבודה" לנעל שעשה הסנדלר, או לשולחן שעשה הנגר, אבל כן קוראים "עבודה" לפיסת ניר שהוכתמה בבזק בכתם צבע?
ב- 1980 הציג משה גרשוני בביאנאלה בוונציה עבודה סביבתית מורכבת וזבת-דם. על הכותל, בקומה ב' של הבניין, רשם באדום את המילה Arbeit. כמובן, שגרשוני חשב על "העבודה משחררת", אבל באותה מידה, כיוון ל"עבודת אמנות". ב- 1925 הציג הקונסטרוקטיביסט הרוסי, אלכסנדר רודצ'נקו, מיצב בשם "מועדון עובדים" (או "מועדון פועלים"): שולחן ושני כיסאות בשחור ואדום, בבחינת מודל לחלל לחינוך-עצמי ופנאי (שחמט על השולחן) בעבור פועלים. זכור גם "סרבל העבודה לאמן", שעיצב אלכסנדר רודשנקו ב- 1924 (ואף הצטלם לבוש בו לרקע מבנים קונסטרוקטיביסטיים מעשה-ידיו. בעבור רודשנקו, גוף האמן הוא כלי עבודה, לבושו של האמן עניינו הבטחת יעילות העבודה, ולפיכך יעוצב בסימן צורות גיאומטריות פשוטות, אנונימיות ונמנעות מקישוטיות. זהו "בגד ייצור" המיועד לאמנים באשר הם אמנים במפעלי הייצור שלהם, הלא הם הסטודיות.
אך, ברית האמנות והעבודה החלה קודם לכן: האמנות גילתה את העבודה, כנושא לייצוג, בעיקר באוונגרד הריאליסטי של המאה ה- 19, ועוד יותר בריאליזם החברתי המאוחר יותר. בין לבין, הקונסטרוקטיביסטים ביקשו לאחד אמנות ותעשייה בצורה ובתוכן. בעבור המרכסיסטים, האמנות היא עניין של תהליך ייצור ואמצעי-ייצור. כאילו נדרשה האמנות לתמיכת הסוציאליזם (תחילה, האוטופיסטי, ולאחר מכן, המטריאליסטי) על-מנת להכיר בעבודת הקוצר והזורע (ז'-פ. מילֶה), המגהצת (א. דגא), מנתצי האבנים (ג.קורבֶּא), הכובסת (ה.דומייֶא) וכיו"ב. מילֶה אף הקפיד ללבוש סרבל כחול של פועלים. מנגד, שיא אוונגרדי אחר מסוג ה"רֶדי-מ̤ייד" של מרסל דושאן וממשיכיו כמו פ̞טר את האמן מ"עבודה", בה במידה שהמושא הנבחר לתצוגה הופקע מהקשריו המקוריים (לרבות זיקתם לעבודה – תהליך הייצור והתכלית השימושית). ואף על פי כן, בשפה, ה"רדי-מייד" הוא לא פחות "עבודה", ואולי אף יותר, מכל ציור או פסל. ובמקביל, יצירות אמנות מינימליסטיות-גיאומטריות, שנוצרו ללא כל מגע יד-אמן, אף הן תיקראנה "עבודה", ואין הכוונה לעבודת מכונה.
אריסטו העמיד את האמנות על techné ועל תהליך של הוצאה מה"בכוח" (האידיאה) אל ה"בפועל" (האובייקט) באמצעות "סיבות" החומר, הצורה, האופן והתכלית. מבחינתו (כמו מבחינת מורו, אפלטון) – אמנים, אומנים, בעלי-מלאכה ופועלים נמנו על אותו מישור עקרוני, חרף ההבדל בין, למשל, משורר לבין סנדלר. הגילדות של ימי-הביניים עדיין חיברו אמנים ואומנים, חיברו ציירים ופסלים עם חרשי-עץ וברזל וכו'. כולם היו "עובדים", עובדי-כפיים יוצרים. בה בעת, תולדות האמנות הקפידו, לבטח בעידן המודרני, להבחין בין "אמנות" לבין "מלאכה" (craft), למגינת ליבם של קרמיקאים, אורגים, גרפיקאים, אמני טקסטיל וכיו"ב. מלאכה (עבודה) היא "אוּמנות", לא אמנות, הבהירו לנו. בעל-המלאכה יודע-מראש ובדיוק כיצד ייראה המוצר המבוקש והוא מכוון-מראש את תהליך הייצור להוצאה לפועל של המוצר. לא כן האמן, שאינו יודע-מראש ואשר כולו תהליך של ניסוי וטעיה. אלא, שהתיאוריה הזו (כגון, זו של ר.ג.קולינגווד ב"עקרוני האמנות" מ- 1923) "אינה מחזיקה מים", לא ביחס לאמנים, לא ביחס לאומנים, ואף לא תמיד ביחס לבעלי-מלאכה מסוימים (חשבו, למשל, על דייג).
לכאורה, עלינו לסרב לזיהוי האמנות והעבודה: שהלא, באמרנו "עבודה", אנו חושבים על זעה, לכלוך, מאמץ, מונוטוניות, שעמום… משהו בנו מכיר בעובדה, ש"עבודת-אדמה" היא עבודה, בעוד "עבודת-אמנות" היא יותר אובייקט ופחות עבודה. אנו רואים נגד עינינו פועלי בניין סיניים, מתפרות-זיעה הודיות, עובדי שדות וייטנאמיים, אחיות ורופאים בבתי-חולים ישראליים. לעומת כל אלה, הצייר מצייר לו בניחותא בסטודיו ממוזג, מתעורר בשעה 9.00 בבקר או בכל עת שיחפוץ, אינו כפוף לשעון-עבודה, עובד ככל שמתאווה נפשו, מושח במכחול או שרושם במחברת לצלילי מוזיקה, כורסה ומזרון לצדו, זמנו בידו… לזה נקרא עבודה?! שהלא עבודה היא עונש, עבודה היא גזרה, עוד מאז קללת הגירוש מגן-עדן. רוצה לומר, עבודה אינה אופציונאלית, בניגוד לאופציונאליות האמנותית (לכאורה, בחרת לעסוק באמנות מרצונך החופשי, ולכאורה, בכוחך לנטוש אותה אם תרצה). יתר על כן, ממעשה יצירת האמנות אתה – האמן – עשוי ליהנות, שלא כסבלם של מרבית פועלי העבודה. מה גם, שלאמנים בעבר היו פטרונים שדאגו לצרכיהם, וגם כיום ישנם מוסדות תמיכה באמנות. גן-עדן…
הנה, חזרנו אל ה"פאראגונה" (Paragone) של ליאונרדו דה וינצ'י (1500): יתרון הציור על הפיסול – בין השאר, במונחי היגיעה שבפיסול וכל הכרוך בה: שבין השאר, הפַסל נידון לאבק השיש, ליזע החציבה בשמש הקופחת, לבגד המזוהם, וזאת שעה שהצייר יושב לו במחלצותיו, מצייר בנועם בצל-קורתו ולצלילי להקת מיתרים (כפי שהעיד ואסארי על דה וינצ'י המצייר את דיוקן מונה-ליזה)… מה יש לדבר: הצייר מתענג; הפַסל עובד.
אז, מהיכן ומדוע הצורך הזה להדביק את המילה "עבודה" ליצירת אמנות? אולי, ממקור המילה "תרבות" – cultura, ששורשה במונח cultivare, שעניינו, בין השאר, גידול צמחים, חקלאות. כלומר, האמן כאיכר – חורש תלם (בשדה היצירה), זורע (אידיאה), משקה ומדשן (בצבע, בקו, בחומר), עד כי בשלה החיטה (התגבשה יצירתו, עבודתו).
ואולי, פשוט הרבה יותר, יצירות אמנות קרויות "עבודות" משום שפעם, בעבר הרחוק, הן היו, אכן, עבודות-עבודות! כן, נכון, ואן-גוך מסוגל היה להשלים ב- 1888 שניים-שלושה ציורים ביום אחד (האם יש הצדקה לשם ציורו מ- 1888, "הצייר בדרכו לעבודה"?), אבל לליאונרדו דה-וינצ'י נדרשו ארבע שנים לעמול על ציור-שמן אחד בשם "מונליזה" (שמבחינתו, מעולם לא הושלם). את ציור-הקיר במילאנו, "הסעודה האחרונה", צייר במשך שלוש שנים. מיכלאנג'לו עבד על ציורי הקאפלה הסיסטינית בוותיקן לאורך ארבע שנים, ואילו את פסל-השיש, "דויד", פיסל לאורך שנתיים. ציירי הרנסנס, אני למד מהמקורות, עבדו בממוצע כשנתיים על ציור-כן. כיון שכך, הכיצד זה שלא ייקראו יצירות אמנות בשם "עבודות", למרות העובדה, שכיום, כבר מקלים מאד המקדחים החשמליים על מלאכת הפיסול בשיש (וכמה בכלל עוד מפסלים בשיש?!), ולמרות שאפשר כיום להשלים ציור ב"וִיש" אחד ספונטאני וחפוז, וכו'?
אמת ויציב: מזה כמאה וחמישים שנה נמצאת האמנות במקום אחר, פעמים רבות – מקום של הרבה פחות "עבודה" (גופנית, עבודה כיזע, שמעבר לעבודה רוחנית), אבל משקעי העבודה-עבודה מהעבר עודם נוכחים, ולו רק במילה "עבודה".
[1] מכאן גם השבועה התלמודית – "העבודה!": "העבודה שאיני זז מכאן!", מסכת "גיטין", נח.
אלה הם ימים מסורבי השראה. הנשמה שוממה, הנפש ריקה. אתה בוהה במחברתך הפתוחה, עטך בידך – כן, עודך יצור כותב-יד – והלא-כלום עוטף אותך בערפילי תרדמה בהקיץ. הכרתך נבולה, ידך כאילו שותקה. האם יבשו מעייניך? שמא, ה"מצב"? האפשר, חלילה, תשוקה שהתפוגגה עם הגיל? ואולי, נדבקת בחיידקי מחלתה הכרונית של האמנות העכשווית?
"כתבי!", אתה מצווה על ידך, משרבט בכוח מילים, אונס "טקסט". אך, במהרה – עניין של שעות ספורות – אתה מוחק הכול. הן נוכחת: האילוץ פעפע כרעל ממשפטיך, וחיוניות אין. ההשראה ממך והלאה.
אתה נוסע אפוא למרכז-העיר בחיפוש אחר השראה: תערוכה בבית-האמנים? ספר נשכח במרתפי "הגלריה לספרות"? גלישות אתרים בבית-הקפה? לא, דבר אינו מצית בך גירויים, דבר אינו מקיץ בך שפתי-יש̤נים.
"השראה", מה בכלל פשרה? אם הכוונה לסוג של האצלה, הקרנה, מתת, אף התגלות – מדוע המילה הזו – "השראה" – שמשורש להשרות, קרי – להטביל? בתוך מה אני "משרה" שעה שאני נתון להשראה? שהלא, השראה היא סוג של קבלה ולא של נתינה. לכל היותר, אתה "מושרה" בתוך… בתוך מה? כך או כך, מה עדיפה המילה הלועזית "אינספירציה", שמקורה ב"לנשום לתוך" (inspiritus), מילה ששורשה הקדום בחוויה פולחנית-דתית מסוג הטראנס הדיוניסי או הבאכחי ["איון" של אפלטון: השראה כ"התלהבות", כאקסטאזה (furor poeticus), כ"שיגעון אלוהי" בו נוטל האל את נפש האדם]. אנה נעלמו ה"מוזות" – קליאו, קאליופה, טאליה וכל שאר תשע בנותיהן של זאוס ומְנֶמו̇סינֶה (זיכרון)? ואגב, לאמנות החזותית לא יוחדה כל מוזה…
הרי לנו עוד מס כבד ששילמה התרבות המערבית עם פרישתה מהדת, כלומר עם חילונה: הרומנטיקה עוד התאמצה להנשים את המושג המת באמצעות המצאת המושג המיסטי של "הגאון"; אך, עתה, שום הנשמה מלאכותית לא תעזור: אמן בסטודיו, מלחין מול פסנתר, סופר ומשורר מול דף-נייר – כולם מוכי המצב הקיומי: אדם לבדו מול האין. אכן, לכל השראה יש צל, והצל הוא מצבו של האדם.
אלא, שאז מגלה היחיד, שהצל הזה, האין – הוא הוא גם סיכוי השראתו: שמתוך השעמום המטאפיזי, מתוך האל-ההכרה (ואל תגידו תת-ההכרה, גם לא התפרצות היצירתיות מתוך הלא-מודע), מתוך תהום הלא-כלום – מתוכם ידלה היחיד את בדל-הענף להיאחז בו, את הפנס הזעיר שיאיר בו את חסד העניין. ולא עוד שקר ההשראה כהתעלות האני, כי אם ההשראה כנפילת האני המייחל למצנח שייפתח או שלא-ייפתח.
מניסיון חייך, אתה יודע: בה במידה ששום דבר אין בכוחו לעוררך, כל דבר עשוי להתניע בך את מנוע הבריאה: משפט שנתקלת בו באקראי בדפוס או בשמע, טקסט כלשהו – ספרותי או עיוני – שחמק ממך ולפתע זקף קומתו, יצירה שחדה לך חידתה… או, להפך: יקיצת הבריאה דווקא מתוך קבלת החידלון – חידלון היצירה, חידלון קיומי, המוות הסוגר. ואז, אפשר, יופנם האין, אין מבחוץ ואין מבפנים. ואז, אולי, ה"הן" שבזכות ומתוך ה"לאו". ואז, אולי, אישור עצמך מתוך ביטול גמור של עצמך. התוּכ̞ל?
בכל אופן, לא עוד ההשראה כמצב פסיבי של קבלה משמים. לא, כי אם ההשראה בבחינת מאבק מייסר, מאבק יום-יומי וליל-לילי בחיפוש אחר הגירוי, ההארה, "האינטואיציה האינטלקטואלית" (תהא אשר תהא), הזינוק המאגי מ"ראייה" ל"ראייה לתוך" (insight), נס קריעת המסך וההצצה אל הנעלם. אך, הנה נגררתי לרומנטיקה ממטבחו של שופנאוור. עצור!
מצפה לנס, והנס אינו קורה. להרפות? להתמסר לזוטות (ניקוי, סידור, תיקון, שיטוט באתרים?…)? להמתין ל"השראה", שגם אם תתמהמה – בוא-תבוא? או, שאולי אין כלל בנמצא דבר כמו "השראה" – מושג מיסטי, נטול משמעות, ירושה היסטורית פיקטיבית ומוליכת שולל? אין. אין שום גברת, מכונפת או חסרת-כנף, שתלווה אותך. אתה לבדך. אינך בן-אלים, אף אינך נביא או כהן. כי ההשראה אינה מושג השמור רק ל"יוצרים" (כאילו יצירתיות אינה מנת-חלקם של כל אישה ואישה ובכל עשייה, ולו גם זו הפרוזאית ביותר). של כולם ההשראה ושל אף אחד.
כלום לא מוטב נאמר בפשטות: השפעה, מניע, דחף, גירוי, אתגר, ובזאת נפתח את ה"השראה" בפני אינספור נסיבות?
אך, בלית נסיבות שכאלו? לא טוב שאלנו. עדיף שנשאל: ובלית היפתחותנו הנפשית (נפש בסימן הדמיון) בפני הנסיבות? עדיף. כי ההשראה מתוכנו באה, לא מבחוץ. אלא אם כן, פקקו צינורות הדמיון ונבלמה ההשראה, שהיא מצבו הטבעי, הראשוני והנתון של האדם באשר הוא אדם: היותו מגיב ביצירתיות לנסיבות חייו.
*
אלה הם ימים מסורבי השראה. הנשמה שוממה, הנפש ריקה. אתה בוהה במחברתך הפתוחה, עטך בידך – כן, עודך יצור כותב-יד – והלא-כלום עוטף אותך בערפילי תרדמה בהקיץ. הכרתך נבולה, ידך כאילו שותקה. האם יבשו מעייניך? שמא, ה"מצב"? האפשר, חלילה, תשוקה שהתפוגגה עם הגיל? ואולי, נדבקת בחיידקי מחלתה הכרונית של האמנות העכשווית? עוד מעט, תמחק את הטקסט הזה.
המחסן של גדעון עפרת 